אולי הגיעה השעה שהנשים ירימו את קולן וידרשו מהמפלגות הוותיקות והחדשות לחשוף את התכניות שלהן לפתרון הסכסוך או לחילופין, יחשפו את אזלת ידן של המפלגות שאין להן תכנית כזו
29.12.14
אם נסעתם בימי שישי האחרונים בכבישים הבינעירוניים נתקלתם וודאי בחבורות של נשים לבושות חולצות טי לבנות עומדות בצמתים ונושאות שלטים גדולים בזכות השלום ונגד המלחמה. אם עצרתם לידן, קרוב לוודאי שקשרו למכונית שלכם סרט תכלכל או דחפו לידכם עלון המזמין אתכם (בעיקר אתכן) להצטרף אליהן תחת הסיסמה: "בוחרות בחיים – דורשות הסכם מדיני!" השלום, שלפני עשרות שנים נישא בפי כל פוליטיקאי כשאיפה האולטימטיבית של מדינת ישראל, איבד בשנים האחרונות את הרייטינג שלו והמעטים שמעיזים להזכיר אותו מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים או סתם תמהונים. כמו בעבר, גם הפעם הנשים הן אלה שמורדות ב"קונסנזוס" הביטחוני, זה שמקדש את הקיפאון המדיני ומוליך אותנו ממלחמה למלחמה.

מבצע צוק איתן היה הקש ששבר את לבנו
זה התחיל בקיץ האחרון לאחר רצח שלושת הנערים היהודים ורצח הנער הערבי. התותחים בישראל ובעזה רעמו, הפוליטיקאים, הגנרלים והפרשנים נאמו ואנשים דיברו בשנאה ובפחד. באמצעות דף פייסבוק וכמה חוגי בית הצליחו כעשר נשים שוחרות שלום, שהייאוש לא היה להן נוח, לצרף אליהן אלפי תומכות מכל רחבי הארץ. לא רק שמאלניות מושבעות אלא גם נשים דתיות, ערביות ונשים מהפריפריה הגאוגרפית והחברתית. בחודשי הסתיו התארגנה תנועת "נשים עושות שלום" ובסוף נובמבר ציינה את ייסודה בעצרת המונית בשדרות שתושביה חוו על בשרם את אימי המלחמה. נשות הדרום שסבלו יותר מכולם ב"צוק איתן" ובמלחמות הקודמות היו הראשונות להצטרף. הן הבינו שאם לא יהיו חיים בעזה, לא יהיו חיים גם במה שמכונה בתקשורת "עוטף עזה". נשים אמיצות אלה הקימו בתום המלחמה את "התנועה לעתיד הנגב המערבי" שפועלת בתיאום עם "נשים עושות שלום".
ההודעה על הקדמת הבחירות "תפסה" את התנועה הצעירה בשלב מוקדם מדי. מאידך, האם יכולנו להתעלם מהבחירות הגורליות האלה? אולי הגיעה השעה שהנשים ירימו את קולן וידרשו מהמפלגות הוותיקות והחדשות לחשוף את התכניות שלהן לפתרון הסכסוך או לחילופין, יחשפו את אזלת ידן של המפלגות שאין להן תכנית כזו. בד בבד יבקשו מהבוחרות והבוחרים להצביע למפלגות שמתחייבות לפעול במרץ להשגת הסכם מדיני.
למה נשים?
למה נשים? כי למרות שחרור האשה במאה העשרים, מלחמה היא עדיין מגרש המשחקים של המין הגברי. כי יצר התחרות והצורך להכניע את היריב טבוע כנראה עמוק בטוסטסטרון ואם אין יריב אמתי, הם מגדלים אחד. החיבור בין מלחמה ומגדר יציב למדי. בצורה פשטנית אפשר לומר שגבר נולד להיות לוחם, אם לא בפועל, לפחות בפוטנציה, ועובדה זו שמתוקפה עליו לסכן את חייו, מקנה לו לדעת רבים, את הזכות לקבוע מדיניות כוחנית ולחרחר מלחמות.
במשך השנים נשים ביטאו התנגדות למלחמה הן מתוך גישה הומניסטית– אוניברסלית והן מתוך דאגה אמהית למשפחה ולקהילה. התחילו בכך נשות יוון וספרטה בהנהגת ליזיסטרטה (לפי המחזה של אריסטופאנס) והמשיכו תנועות נשים פציפיסטיות במלחמות העולם ובמלחמת ויאטנם. נשות ישראל הוכיחו כבר תבונתן ואת נכונותן לצאת למאבק נגד המיליטריזם. תנועת ארבע אימהות הצליחה, אחרי 18 שנה ואלף הרוגים, להוציא את צהל מלבנון; נשות מחסום ווטש המתייצבות לפנות בוקר במחסומים, מרגיעות בנוכחותן את ההתעמרות בפלשתינאים הבאים לעבוד בישראל; ונשים בשחור מפגינות שנים רבות נגד הכיבוש. אפילו המחאה החברתית של קיץ 2011 הונהגה על ידי שתי צעירות אמיצות, דפני ליף וסתיו שפיר, שסחפו אחריהן מאות אלפים. צריך להודות שהאימהות דואגות לא רק לסכנה הפיזית של בניהן אלא גם להשפעה הנפשית של תפקידי השיטור בשטחים.
נשאלת השאלה, האם התכונות הנשיות האלה מיתרגמות ביום הבחירות לדפוסי הצבעה שונים? האם נשים מצביעות אחרת מגברים? פרופ. מיכל שמיר שעורכת סקרי בחירות בשלושים השנים האחרונות, מצאה בסקרים האחרונים שנשים נוטות להצביע למפלגות שמאל–מרכז ואילו גברים נוטים להצביע בעד מפלגות ימין. ״מסענו לנבכי הפער המגדרי תיעד הבדל ברור בין נשים וגברים בדפוסי הצבעתם בבחירות לכנסת ה-19. בקרב הבוחרים היהודים, שבהם התמקד מחקרנו, הצביעו יותר נשים למפלגות שמאל ומרכז מגברים בפער של 5 נקודות אחוז, וגברים הצביעו יותר לימין בפער של 9 נקודות אחוז".

הפיל באמצע החדר…
תוצאות הבחירות לכנסת ה-20 יקבעו אם ישראל תמשיך להידרדר בנתיב ההרסני שבו הוליכו אותה ממשלות נתניהו או תתעשת ותחתור במרץ להסכם עם הפלשתינאים. אפשר כמובן לדון במערכת הבחירות בבעיות הדיור ויוקר המחיה, בפערי השכר, במערכת הבריאות המתמוטטת ובמערכת החינוך שספגה בשנים האחרונות אינדוקטרינציה לאומנית וקורבנית. כל הכשלים האלה אמתיים ומקוממים. אבל הפיל באמצע החדר – עליו מסרבים לדבר המתמודדים בבחירות, ושאוכל לתיאבון תקציבים והתנחלויות עד כי בקרוב לא יישאר דבר לתושבי הארץ הזו – הוא הכיבוש. הקיפאון המדיני ותקציב הביטחון המתנפח הם הגורמים הישירים לצרות האחרות: לקשיים הכלכליים-חברתיים, לבידוד הבינלאומי ולאיומים על הדמוקרטיה.
"נשים עושות שלום" מנסות, כמו הילד ב"בגדי המלך החדשים", לקרוא לפיל בשמו ולדרוש מהמפלגות המתמודדות בבחירות ומהממשלה שתקום אחריהן להוציא אותו מהחדר ולהעניק לאזרחי המדינה חיים ותקווה. חברות התנועה מנסות לשכנע את הציבור כולו אך בראש וראשונה את אחיותיהן הנשים שאסור לאבד תקווה ושהפתרון לבעיות הפנים מותנה בסיום הכיבוש ובחתימה על הסכם מדיני עם הפלשתינאים. רק אז ניתן יהיה להסיט תקציבים מהביטחון ומההתנחלויות לחינוך, לבריאות, לדיור ולרווחה.
צריך לומר לגנרלים, לפרשנים ולפוליטיקאים: די, הוכחתם לנו במשך עשרות שנים וביתר שאת בקיץ האחרון שאין פתרון כוחני לסכסוך. אלפי נשים דורשות פתרון מדיני, דורשות חיים ותקווה בארץ הזאת. אם חלק גדול מבעלות זכות הבחירה יתנו את קולן למפלגות המתחייבות לפעול להשגת הסכם (בתקווה שיהיו כאלה), מדינת ישראל תחזור סוף סוף למסלול השפיות ולמשפחת העמים.
[…] המשך בבלוג של מיכל פלג-פנט […]
מפלגת העבודה והרצוג בראשה זו התקוה של הנשים והגברים כאחד
אין משהו אחר