מה מביא נשים עסוקות מכל קצות הארץ לעזוב בקיץ הזה את המשפחה, העבודה והבית הממוזג, ולעלות לירושלים יום-יומיים בשבוע ? מה הביא את אדר הצעירה ממצפה רמון, את מרב הרופאה מחיפה, את אורלי וששת חברותיה ממיתר, את אסתר הפסיכולוגית מתל-אביב ואת נטע, בת ואחות שכולה המפליאה לנגן בחליל צד – לשבת בחום יוקד באוהל רעוע על מדרכה מול בית ראש הממשלה ולצום 25 שעות? ראיתי אוהל, סככה, שלטים גדולים, סרטים תכולים, נשים צעירות יותר ופחות בחולצות לבנות ועליהן הסיסמה: "דורשות הסכם מדיני", שישיות מים מינרליים, כובעים רחבי שוליים וספר אורחים.

לציון שנה למבצע צוק איתן הקימו נשים עושות שלום אוהל מחאה למשך 50 ימים, כמספר ימי הלחימה בקיץ שעבר, שבאמצעותו הן מזכירות לציבור ומנהיגיו שדבר לא התקדם מאז. לא נוהל משא ומתן, לא נחתם הסכם הפסקת אש לטווח ארוך כפי שהובטח ולא שמענו על יוזמה ממשלתית כלשהי להסכם מדיני עם הפלסטינאים.

מה שגורם למאות נשים לאייש את אוהל צום איתן, זו ההכרה שלמרות השקט היחסי, הקרקע רועדת מתחת רגלינו ומלחמה נוספת עלולה לפרוץ בכל רגע. זה זיכרון הסבל, ההרס, השכול והטראומה  שגרמו המלחמות האחרונות: מלחמת לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן. זו הידיעה שהסטטוס-קוו מתעתע ושהזמן אינו פועל לטובתנו, שהקיפאון המדיני אין פירושו שהעולם עומד מלכת. להיפך, העולם בכלל והמזרח התיכון בפרט עוברים שינויים מהירים  ורק מדינת ישראל קופאת על שמריה.

האביב הערבי זעזע את מדינות ערב ופרק שתיים מהן, במצרים התחלף השלטון פעמיים, ארגון דאעש פרץ בעוז וכבר מיקם עצמו על גבולנו מצפון ומדרום, תנועת החרם הבינלאומי BDS צוברת כוח ותמיכה, מדינות המערב חתמו על הסכם עם איראן – הרשע התורן, בית הדין הבינלאומי בהאג מתחיל לטפל בתלונות נגד ישראל ואצלנו – כלום. פעם בשנתיים בחירות, פעם בשנתיים מלחמה והציבור התרגל לאנומליה הזו ונראה מיואש ואדיש מתמיד. אין זה פלא כשהממשלה ושלוחיה בתקשורת עמלים לשמר את האיומים ולהזין את הפחדים.  אויבים הרי לא חסרים: החמאס, איראן, חיזבאללה, האנטישמיות ואפילו הנשיא אובמה הרשע. די לראות איך ראש הממשלה מנסה בכל כוחו לתחזק את האיום האיראני גם אחרי חתימת הסכם הגרעין. אילו היה משקיע במהלך מדיני חצי מהאנרגיה שהוא משקיע באזהרות ובהפחדות, היינו נמצאים היום בנתיב המוביל לדו-קיום ולשלום.

פגשתי באוהל נשים מעוררות השראה מכל קצות הארץ, מהצפון, מהדרום, מיישובי עוטף עזה ועיירות בפריפריה, חילוניות ודתיות, תל-אביביות מפונקות, נשים קשות יום מירושלים וכתריסר ערביות אמיצות. לרוחמה, כותבת ומחזאית מירושלים שמגיעה לאוהל שלוש פעמים בשבוע, סיפור חיים מרתק. על אף היותה כבדת ראיה ושמיעה, היא מעלה בימים אלה הצגה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית. אצל רותי, אלמנת צה"ל ממלחמת יום הכיפורים ואם חד הורית לבן המשרת עתה כקצין בצה"ל, הכמיהה לשלום טבועה עמוק. בעבר השתתפה בהפגנות אבל באחרונה הבינה כי רק פעולה נמרצת עשויה לזעזע את הציבור ולשנות את המצב.

רותי, רוחמה ומאות הנשים האחרות (חלקן אמהות לבנים בשרות סדיר או במילואים) שצמות או יושבות באוהל לסירוגין כבר 33 ימים, נחושות לפעול למען השלום. הן אינן מסוגלות לעמוד מנגד נוכח האדישות והייאוש מצד אחד ומול האלימות הגוברת של הימין המשיחי שהראה את נחת זרועו בכפר דומא ובמצעד הגאווה בירושלים. התקשורת עוסקת בהרחבה באיום האיראני, בשחיתויות, במתווה גז, במצוקת הדיור, בהטרדות מיניות ובעניינים אחרים ברומו של עולם, רק לא בפיל שבאמצע החדר – בכיבוש  ובשרשרת המלחמות שהוא כופה עלינו. לנושא המעיק כמעט חמישים שנה יש נגיעה לכל תחום בחיינו. בא להן לצעוק. אבל מכיוון שהן נשים מנומסות ושומרות חוק, הן לא חוסמות צמתים ולא מבעירות צמיגים אלא יושבות כבר 33 יום, צמות לסירוגין ומארחות את המבקרים באוהל מול בית ראש הממשלה בירושלים. הן סבורות שהכוח הנשי מסוגל לחולל שינוי בדעת הקהל הישראלי ושהשתתפות  נשים במהלכים מדיניים עשויה לקרב הסכם מדיני בר קיימא.

אט אט צוברת היוזמה המוזרה הזאת תאוצה. לא רק שמספר הנשים המתכנסות באוהל הולך וגדל אלא שיותר ויותר פוליטיקאים, אנשי רוח, אמנים, רבנים וסתם ידוענים באים, מקשיבים, תומכים ו…מצטלמים עם הנשים. כמוהם עשרות מבקרים מן השורה – חרדים וערבים נשים וגברים, תיירות ותיירים, נערות ונערים בחופשה  – נכנסים ומביעים הזדהות. בערב בו ביקרתי באוהל, התקיים מפגש מרגש עם ד"ר עז א-דין אבו אלעייש , הרופא הפלסטיני שאיבד שלוש מבנותיו במלחמת עופרת יצוקה והפך את אסונו למנוף למען השלום.

נכון, לא כל העוברים ושבים תומכים. ירושלים, עירם של "לה פאמיליה" וביתר ירושלים, היא עיר של קצוות. פה ושם ניתזות קללות עסיסיות ממכוניות חולפות של קיצוני הימין. אבל מלבד מקרים בודדים אלה רוב הקהל אוהד ומאחל ליושבות באוהל הצלחה במאבקן לשלום.

הייתכן שמאחורי מעטה האדישות והייאוש מסתתרת כמיהה לשלום ולנורמליות? כמיהה שמדוכאת על ידי המלחמות, ההפחדה והדה-לגיטימציה שעושים פוליטיקאים אחדים לפלסטינאים באשר הם. הנה, מספיק שכמה מאות נשים אומרות עד כאן! ומשדרות אופטימיות, נחישות והתמדה, בלי לתקוף איש ובלי להתכופף, שיותר ויותר נשים וגברים נמשכים, ממש כך, לישיבה בצוותא באוהל הפתוח לכל. הייתכן שיש כאן התחלה של פריצת דרך רעננה בעיצומו של קיץ לוהט?