צריך להוריד את הכובע בפני עיתון הארץ שיזם והפיק זו השנה השנייה ועידה המוקדשת כולה לשלום ולדרכים להשגתו. הוועידה התכנסה ב-12.11.2015, בעיצומו של גל אלימות (אינתיפאדה שלישית…) שהתפרץ בחודש שעבר ושסופו אינו נראה לעין. אולי דווקא משום כך, כשהשלום נראה רחוק מאי-פעם והייאוש כבר לא כל-כך נוח, הגיע קהל רב ומילא את האולם הגדול עד אפס מקום. נעים היה להיפגש עם מכרים ואחרים שחושבים כמונו אבל בעיקר היה מעניין לשמוע דעות, פרשנויות, רעיונות וניתוחים מלומדים של המצב.

התכנית הורכבה בשכל רב מהרצאות קצרצרות כשביניהן ראיונות ופאנלים על הבמה. רשימת הדוברים המכובדת כללה נוסף לנשיא המדינה, גם שרים וחברי כנסת מכל קצווי הקשת הפוליטית, דיפלומטים זרים עתירי ניסיון דיפלומטי באזורנו (טוני בלייר, מרטין אינדיק), אנשי אקדמיה ונציגים לא מעטים של ערביי ישראל. הלוגו היפהפה של הועידה שהציג יונה צחורה כלואה בתוך קוביית קרח ביטא את הנושא העיקרי בדיונים: איך מפשירים את הקיפאון המדיני ואיך מתניעים מחדש תהליך שלום.

תרשו לי לצטט שני דוברים חכמים ש"פתחו לי את הראש". האחד הוא פרופ. דניאל כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה על מחקריו בתחום שיפוט וקבלת החלטות: "אפשר ללמוד הרבה על סכסוך בין עמים מהתבוננות בפסיכולוגיה ובביולוגיה של סכסוך בין פרטים. עניין פסיכולוגי ידוע – כשיש צד חזק וצד חלש בדרך כלל לא רואים את הצד החזק כמגיב לצד החלש, אלא רואים את הצד החלש כמגיב לצד החזק וישראל היא הצד החזק בסכסוך.  מבחינה קוגניטיבית, בולט ההבדל הקיצוני בין הדרך שבה אנחנו מפרשים את ההתנהגות של עצמנו, לבין ההסבר שלנו להתנהגות של היריב. בסכסוך לאומי כמו בסכסוך בין בני זוג, כל אחד מן הנצים רואה עצמו כמי שמגיב לפרובוקציות של השני, וסבור שההתנהגות של האחר היא ביטוי לתכונות שליליות שהיו לו מאז ומתמיד. לא עולה בדעת אף אחד מהיריבים שהשני גם הוא רואה עצמו כמגיב ולא כיוזם".

"אמנם בתקופה זו ישראל עסוקה בהדיפת גל טרור, ובכל זאת התופעה המרשימה יותר היא שישראל שולטת כמעט חמישים שנה בעם אחר וחיה רוב הזמן בשלווה. ישראלי מן השורה החי בתוך הקו הירוק יכול להאמין שניתן לנהל את הסכסוך. מבחינת דעת הקהל בישראל, לא הכיבוש הוא הבעיה אלא שנאת נצח ואנטישמיות של היריב. יש פער אדיר בתפיסה של ישראל בדעת הקהל המקומית לבין הדרך בה נתפסת ישראל באירופה וצריך להוסיף, גם אצל אחוז גדל באוכלוסייה הצעירה של ארה"ב. דעת הקהל בעולם לא מקבלת את הכיבוש הממושך ובעיקר לא מבינה את ההתנחלויות."

עוד מרצה מעניינת היא טליה ששון, נשיאת הקרן החדשה לישראל שהשתתפה יחד עם גורמים אחרים במימון הועידה. שלא כמו רוב הפוליטיקאים והאורחים מחו"ל שנזהרו בדבריהם, נאומה של ששון היה נוקב ומתריע.

על רצח רבין אמרה: "רבין היה ונותר הגיבור של מחנה אחד… הוא נרצח בגלל שהיה ראש ממשלה שהבין שלא יכולה להתקיים מדינת לאום דמוקרטית של העם היהודי ששולטת על 2.6 מיליון פלסטינים תחת כיבוש צבאי". ששון הוסיפה כי "דווקא האיש שהלך בראש הפגנה עם ארון מתים כביכול, מצא עצמו אחרי חצי שנה בלשכת ראש הממשלה של ישראל. ההסבר שלי הוא שאנחנו, שתמכנו ברבין ובמעשה השלום שלו, חשבנו שהרצח הוא אסון לאומי של כולם. רצינו בכל לבנו להאמין שכולם בוכים על ראש הממשלה שנרצח, שגינוי הרצח הוא בתוך הקונצנזוס".

"הוויכוח האמתי הוא בין מי שמאמין בדמוקרטיה ובין מי שמאמין בקדושת הארץ. "מחנה השמאל נמצא בנסיגה כבר שנים. הימין הצליח לעשות לשמאל דה-לגיטימציה בציבור. כאילו שהשמאל הוא אויב. אפילו שופט ביהמ"ש העליון הוא אויב, כי אויב זה מי שמזדהה עם האויב – הערבים. האדישות או הייאוש שאנחנו בשמאל נכנסים אליהם כל כך בקלות – משחקים לידי הימין. כל מי שמבין שהוויכוח כאן הוא על הדמוקרטיה הישראלית חייב לצאת מהארון שלו, ולומר את דעתו בקול גדול". ששון סיימה באזהרה: "כל אחד מכם, שיידע שזה יגיע גם אליו. ראיתם מה קרה בהפגנה על מתווה הגז – מתווה כלכלי, לא בין ימין לשמאל."

ישבנו בקהל כשלושים חברות בנשים עושות שלום, והרענו בקול גדול לדוברים שאהבנו. במיוחד לסביונה רוטלוי שייצגה אותנו בפאנל שהנחתה רוית הכט מעיתון הארץ, והשתתפו בו בין היתר שלמה בן-עמי, מרב מיכאלי ואחמד טיבי. סביונה סקרה את מטרות התנועה, נסיבות הקמתה והאסטרטגיה המנחה את פעולותה (תנועת נשים המונית שתלחץ על הממשלה להגיע להסכם מדיני, ושילוב נשים במוקדי קבלת החלטות מדיניות וביטחוניות), סביונה הדפה באלגנטיות שאלות על הפתרון שאנחנו מציעות (איננו מציעות פתרון מסוים!) וסיפרה על תפקידן של נשים בפתרון סכסוכים דומים בעולם.

אגב, למחרת הועידה, פרסם הארץ מוסף מיוחד בעברית ובאנגלית ובו דבריהם של כל הנואמים בצרוף מאמרים מעניינים נוספים על נושאים הקשורים לשלום.