12.12.2014

רוב הציבור רוצה שלום אולם שנים של הפחדה ושטיפת מוח ביטחונית הותירה אותו מפוחד מ"האויבים החיצוניים" המתרבים ומ"השמאל" – האויב הפנימי אליבא דנתניהו, אלקין ומירי רגב.

שמתם לב שהמילה 'שלום' ירדה למחתרת? יחד אתה נעלמו מסדר היום עוד כמה מושגים חשובים כגון:  הסדר, הסכם, סיום הכיבוש ושתי מדינות לשני עמים.  יותר אין דנים בהם בערבי שישי, גם לא בכנסת או בתקשורת ורק הקולנוע הישראלי מסרב להתקרנף ( למורת רוחה של לימור לבנת) ומוציא פעם בשנה לאקרנים סרט אקטואלי דוגמת 'שומרי הסף' ו'חמש מצלמות שבורות'.  פעם, כשהייתי תלמידה וחברה בתנועת נוער סיפרו לי המורים והמדריכים שישראל רוצה שלום והמדינות הערביות מסרבות. לימים, כשבניי חבשו את ספסלי בית הספר, ספרו להם שהכיבוש הוא זמני ושאו-טו-טו יהיה הסכם עם הפלסטינאים וצה"ל ייסוג מהשטחים. היום, 12 שנים לאחר פרסום יוזמת  הליגה הערבית  ואין ספור ניסיונות תיווך אמריקאים ואירופאים, קשה לתרץ את העמקת הכיבוש ולכן הממשלה והתקשורת הצייתנית הורידו את הנושא מסדר היום. מעולם לא היה לשלום רייטינג נמוך כל כך. אפילו  מפלגות המרכז כמו העבודה, התנועה ויש עתיד נמנעות מלהתחייב לפעול במרץ להשגת הסכם שלום.

הייתה מלחמה בקיץ?

על אף ניסיונותיה של הממשלה להשכיח את המלחמה שהייתה כאן לפני חודשים ספורים, ושבמהלכה נהרגו 73 ישראלים ולמעלה מאלפיים פלסטינאים, הציבור זוכר את הטראומה וקצה נפשו בממשלת נתניהו שהביאה עליו את המלחמה הזאת וקודמותיה  – עופרת יצוקה ועמוד ענן. ממשלות נטולות חזון או תכנית מדינית שרק דרדרו את המדינה למצבה הכלכלי, החברתי והביטחוני הנוכחי. המלחמה של קיץ 2014 בקעה בפעם הראשונה סדקים באמונה שצה"ל יכול לנצח ושלסכסוך יש פתרון כוחני.

מנגד, בעקבות ההכרזה על הקדמת הבחירות המפה הפוליטית גועשת ורועשת. כל מיני מפלגות אמצע חד-פעמיות נופלות אך ממאנות להיעלם והמנהיגים שלהן מנסים לקפוץ על סוס דוהר כלשהו. פוליטיקאים מקצועיים כמו ציפי לבני ושאול מופז מוכנים לחבור לכל מי שיציע להם מקום מכובד ברשימת המועמדים לכנסת למורת רוחם של פעילי המפלגה הקולטת שרואים בעיניים כלות כיצד הם נדחקים לטובת הכוכבים המוצנחים.

בערב שבת האחרון זפזפתי בין שלושת ערוצי הטלוויזיה שבכל אחד מהם יושבת מועצת חכמים מעונבת ומפרשנת את המפה הפוליטית – מי יחבור למי, מי יבגוד במי, מי יעלה ומי ירד. באף אחד מהפנלים המכובדים האלה לא דובר על תוכן, על כיוון מדיני או על בשורה רעננה שעשויה להיטיב עם אזרחי ישראל.

רוב הציבור רוצה שלום אולם שנים של הפחדה ושטיפת מוח ביטחונית הותירה אותו מפוחד מ"האויבים החיצוניים" המתרבים ומ"השמאל" – האויב הפנימי אליבא דנתניהו, אלקין ומירי רגב. אולם מה שחסר לציבור הבוחרים שנמצאים משמאל לימין הקיצוני הוא מנהיג אמין שיסחוף חלק נכבד מן הקולות הצפים ויקים ממשלה שתחתור להסכם מדיני עם הפלסטינאים. מאין יצמח לנו מנהיג כזה?

נתחיל במפלגות המרכז –

מפלגתה של ציפי לבני שהתפצלה מקדימה לקראת בחירות  2013 היא אחת מאותן מפלגות אמצע הצצות, גורפות מנדטים, שוקעות ונעלמות. כשניהלה את המו"מ הכושל עם הפלסטינאים שימשה לבני עלה תאנה לסרבנותו של נתניהו ובמלחמה האחרונה דחקה בצה"ל להיכנס לרצועת עזה. מהלך אומלל ומיותר. השקפת העולם הליכודניקית שלה לא מנבאת שתתמוך בסיום הכיבוש, גם לא ברומן החדש שלה עם בוז'י.

יש עתיד היא מפלגת המרכז התורנית. יאיר לפיד המוכר בכל בית מימיו ככוכב טלוויזיה  סחף בבחירות הקודמות בוחרים רבים והגיע להישג אלקטורלי מרשים אך לפיד מעולם לא התיימר להביא שלום ונזהר לא להתבטא בנושא הפלסטינאי. לא שמענו אותו מגנה את פעולות תג מחיר או את הבנייה בהתנחלויות. הוא תמך במבצע צוק איתן ואמר אחרי הבחירות האחרונות, ש"לא נעשה גוש חוסם עם 'זועביז'.  אלא שללא תמיכת המפלגות הערביות אין סיכוי למחנה השלום.

מר"צ היא מפלגת שלום חיננית שאומרת את הדברים הנכונים. אלא שהיא מייצגת רק את ישראל השבעה, החילונית והאשכנזית. מר"צ לא השכילה לחדור לפריפריה הגאוגרפית והחברתית וראשת מר"צ, זהבה גלאון חסרה כריזמה ואין ביכולתה להגדיל את כוחו של מחנה השלום.

נשארנו עם מפלגת העבודה והכוכבים שהיא מספחת בימים אלה. העבודה כבר מזמן איננה מפלגת שמאל. כשכל המפה הפוליטית זזה ימינה העבודה זזה אתה אבל לשמחתנו, העבודה לא מחקה עדיין את המילה 'הסדר מדיני' מאתר האינטרנט שלה. האיחוד עם ציפי לבני עשוי להביא עמו עוד כמה מנדטים אבל באותה מידה עלול להרחיק את המפלגה והעומד בראשה מהמחויבות לסיום הכיבוש.

בוז'י הרצוג למד אמנם בשנה האחרונה לדבר בפני קהל  אך הקלות שבה הוא נכנע לתכתיבים של ציפי לבני מעוררים דאגה לגבי יכולתו לעמוד בלחצים. מכיוון שלא שירת בסיירת מטכ"ל ולא היה גנרל כמו רבים מהפוליטיקאים, הוא פוחד שייתפס כלא מספיק ציוני ולא מספיק פטריוט. נראה אותו יוצא נגד המלחמה הבאה שבוא תבוא אם הליכוד יישאר בשלטון. בדיון האחרון בכנסת הוכיח את נתניהו על כך שהוא עצמו חטא ב"חטא" הפינוי: "פינית את חברון והצבעת בעד ההתנתקות". כך הרצוג נופל פעם אחר פעם קורבן למניפולציה הערכית שהימין עושה במשמעות של מלים. לא שמענו אותו מוחה על תופעות תג מחיר או על ההצתה של בית הספר הדו-לאומי בירושלים. רק על רצח המתפללים בבית הכנסת הגיב. הוא אפילו אינו מוכן להתחייב שלא ייכנס לממשלה בראשות נתניהו.

דרוש מנהיג כריזמטי ורודף שלום

אם אפשר היה לפרסם מכרז לתפקיד ראש הממשלה הבא הייתי מנסחת אותו כך: למחנה השלום דרוש בדחיפות מנהיג. התכונות הנדרשות: מחויבות לפתרון מדיני לסכסוך עם הפלסטינאים ולצמצום הפערים בחברה, התחייבות לא להיכנס לממשלה בראשות נתניהו או  בנט, נכונות לקחת סיכונים פוליטיים ואישיים ולא למצמץ למראה תמונתו מעוטרת בכפייה או לחילופין במדי ס.ס.  מעל לכל צריך שתהיה לו כריזמה מהסוג שביבי, בנט וליברמן מצוידים בה בשפע אך משתמשים בה למטרות הלא נכונות. מנהיג כזה יוכל לאחד את מפלגות השמאל והמרכז ל"גוש עושה שלום" ולסחוף אחריו רבבות קולות צפים.