לפעמים אני תוהה מה גורם להורי התלמידים בבתי הספר התיכוניים להיפרד מ-5,000 ₪ לטובת המסע למחנות ההשמדה בפולין. ברור לי מה מושך את הנערות והנערים. לצד החוויה של השתתפות במצעד החיים במקום שבו נרצחו למעלה ממיליון בני אדם, מקום שהפך עם השנים לאתר תיירות, מציעים להם טיול קבוצתי מגבש לחו"ל. נכון שמדובר בפולין ולא באיי פוקט בתאילנד אבל גם מהעז הזה אפשר להוציא מתוק. לאחדים מהם זו היציאה הראשונה מהארץ ולאחרים יציאה ראשונה בלי ההורים ועם החבר'ה. נסיעה המלווה בהתרגשות – טיסה לחו"ל, ביקור בדיוטי פרי, שבוע חופשי מלימודים ובעיקר וגיבוש חברתי בגיל שבו בונה הצעיר את יכולותיו החברתיות.

ברור גם מהי האג'נדה הלא מוצהרת של משרד החינוך ששתל את המסעות האלה בתכנית הלימודים. לא במקרה המשלחות התחילו באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת – כששרי החינוך ממפלגות הימין פועלים כדי לטעת אצל הנערות והנערים השקפת עולם ימנית-קורבנית:  "העולם כולו נגדנו". אז היינו קורבן של הנאצים ועכשיו אנחנו קורבן של העולם המוסלמי ושל אירופה האנטישמית. משום כך עלינו להיות חזקים כי "לעולם לא עוד" ומכאן קצרה הדרך אל "לנצח נחיה על חרבנו".  המניפולציה הרגשית הזאת עובדת היטב אצל צעירים בגיל שבו הם מתחילים לגבש השקפת עולם. את התוצאות אנחנו רואים אחרי שנה-שנתיים כשהם מתגייסים לצה"ל, מקבלים נשק ויורים בפלסטינאים חשודים שאינם מסכנים אותם כלל. או, שומעים ואומרים – צריך להרוג את כל הערבים… מבלי להבחין שבכך הם מצדיקים את הנאצים שאמרו "צריך להרוג את כל היהודים" והמשיכו בהגשמת הרעיון. 

בעבודת הדוקטורט שלו טוען ד"ר ג'קי פלדמן שאין לראות במסעות לפולין טיול לימודי רגיל, אלא עלייה לרגל במסגרת הדת האזרחית הישראלית. הוא טוען שמטרתו המרכזית של המסע היא לכונן מחדש את קדושתה של מדינת ישראל ולחזק את זיכרון השואה כזיכרון מרכזי באתוס של הדת האזרחית אצל בני הנוער. עיצוב הזיכרון הקולקטיבי, המודע והלא מודע, אמור לשנות את המשתתפים במסעות ולהופכם לקורבנות, לניצולים-מנצחים העולים מחדש לארץ ישראל.

כדי שלא יגדלו עם תחושת הקורבנות, צריך ואפשר ללמד את השואה ללא הטיולים לפולין. צריך ללמוד אותה לא רק כפרק בהיסטוריה היהודית אלא כפרק מצמרר בהיסטוריה של העולם המערבי-נוצרי. זיכרון השואה אינו זקוק למסעות הללו. הוא צריך להיבנות מלימוד, מהפקת לקחים, מהתכנסויות ודיונים ביום הזיכרון לשואה ובימים אחרים. נוסף לביקור ביד ושם, קריאת ספרי הלימוד, שמיעת עדויות מפי הניצולים, צפייה בסרטים כמו שואה של קלוד לנדסמן, אפשר לחייב את התלמידים לסייע לניצולי שואה החיים בשכנותם. כמו שאין צורך לראות את הפירמידות כדי לזכור את יציאת מצרים – אין צורך לנסוע לאושוויץ כדי לשמר את זיכרון השואה.

הלקח העיקרי שמערכת החינוך אמורה להנחיל לתלמידים הוא שגזענות בפרט, ואידיאולוגיה טוטלית בכלל הן האויב העיקרי. הן אלה שגרמו לשואה ולמסעי טיהור אתני אחרים לאורך ההיסטוריה.  אידיאולוגיה דתית או אחרת המנכסת לעצמה את כל האמת היא מסוכנת וצריך להתנגד לה בטרם תהפוך לדת מדינה (כמו שקרה בגרמניה הנאצית ובאיטליה). ולבסוף, שומה עלינו לשאול איך נאבקים במופעי הגזענות הנראים אצלנו באחרונה הן כלפי הפלסטינאים והן ביחס לפליטים האפריקאים הזוכים כאן לכתף קרה, ממש כשם שאלפי פליטים יהודים שניסו לברוח מהתופת, קיבלו סירוב ממרבית הארצות בתקופת השואה.

הורים, קחו אחריות על ילדיכם. אל תשלחו אותם למחנות המוות בפולין ואם חשקה נפשם בחופשה קבוצתית – הציעו להם לנסוע לאילת או ליוון. שתיהן משוועות לתיירים.