יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור

אוקטובר 2013

מה השתנה מאז? כמעט כלום. מאז רצח רבין, אומרות בעצם ממשלות ישראל: מוטב יהודה ושומרון בלי שלום מאשר שלום בלי יהודה ושומרון, והעתיד הריהו כתוב בספרי המלחמה שהיום חוגגים לה ארבעים שנה

בין החגים הצפופים של חודש תשרי בולטת השנה חגיגה נוספת: יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור. התקשורת מחממת מנועים לקראת האירוע ומוספי ראש השנה של כל העיתונים עוסקים בו בהרחבה : "40 שנה ליום כיפור – פרויקט מיוחד ב-YNET – ימי הקרב, ההקלטות, הפרוטוקולים והסיפורים, כולל קטעי וידאו"; ערוץ 10 מביא בכל מהדורת חדשות השבוע סרטי צילום שהתגלו בבוידם; MAKO מציג: משדה הקרב באהבה: מכתבים ממלחמת יום הכיפורים; וזו רק הקדמה לשפע הכתבות והסרטים שיופיעו בערב יום כיפור הבא עלינו לטובה. הוצאות  הספרים מציגות ספרי עיון וסיפורת חדשים על המלחמה לצד מהדורות חדשות של ספרים שיצאו לאור לפני עשרים שנה ויותר. ולפחות שלושה כנסים מתוכננים לדון במורשת קרב ובלקחים הצבאיים מהמלחמה ההיא.

בקיצור, קרנבל אמיתי. בימים של רגיעה ביטחונית והיעדר טרור בגבולות הקו הירוק, כשהעיניים נשואות למלחמות של אחרים בסוריה, אין כמו זיכרון המלחמה ההיא כדי להזריק נסיוב פטריוטי לציבור העייף מתוכניות ריאליטי ומההפחדה התורנית – תורים בתחנות לחלוקת מסכות ולחיסון נגד פוליו.  בהיעדר שיח על העתיד, עוסקת התקשורת בחפירה אובססיבית בפצעי העבר, אבל אפשר לצפות שבצד סיפורי התבוסה והגבורה, המחדל והצליחה, יופיעו ניתוחים היסטוריים של התקופה. אחרי ארבעים שנה ועשרות מסמכים שנחשפו מאז, אפשר כבר לספר מה היה כאן בשש השנים בין מלחמת ששת הימים ליום הכיפורים 1973. אלפי מילים נכתבו על המחדל המודיעיני אבל על העיוורון המדיני נכתב וסופר מעט מדי. מה גרם למלחמה ההיא? מה הביא את האסון הזה ומה השתנה מאז? הרי מי שלא לומד היסטוריה נידון לחיות אותה שוב.

הקרבות בחווה הסינית. צילום: אורי דן, ארכיון במחנה

לצעירים ולעולים שלא היו כאן בסתיו 1973, הנה סיפור המעשה בקיצור נמרץ: במלחמת ששת הימים, כבש צה"ל מידי המצרים את חצי האי סיני ורצועת עזה במלחמת בזק מוצלחת. נשיא מצרים אנואר סאדאת שעלה לשלטון שלוש שנים מאוחר יותר, הציע לישראל, באמצעות שליחים ומתווכים אמריקאים ואחרים, לחתום על הסכם שלום תמורת החזרת חצי האי סיני לריבונות מצרית. ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר הדחתה פעם אחר פעם את ההצעות המצריות והחליטה להמשיך להחזיק בסיני. עמדת הממשלה הובעה באופן בוטה על ידי שר הביטחון משה דיין שאמר: "עדיף שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח". כשסאדאת הבין ש"אין פרטנר" בצד הישראלי הוא החליט לכבוש בכוח מה שלא הצליח להשיג במשא ומתן. התקיפה המצרית-סורית ביום הכיפורים 1973 באה כהפתעה מוחלטת והתוצאות היו הרות אסון.

במלחמה הקשה והאומללה הזאת נפלו יותר מ-2,500 לוחמים ונפצעו למעלה מ-7,000. ארבע שנים אחרי המלחמה, בעקבות המהפך ועלייתו של בגין לשלטון ובעוד ישראל מלקקת את פצעיה ומנסה להתאושש כלכלית ומורלית, הגיע סאדאת לביקור היסטורי בירושלים. ב-1979 נחתם הסכם השלום עם מצרים וצהל נסוג מחצי האי סיני תוך פינוי ההתנחלויות שהוקמו בשטחו. כך, לאחר טראומה לאומית, אלפי חללים ופצועים, ונזק עצום לכלכלה, מסרה מדינת ישראל את השטח שסירבה לתת קודם למלחמה.

מה השתנה מאז? כמעט כלום. מאז רצח רבין, אומרות בעצם ממשלות ישראל: מוטב יהודה ושומרון בלי שלום מאשר שלום בלי יהודה ושומרון, והעתיד הריהו כתוב בספרי המלחמה שהיום חוגגים לה ארבעים שנה. ישראל מחזיקה תחת כיבוש 2.4 מיליון פלסטינאים בגדה המערבית ומיישבת בשטח הכבוש עשרות אלפי ישראלים תוך שהיא ממררת את חייהם של ה"ילידים" הפלסטינאים (לא מכבר דווח על כ-3,200 פשיטות על ישובים פלסטינאים מתחילת השנה). כך נוהגת סין בטיבט הכבושה וכך נהגה ברית המועצות ליישב רוסים במדינות הבלטיות.  מה למדנו ממלחמת יום הכיפורים? איזה לקח הפנמנו? האם ההיסטוריה הלא-רחוקה הזו נלמדת בבתי הספר התיכוניים? ואם כן, איך מסבירים לתלמידים את הנסיגה מסיני אחרי המלחמה לעומת הסירוב לעשות  זאת לפניה?

גולדה ודיין מבקרים בשטח
גולדה ודיין מבקרים בשטח

הרי אותה זחיחות ואותו עיוורון ניבטים גם היום מההחלטות וההכרזות של מרבית הפוליטיקאים. אמנם, בלחץ של העולם הנאור נפתח באחרונה מו"מ עם הפלסטינאים אבל ממשלת ישראל משתתפת בו כמי שכפאה שד תוך המשך הבנייה בהתנחלויות (השר אורי אריאל: "אף מדינה בעולם לא מקבלת תכתיבים ממדינות אחרות היכן מותר לה לבנות והיכן לא"). שמונה שנים בלי טרור בגבולות ישראל לא נוצלו להתקדמות לעבר הסכם. להיפך, ישראל עושה הכול כדי לסכל הכרזה על מדינה פלסטינאית ובעזרת הווטו האמריקאי הצליחה לסכל את קבלתה של הרשות הפלסטינאית כחברה מלאה באו"ם.

צריך להיות ברור – אם לא יהיה שלום, תהיה כאן מלחמה ובאין הסדר עם הפלסטינאים, קל מאוד למדינות כמו איראן וסוריה לאיים עלינו וקל מאוד לרוב מדינות העולם החופשי להצביע נגדנו.

לסיום זיכרון אישי: שבת, יום הכיפורים 1973, 6:00 בבוקר. יצאתי למרפסת הצופה אל דרך חברון ודרום ירושלים להוריד מחבל הכביסה חיתולים (עשויים אריג. לפני ארבעים שנה לא היו כאן חיתולים חד-פעמיים וגם לא מחסומים בדרך אפרתה) של בני בן השבוע. באור ראשון של בוקר, נמה לה העיר היפה ובאמצע הרחוב הרחב והשומם, צעד מבית לחם אל העיר העתיקה איש דת נוצרי לבוש גלימה ארוכה ובידו מקל שנקישותיו על הכביש הפרו בעדינות את הדממה. למראה הנוף ההזוי הזה הודיתי לבורא עולם: "איזה יום יפה, איזו עיר יפה ואיזה עולם יפה הוא זה".

כעבור שמונה שעות התחוור לי ולכל תושבי ישראל שהיום אינו יפה וגם העולם לא כל כך.

מחשבה אחת על “יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור

  1. אני איתך בכל מילה. עופר היה אז בן שנה, וחשבתי שאנחנו חיים בגן עדן.כלום לא נלמד מהמלחמה ההיא וזו הבאה לא תהיה קלה יותר. והמנהיגים שלנו….טוב, נו. אין מה לעשות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s