גינת בר / מאיר שלו

אחרי קריאה של כמה דפים הרגשתי שהספר הזה נכתב בשבילי, שהוא נוגע אצלי באהבה פרטית לטבע ובגעגוע לנוף ילדותי. לא סתם כתב המשורר: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. אגב, פעמים רחוקות קורה דבר הפוך. כשאני פותחת ספר שפוגע באיזשהו כאב פנימי, אני מנסה לדבוק בו אבל לרוב בלא הצלחה. במקרים מעטים אלה אני מרפה ומוותרת אחרי כמה פרקים – כך היה למשל עם ספרה של אלזה מורנטה "אלה תולדות" וגם עם "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן.

שלא כמו הרומנים של מאיר שלו שהיו לרבי מכר, גינת בר פונה ליודעי דבר – בעיקר לגננים חובבים, לאנשי טבע ואוהבי אמת של ארץ ישראל. לא בטוח שתל אביבי שגר בקומה X  במגדלי  Y או (U) ייהנה מהספר הזה אבל גננים חובבים ומקצועיים וגנניות היוצאות לגינה עם הקפה הראשון של הבוקר לראות מה נבט, אילו פרחים נפתחו, איזה לימונים אפשר לקטוף מהעץ – יקראו את הספר הזה בפנים מחייכות. 

נכון, מאיר שלו מגדל צמחי בר ללא השקיה (כמעט…) ומניח לגינה שלו להתייבש בקיץ בשאיפה לחקות את הטבע הלא רחום בארץ השחונה שלנו, ואילו אני מעדיפה גינה ירוקה ופורחת – ורדים, שיחים, קיסוס מטפס, מדשאה ירוקה ועצי נוי נישאים. אבל שנינו חולקים את האהבה לעצי פרי – אצלי בשרון שני עצי לימון ועץ קלמנטינות ואצלו זית, תאנה ולימון שהגיע אלינו בכלל מארצות אחרות, ושנינו זקוקים לגינה הן כתרפיה והן כתירוץ לאי-עשייה ולעצלות בתחומים נחשבים יותר.

עץ אלון בקרית טבעון, צילום: מיכאל חורי

עוד הבנתי אחרי כמה דפים ששלו התקנא בגינה של קארל צ'אפק (שנת הגנן, הוצאת בבל) וכתב, אולי בלא יודעין, גרסה ישראלית של אותו ספר. אפילו הגודל, הפורמט וצבע העטיפה של שני הספרים דומים. ספרו של צ'אפק משנת 1929 הופיע בעברית ב-2010 בתרגומה הנפלא של רות בונדי ובו האיורים המקוריים של צ'אפק עצמו. שני הסופרים אוהבים את הגינה אהבה ארוטית ממש ועבודת הגננות שמאפשרת להם להשחיל הרהורים פילוסופיים על טבע האדם ועל היחסים בין האדם והטבע. שניהם מקשטים את הספר באיורים. צ'אפק צייר בעצמו איורים היתוליים על גבול הקריקטורה ואילו שלו נעזר באיורים החביבים של רפאלה שיר. עוד הבדל מעניין, אצל צ'אפק מופיעה דמותו של הגנן כמעט בכל האיורים ללמדך שהאדם הוא הוא גיבור הספר בעוד שאצל שלו הטבע משחק תפקיד ראשי והגנן נעדר מהאיורים של הגינה ומבחר הצמחים שבה.

שלו מחלק את ספרו לפרקים קצרים המוקדשים לצמחים – לחצבים, לכלניות, לעצי פרי אך גם לנמלים, עכבישים ונחשים. בין לבין הוא מנדב לקורא מתכונים לרוטב מרווה לפסטה, לזיתים כבושים ודפוקים ולהכנת לימונצ'לו.

לא רק אהבת הגינון מחברת אותי לספר הזה אלא גם המקום. המחבר מטפח את גינת הבר שלו באלוני אבא השוכנת על גבעות האלונים היורדים מהגליל התחתון בואכה עמק יזרעאל, מרחק קצר מבית ילדותי בטבעון ששכן אף הוא בלב גבעות האלונים. אין ספק שאת אהבת הטבע והגינון ספגתי בטבעון, על אותן גבעות ומול אותו נוף של הכרמל ופסגת המוחרקה המתוארים בספר. עצי אלון רבים נפלו שדודים על מזבח התשוקה לבתים צמודי קרקע, אבל למרות התרחבות הישובים באזור נותר יער אלונים "נקי" במשולש שבין קרית טבעון, אלוני אבא והסוללים. אפילו באבן-יהודה, מקום מגוריי הנוכחי, שרדו כעשרים עצי אלון, זכר ליער האלונים שכיסה פעם את השרון.

אלוני אבא נקראה אז ולדהיים ויחד עם בית לחם הגלילית הוקמה על ידי הטמפלרים לפני שסולקו על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה. אבל ב-1960 התעורר הכפר לחיים. אוטו פרמינגר מלווה בצוות צלמים ושחקנים בא לצלם כמה סצנות של הסרט אקסודוס בחצר בית טמפלרי בוולדהיים. השמועה עשתה לה כנפיים וחבורת הילדים הטבעונית אצה רצה לחזות באירוע ההוליוודי. ההסרטה והשחקנים עשו עלי רושם כביר וכמו כל ילדה בגיל ההתבגרות התאהבתי בפול ניומן שנראה לי אז הגבר היפה ביותר עלי אדמות.

בגינה הקדמית של הבית בטבעון צמחו שיחים, פרחים רב-עונתיים ודשא משופע ובמרכזו עץ אלון גדול. מסביב לדשא נותרו שרידי היער ובהם לבנה רפואי וכליל החורש, שניהם שיחים שאבי גזם את הענפים הנמוכים שלהם והפך אותם לעצים. על האלון הוא בנה לאחי הצעיר בית על עץ. אלא שיום אחד כשחזרתי מבית הספר נדהמתי לגלות שהאלון נכרת (אמי חולת האסתמה הייתה אלרגית לפריחה של אלונים ואורנים). לפני הכריתה, העביר אבא את הבית על עץ ללבנה שזכה הוא וה"בית שעליו" להאריך ימים רבים אחרי אחי יאיר. לימים טיפחתי במבשרת-ציון גינה אחרת, הררית באופיה, ובה עצי זית בוגרים, בוגונוויליה מתפרצת ועצי דובדבנים חמוצים שמהם הכין השכן היקר ליקר נפלא. היום באזור השרון מצמיחה הגינה שלי  מדשאה זוללת מים, עצי לימון וקלמנטינה ועץ היביסקוס סיתריה ששתלתי לפני שלוש שנים וכבר מתנשא לגובה שבעה מטרים ועוד צמרתו נטויה.

בחזרה למאיר שלו – בין תיאור החצבים, הרקפות, חבלבל השיח וכלי העבודה שלו הוא מספר בציניות לא חמורה על עצמו. עד כמה הוא אוהב להלך יחף, לעשב כשהוא רוכן על ארבע, להאזין לקולות הלילה ולחזור הביתה מנסיעה ארוכה. הוא מגלה לקורא גם עד כמה אינו אוהב אנשים מסוגים שונים ועצות מגננים אחרים של גינות בר. כאחד החילונים המעטים המתפרנסים מכתיבה ודיבור על התנ"ך, שלו מטבל את ספרו בסיפורים ופסוקים מהמקרא ומהמקורות ומקנח בתלונה שהתורה מתייחסת בכבוד לעצי פרי ומתירה לעדת מאמיניה לכרות עצי "סרק" האהובים כל כך על המחבר:  "רק עץ כי תדע כי לא עץ מאכל הוא – אותו תשחית וכרת". גם כאן וגם בספרי הילדים שלו כמו הצלחת שמתחת, מייחס שלו תכונות אנושיות לעצים שנטועים במקום אחד ואינם יכולים לנדוד, לחולד מאוהב, לכלניות ולחתול הבית כמובן. לגינה יש לא רק אופי, ריחות וצבעים אלא גם מוזיקה. "מי שקשוב לקולותיה של הגינה ועד להשתנות גווניה…יודע גם את עונותיה", ממש כמו איש את אשתו.

שלו, כפי שהוא מצטייר בספר זה ובאחדים מספריו האחרים, הוא תבנית נוף מולדתו בנהלל ובירושלים של פעם. בקטעים מהביוגרפיה הפרטית הוא משייך את נטיות הגננות שלו לבית הגידול – למשק של סבא וסבתא בנהלל אליהם נהג לנסוע בחופשות, לאמא שהתעקשה לשתול פרחים באדמה הסלעית של קרית משה בירושלים ולשירים של אביו, יצחק שלו, שקטעים מהם מובאים בספר.

בעיקר, כל דף בספר הקטן הזה מבטא אהבה לטבע, לארץ ולשפה העברית. "האביב שלנו הוא צבעוני וריחני וחמים ומאיר ומלטף, נעים לעין, לעור ולאף, מושך את הלב ואחריו את הגוף – החוצה, לטייל , להריח, לראות לאהוב…". אהבה ארוטית כבר אמרנו?

 

4 מחשבות על “גינת בר / מאיר שלו

  1. נהדר, מיכל! קניתי את הספר לאיש שלי שגם הוא גנן חובב ומוכשר, הוא נהנה מכל מילה 🙂

  2. הי מיקית.
    נהניתי מהביקורת שלך המשלבת פן אישי ואינטימי מעברך ומעבר משפחתך. ביטאת היטב חלק גדול ממה שגם אני חשתי כשקראתי את הספר של מאיר שלו. גם לי יש גינה ואני מטפחת ואוהבת אותה, גם אם אינה גינת בר.
    נדמה לי שגם מי שאין לו גינה והוא גר בתל-אביב בבית רב קומות ייהנה מהספר. תיאוריו של המספר, שפתו העשירה שלעתים היא על גבול הווירטואוזיות, הידע שלו במקורות, בספרות ואפילו בבוטניקה, ההאנשה של הצמחים והחיות ותחושותיו הארוטיות, ממש, בהן הוא משתף אותנו – אינם משאירים אף אחד אדיש. זוהי פנינה ספרותית, הגם שאין עלילה מתפתחת. ההשוואה לספרו הקטן והמונומנטלי של צ'אפק, בהחלט במקומה, אך אצל שלו זה שלנו, בארץ הזו, על כל מגבלותיה ויתרונותיה!

  3. יופי של תגובה , מענינת ורבת פנים . מזכירה ימים אחרים , לא כל כך רחוקים אבל יפים ונעימים מהקיים היום . נעים לקרוא גם הגיגים על גינות וספרות ולא רק על פוליטיקה מעצבנת ומחליאה . תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s