לציבור הישראלי שבחר בממשלת ימין קיצוני רק לפני כמה חודשים, מגיע ציון נכשל בהיסטוריה של העת החדשה. הטרור הפלסטיני חוזר בגדול והאינתיפאדה השלישית יצאה לדרך. בתוך שבוע נרצחו בירושלים ובשטחים ארבעה יהודים ונפצעו יותר מעשרה. והיום, היום הראשון של "אחרי החגים" כשנדמה היה שגל הטרור נרגע, אירעו לפחות שני פיגועים בתוככי הקו הירוק.

התגובה הפבלובית של ממשלת ישראל, שלא למדה דבר בחמישים שנות הכיבוש  ובעשרות שנות ההתנגדות האלימה של הפלסטינאים, היא: מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח. מאות שוטרים וחיילים מתפרסים בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים ומבריחים את התיירים המעטים שמגיעים בכלל לארץ.  כוחות הביטחון עוצרים עשרות ומאות פלסטינים – מבוגרים השולפים סכינים, ילדים המיידים אבנים ואפילו מפגינים המניפים דגלי פלסטין. עכשיו יצטופפו בבתי הכלא עוד כמה מאות מחבלים. ומה הלאה? מה יעצור צעירים זועמים שמוכנים למות על "הגנה על מסגד אל-אקצה" או מעדיפים לשבת בכלא הישראלי על פני חיים חסרי תקווה?

מה עשו ממשלות ישראל ב-11 השנים שעברו מתום האינתיפאדה השנייה? האם פעלו להרגעת הרוחות? האם יצאו ביוזמה מדינית עצמאית או חברו ליוזמות שלום אחרות כמו זו של הליגה הערבית? האם נענו לניסיונות התיווך של האיחוד האירופי וארה"ב? התשובה היא כמובן כלום ועוד כלום. ממשלות ישראל הנוכחית והקודמת הדפו כל יוזמה מדינית שהעלו גורמים חיצוניים – החל ביוזמה הסעודית לפיוס היסטורי עם כל העולם הערבי וכלה בתכניות שונות של הממשל האמריקאי.

אבל אי אפשר להאשים את הממשלה בחוסר מעש. בתחומים מסוימים היא הפגינה חריצות רבה. הוקמו עשרות התנחלויות חוקיות ומאחזים "לא חוקיים", שחיילי צה"ל מגנים על יושביהם, הבנייה בהתנחלויות רשמה שיאים חדשים. חקלאים פלסטינים מנועים מלהגיע לאדמתם ולעבד אותה ועשרות משפחות גורשו מבתיהן בבקעת הירדן ובדרום הר חברון במטרה ליישב במקומם מתנחלים ישראלים. וזה לא הכול, במחלקת ההימנעות מפעולה, מעלימה הממשלה עין מפעולות תג מחיר ולא הביאה עד כה לדין אף אחד מהמפגעים היהודים, גם לא את רוצחי משפחת דוואבשה ששר הביטחון מכיר לדבריו. בו בזמן התנחלו פעילי ימין קיצוניים בשכונות ערביות במזרח ירושלים – בלב סילואן, ברובע המוסלמי, בהר הזיתים ובכמה כפרים מדרום לעיר העתיקה. שיא ההתגרות היה בערב יום כיפור כשהממשלה שיגרה (אי אפשר להבין זאת אחרת) את שר החקלאות, אורי אריאל, מלווה בעשרות שוטרים, להתפלל בהר הבית בניסיון לשנות את הסטטוס קוו במקום הרגיש הזה. ממש כמו לזרוק גפרור לשדה קוצים. לפחות את הלקח הזה אפשר היה ללמוד מאירועי האינתיפאדה השנייה שפרצה בעקבות עלייתו של אריאל שרון להר הבית באוקטובר 2000.

אחרי מותו של ערפאת ב-2004 ומינויו לנשיא הרשות הפלסטינית, הכריז מחמוד עבאס (אבו מאזן)  על סופה הרשמי של האינתיפאדה והרשות החלה לפעול באמצעים מדיניים להשגת מטרותיה – סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית. אבו מאזן פנה למדינות העולם ולאומות המאוחדות כדי שאלה יאלצו את ישראל לסיים את הכיבוש. כך נולד התאום הביטחוני עם ישראל מחד והחלה פעילות דיפלומטית פלסטינית ענפה לחשיפת עוולות הכיבוש בתקשורת העולמית. אלא שכעבור יותר מעשור התברר שהאסטרטגיה המדינית לא מניבה תוצאות. הפלסטינים רואים כיצד ישראל ממשיכה לקבוע עובדות שלעד שלא מותירות שטח פנוי לריבונות פלסטינית בעתיד. גם שוחרי השלום בישראל מסכימים היום שפתרון שתי המדינות אינו אפשרי עוד.

כאן צריך להזכיר שתי התפתחויות לא צפויות בזירה האזורית והבינלאומית שחיבלו בניסיון הפלסטיני לשכנע את הקהילה הבינלאומית ללחוץ על ישראל. האחת היא ההסכם עם איראן שמיצב את ישראל כקורבן הפוטנציאלי של ההסכם הזה. ברור שבתקופת המו"מ הרגיש עם איראן לא עלה על דעת המעצמות ללחוץ על ישראל בנושא הפלסטיני. ההתפתחות השנייה היא עלייתו המטאורית שך ארגון דאעש והישגיו המדאיגים בסוריה ובעירק, תהליך שהציב את ישראל בצד הנכון של המפה – כמדינה הלא מוסלמית היחידה במזרח התיכון. שני המהלכים האלה עצרו את הסחף בתמיכה הבינלאומית בישראל ובלמו את הלחצים והחרמות עליה.

וכך, בעזרת מנה גדושה של אווילות ורשעות ובסיוע התפתחויות בינלאומיות עגומות, הגענו לפתחה של האינתיפאדה השלישית.