לפעמים נדמה שהממשלות האירופאיות מתחננות ממש שישראל תיתן קצה חוט שיסייע להן להדוף את הקריאות לחרם.

הזירה הבינלאומית מספקת לנו בשבועיים האחרונים דוגמית לא טעימה ולא נעימה ממה שעלול להתרגש עלינו אם נמשיך לשבת בחיבוק ידיים ולקדש את הסטטוס קוו.

אז מה היה לנו? דרישת הפלסטינים להשעות את ישראל מארגון פיפ"א באשמת אפליה וגזענות, דרישה שכמעט עברה, החסירה פעימה אצל רבבות אוהדי כדורגל בארץ. בהמשך שמענו את התבטאותו האומללה של מנכ"ל Orange  כי היה רוצה לסיים את קשרי החברה עם מפעילת הסלולר הישראלית פרטנר. בין לבין התפרסמה קריאה של יותר מ–40 אמנים ויוצרי קולנוע בריטים, ובראשם הבמאים קן לואץ' ומייק לי, לשורה של בתי קולנוע בלונדון לבטל הקרנות של סרטים כחלק מפסטיבל הקולנוע הישראלי המתקיים שם מדי שנה.  עוד שמענו על הצטרפותה של אגודת הסטודנטים הארצית בבריטניה לארגון BDS, ועל כך שהנציבות האירופית עומדת לפרסם הנחיות לסימון מוצרים שיוצרו בהתנחלויות. וידיעה אחרונה מהבוקר: משלחת של בבית הדין  הבינלאומי בהאג תגיע החודש לישראל לבדיקה  מקדמית של פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

כל אלה מצטרפים לחרם השקט והלא מדווח על ישראל בתחומים אחרים. כירושלמית לשעבר, הייתי עדה לפריחה מדעית ותרבותית של העיר בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים. ירושלים הייתה מוקד לכנסים בינלאומיים בתחומי מדע, רפואה, סביבה ומה לא, ולסימפוזיונים מרתקים בנושאים שונים במדעי הרוח. עד כדי כך שחברת בניני האומה בנתה מרכז קונגרסים מפואר שעומד כבר שנים בשיממונו. ראשי מדינות הגיעו לישראל אחד אחרי השני כשעובדי העיריה עובדים שעות נוספות בהנפת דגלי האומות על עמודי התאורה והשוטרים שוקדים על חסימת רחוב המלך דוד שבו השתכנו המדינאים הזרים. גם אמנים מהשורה הראשונה מסרבים היום בנימוס להזמנות מישראל. התופעה ניכרת בירידה של רמת ההופעות בפסטיבל ישראל המתקיים בימים אלה ושל פסטיבלים מוזיקליים אחרים. והתיירות? רק שלושה מיליון תיירים מגיעים מדי שנה לישראל, רובם יהודים וצליינים, לעומת  תחזית של עשרה מיליון ב-2015.

אין להתפלא אפוא על תוצאות המחקר שפרסם השבוע מכון RAND על הרווח הכלכלי הצפוי מפתרון הסכסוך עם הפלסטינאים: הישראלים עשויים להרוויח 120 מיליארד דולר במהלך העשור הקרוב והפלסטינים כ-50 מיליארד דולר, בעוד שההפסד הכלכלי שעלול להיגרם לישראל מחזרה לעימות אלים מוערך בכ-250 מיליארד דולר.

מה שממתן לפי שעה את הלחץ הבינלאומי הוא לא רק הנשיא אובמה שמסכל עדיין כל החלטה אנטי ישראלית במוסדות הבינלאומיים אלא גם ההתפתחויות המדאיגות במזרח התיכון – המלחמה בסוריה, עלייתו המטאורית של ארגון דאעש והצלחתו לכבוש חלקים נרחבים בעירק ובסוריה ותכנית הגרעין האיראני. בכל הנושאים האלה, ישראל ניצבת "בצד הנכון" של המפה ונאבקת יחד עם מדינות המערב בגורמים פונדמנטליסטים מסוכנים. זוהי גם הסיבה שלהבדיל מדעת הקהל בארצותיהן, הממשלות באירופה אינן ממהרות להצטרף לחרם.

לפעמים נדמה שהממשלות האירופאיות מתחננות ממש שישראל תיתן קצה חוט שיסייע להן להדוף את הקריאות לחרם. צעדים בוני אמון כמו פתיחת מעבר ארז ליציאת סטודנטים מרצועת עזה, שחרור כמה אסירים ביטחוניים שיושבים למעלה מעשרים שנה בכלא הישראלי, הפסקה של הריסת בתים ובעיקר הקפאת הבניה בהתנחלויות, יכולים לחולל תפנית בדעת הקהל העולמית.

אלא שממשלת הימין הצרה שהרכיב נתניהו היא שמלבה את אש החרמות. מלבד נאומים חוצבי להבות, התגובות של הממשלה להודעות המדאיגות מהעולם הן המשך הבנייה בהתנחלויות, הרס כפרים פלסטינים באזורי C והקמת התנחלויות במקומם,  צעדי אפרטהייד כמו הודעת שר הביטחון על הפרדה באוטובוסים והסרת המימון מגופי תרבות ואמנות שאינם מתיישרים לפי עמדותיה של שרת התרבות.  וכן, גם תוספת 100 מיליון שקל לתקציב ההסברה, כאילו אפשר לשכנע את דעת הקהל בעולם בצדקת השליטה בעם אחר.

אם חפצים אנו לחזור למשפחת העמים הליברלים שמקדשים זכויות אדם, חרויות פרט וחופש ביטוי, עלינו לחדול מפגיעה בזכויות האלה בשטחים ולהגיע בהקדם להסכם מדיני עם הפלסטינאים. אחרת, נמצא את עצמנו מתויגים בקבוצת המדינות ה"מצורעות" כגון צפון קוריאה, איראן וסודאן. אף אחד לא יוציא לנו את הערמונים מהאש. מי שחרד לביטחון ישראל ולעתיד ילדינו צריך להפשיל שרוולים ולחדש את המו"מ עם הרשות הפלשתינית במקום להסיט את תשומת הלב לאויבים אמתיים ומדומים. המחט נמצאת מתחת לפנס, ברמאללה – עשרה ק"מ מירושלים ובעזה – עשרה ק"מ משדרות.