7.9.2012

מזה חודשים רבים אנחנו חיים בחרדה הן מפני הגרעין האיראני  והן מפני התוצאות הצפויות של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין של איראן. נוכח חרדה זו  אין  לציבור  את הכוח  הדרוש כדי לצאת נגד הגזרות הכלכליות הנחתות עליו בקצב הולך וגובר – עליית המע"מ, עליית מחירי הדלק והמזון, קיצוץ בקצבאות הילדים, עצירת פרויקטים תחבורתיים, עלייה הצפויה במחירי המכוניות הקטנות ועוד ועוד. אין פלא שהמחאה החברתית נמוגה הקיץ בד בבד עם התבססות הסוגיה האיראנית בקדמת הבמה.

 ביבי, ברק וכלי התקשורת המשדרים אותם, טורחים לתחזק את החרדה הזו באין ספור תדרוכים ונאומים הרומזים שטייסינו המצוינים  יוצאים או-טו-טו בדרך לבושהר ולעוד תריסר מתקנים גרעיניים הפזורים מעל ובעיקר מתחת לקרקע.

גם אם איראן אכן מתקדמת בדרכה ליצור פצצה גרעינית, לא ברור איזו תועלת, מלבד טפיחה עצמית על השכם, תצמח לנו מהפצצת הכורים האיראנים? להערכת כל המומחים, ויש רבים כאלה, הפצצה ישראלית עשויה לעכב את האיראנים בשנתיים-שלוש, ומה אז?

מאידך, לדעת אותם פרשנים ואפילו לדברי שר הביטחון שחוזה 500 הרוגים, התוצאה הוודאית של תקיפה כזו תהיה מהלומת נגד אירנית שתתבטא בהפגזה של מרכזי האוכלוסייה בישראל  בטילים ארוכי טווח במשך חודשים ושנים והידרדרות מעמדה הרעוע כבר של ישראל בעולם.  ולא פחות חשוב – תקיפה כזו תאחד את העם האיראני סביב מנהיגיו הנוכחיים ותהרוס את הסיכוי להחלפת המשטר.

כל זה ידוע כנראה גם לביבי ולברק, אז מדוע הם מובילים אותנו להרפתקה מסוכנת כל כך ? האם הם גמרו אומר ללכת בדרכו של בר-כוכבא?

אין לי מושג אבל אנסה לקושש כמה תשובות עד לפוסט הבא. בינתיים אני מציעה לקרוא את מאמרו של צבי סבר מלכודת איראנית שהתפרסם הבוקר ב"הארץ".