25.8.2014
שר החינוך השיק בשנה האחרונה תכנית לימודים מרנינה שכותרתה: האחר הוא אני. מהלך חינוכי מקיף המושתת על ערכים של כבוד ורגישות כלפי הזולת באשר הוא, מתוך הבנה ש"האחר" נמצא בכל אחד ואחד מאתנו. בבסיס המהלך עומד עקרון ההכלה, דהיינו – טיפוח של אמפתיה ורגישות כלפי האחר מתוך התחשבות בצרכיו, מצוקותיו, דעותיו, תרבותו ומנהגיו (חוזר המנכ"ל , 9.4.2012). אלא שבינתיים שלטת בארץ תרבות הפוכה שמצטיינת בהתנשאות, גזענות ואפס סובלנות. עד שתלמידי כיתה ב' שלמדו השנה את הנושא, יגדלו וישנו מן הקצה אל הקצה את התרבות שאינה רואה את האחר ממטר, בואו ננסה לתרגל את הרעיון של שר החינוך בדמיון מודרך. בתרגיל מאתגר לאנשים שאינם פוחדים מחלום רע.
בואו נעצום עיניים ונדמיין שאנחנו, תושבי גוש דן מהרצליה בצפון עד ראשון לציון בדרום (המונים בערך שני מיליון איש) מצויים בהסגר. אין יוצא ואין בא. נמל התעופה בן-גוריון מושבת, נמלי אשדוד וחיפה נמצאים מחוץ להסגר והמוסדות להשכלה גבוהה סגורים. אין יוצא ואין בא לבד ממשאיות המובילות אלינו אספקה חיונית שאיננו יכולים לספק בעצמנו – מזון, תרופות, דלק, טיטולים, מעט כוסברה ופטרוזיליה ועוד כהנה וכהנה מוצרים חיוניים. צינור החמצן הזה עובר דרך המדינה השכנה שהטילה את ההסגר ותלוי ברצונה הטוב ובהתנהגות הטובה שלנו. אין חופשות בחו"ל, גם לא באילת, בכינרת או בירושלים. מותר ללכת לים ולהשתתף במרוץ תל-אביב אבל אי אפשר לנסוע בשבת לחבר בנתניה או לחתונת הבת-דודה בקרית טבעון. מאחר שאי אפשר לייצא כלום, מפעלים נסגרים והאבטלה גואה, בעיקר בקרב הצעירים. וכך, הבידור היחידי שנותר לנו הוא צפייה בטלוויזיה המציגה את נפלאות העולם שבחוץ ו…סקס. זוהי גם הסיבה לכך שאנחנו מתרבים בקצב מהיר. אם קודם מנינו 1.5 מיליון איש, הרי בעשור האחרון גדלנו לשני מיליון והצפיפות מעיקה.

עכשיו עוד תרגיל קצר. דמיינו שאתם גרים באזור רחב ופתוח יותר, נניח מגדרה עד חדרה. נמל התעופה עדיין סגור אבל אפשר לצאת לעולם דרך מדינה שכנה והמוסדות להשכלה גבוהה פועלים. האבטלה גבוהה אך נמוכה מזו שבחלום הראשון. יש לנו מוסדות לאומיים שמנהלים את שירותי החינוך, הבריאות, הביוב ופינוי האשפה אבל האזור נמצא כבר 47 שנים תחת כיבוש של המדינה השכנה שמעודדת את אזרחיה להתיישב על אדמותינו וסוללת להם כבישי אפרטהייד. בכדי לקבל רישיון יציאה לחו"ל, רישיון עבודה או טיפול רפואי במדינה השלטת, דורשים מכם להלשין על השכנים והחברים. האזור נמצא תחת כיבוש צבאי וביתו אינו מבצרו. צבא הכיבוש יכול לפרוץ אליכם בכל שעה משעות היום והלילה ללא צו שופט כמקובל במדינות מתוקנות, ולעצור את הבעל/הבן לימים, חודשים ושנים ללא משפט. גם אם בסופו של דבר מתנהל הליך משפטי, הוא נערך בבית דין צבאי עם תוצאות ידועות מראש. והגרוע מכל, הסיכוי שילדיכם לא ישוב הביתה מבית הספר או ממשחק בחוץ אינו מבוטל. הילד עלול לחטוף כדור "תועה" מחיילי צבא הכיבוש והיורה לא יעמוד לדין.
אם צלחתם את שני התרגילים הקשים האלה, הרשו לי להוריד בפניכם את הכובע. לא כל אחד מסוגל לקרוא את חלום הבלהות הזה. אנחנו הרי לא מזוכיסטים ומספיק קשה לנו בקיץ הזה עם החום, המלחמה בדרום והילדים המשתעממים בחופש הגדול שאין לו סוף. אבל בכל זאת, מה הייתה הרגשה? מה הייתם עושים בנסיבות כאלה? יתכן שהייתם מחזיקים מעמד שנה, שנתיים בתקווה שמדובר במצב זמני אבל עשרים, שלושים, ארבעים שנה זה יותר מדור. מה היו עושים הצעירים שלנו ללא עבודה וללא סיכוי להשכלה גבוהה? מהגרים? מפגינים? פה ושם מתכננים פעולות טרור ברוב ייאושם?
מרבית האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים נולדה לתוך הכיבוש ואינה זוכרת כלל מצב אחר, מה שלא מבטיח שתהיה מרוצה מהכיבוש. בכפר הגלובלי של המאה העשרים ואחת התקשורת והאינטרנט מביאים את העולם הגדול על מכאוביו והישגיו לכל בית בכל ארץ. הצעירים הפלסטינאים קוראים, צופים ושואפים לחיים של חופש, פרנסה וסיכויי הצלחה ממש כמו הצעירים שלנו. הם רואים את ארצות מזרח אירופה, את סין, ויאטנם ודרום אפריקה שהשילו מעליהן עשרות שנים של דיכוי וכיבוש והם רוצים גם.
כמה טוב שיש מישהו שמעלה על הכתב מה שאנחנו חושבים ולא כל כך יודעים להביע. תודות לך, חנה.
שר החינוך ומפלגתו זה מסך עשן של דיבור חסר תוכן. לא ראיתי כל אמפתיה של אוהב האדם פירון. לילדי עזה האומללים
התגובה הפבלובית היא. הם הביאו את זה על עצמם