כשהגעתי בסתיו לבלקן ההררי מארצנו הקדושה והיבשה, לא יכולתי שלא להתקנא בשפע המים, ביערות הצבועים בצבעי שלכת מרהיבים, באגמים הקטנים והגדולים, בנהרות ובפלגי המים ש"נופלים" סתם כך מההרים. מאידך, בענייני צפיפות ומחירי נדל"ן אנחנו גוברים עליהם בקלות. בלב הנוף היפה הזה פזורים לא מעט בתים נטושים. חלקם נראים כאילו נסגרו ונעזבו רק לפני חודש והם מצפים עדיין לשובם של הדיירים. רובם ראו חורפים רבים של בדידות והעזובה שלהם נראית למרחוק. מראות דומים ראיתי רק ביפן שגם היא, כמו ארצות הבלקן, סובלת מהצטמקות האוכלוסייה.
מתברר שהאוכלוסייה במדינות הקטנות שקמו על חורבות יגוסלביה, מצטמקת. בוסניה שאיבדה מאות אלפי הרוגים במלחמה רואה מאז עזיבה מתמשכת של סרבים לסרביה ולארצות אחרות באירופה. ישובים שהיו מאוכלסים על ידי סרבים נשארו מיותמים וישובים אחרים, כולל הבירה סרייבו, סבלו אבדות רבות. ממפקד האוכלוסין ב-1991 עד סוף 2017 הצטמקה אוכלוסיית בוסניה ב-10% והיא ממשיכה לאבד אלפים רבים כל שנה. בוסניה צופה עתיד עגום כאשר יותר ויותר תושבים עוזבים בעקבות המלחמה הקשה, המתח האתני והבין- דתי והמצב הכלכלי המידרדר. כך גם סרביה, מונטנגרו, מקדוניה ואפילו דרום בולגריה.
לדברי הדמוגרפים המלחמה בשנות התשעים הובילה להגירה שלילית והילודה הנמוכה אינה מצליחה לאזן את החסרים. דווקא הפליטים המציפים את אירופה בשנים האחרונות יכלו לבלום את הידלדלות האוכלוסייה כפי שהם עושים בארצות מערב אירופה אלא שהמתיחות הפוליטית, המצב הכלכלי הירוד והאבטלה הגבוהה בבלקן מבריחים אותם למקומות משגשגים יותר.
אוכלוסיית מונטנגרו היפהפיה מונה פחות מ-700,00 תושבים. במקדוניה, שמהשבוע שעבר, בעקבות סכסוך על סמלים, נקראת הרפובליקה של צפון מקדוניה מתגוררים 2 מיליון תושבים, בבוסניה 3.8, באלבניה – 3 ובקוסובו – 1.8מיליון.
דוגמה עצובה להתרוקנות הכפרים ראינו בכפר בצ'רנה גורה (ההר השחור, שמה של מונטנגרו בשפה הסרבית שהיא שפתם של מרבית תושבי המדינות האלה) "הקטנה" בתוך הפארק הלאומי דורמיטור שבמונטנגרו. מילן, איש לא צעיר וחברו של ליאור המדריך שלנו, שמח לארח אותנו בביתו הצנוע וניגן לכבודנו מוזיקה בלקנית מסורתית בחליל דו-קני. מילן הוא אחד התושבים היחידים שנותרו בכפר ההררי הזה לאחר שהצעירים ירדו כולם לעיר או היגרו למדינות אחרות. מסביבו בתים ריקים, כמה עיזים משוטטות והרגשה של סוף מתקרב.
אין ספק שארצות הבלקן מספקות דוגמה למנטליות שגורמת למדינות גדולות להתפרק לטלאים של מדינות זעירות. בחלק המערבי של חצי האי הבלקני, השטח שהיה בעבר בשליטת המדינות הסוציאליסטיות והטוטליטריות של יוגוסלביה ואלבניה פוצל בהדרגה, מאז תחילת שנות התשעים לשמונה מדינות לאום עצמאיות. מספר אזרחי המדינות האלה שעזבו למקומות מבטיחים יותר נאמד ב-4.5 מיליון, כ-10% מהאוכלוסייה הנוכחית. יחד עם שיעור פריון נמוך (1.3 ילדים לאישה) ואופק כלכלי לא מעודד, קיימת סכנה להתרוקנות הדרגתית של ארצות אלה.
הדמוגרפיה מדאיגה מאוד את הפוליטיקאים הבלקנים. ככל שהאוכלוסייה יורדת, נשאלת השאלה מה ההצדקה לקיומה הנפרד של כל אחת מהמדינות שתושביהן מדברים פחות או יותר באותה שפה. התופעה הזו הזכירה לי את התכנית לאיחוד רשויות מקומיות בישראל, תכנית שנגנזה בעקבות התנגדות נמרצת של הפקידות הבכירה בשלטון המקומי שחששה מהתייעלות ומפיטורים.
לריבוי המדינות יש כמובן מחיר כלכלי גבוה. סוגי מטבע שונים, חומות מכס, שיטות מיסוי שונות, ריבוי מוסדות יקרים ואי-שיתוף פעולה בנושאים אזוריים מטרידים. כל ארצות הבלקן ויגוסלביה לשעבר ביקשו להצטרף לאיחוד האירופי אולם בשלב זה התקבלו רק בולגריה וקרואטיה כחברות מלאות ואכן, במדינות אלה ניכר שיפור כלכלי. אין ספק שהצטרפות כל הבלקניות לאיחוד האירופי עשויה לשנות את המגמה הדמוגרפית-כלכלית ולהחזיר אלפי מהגרים למולדתם בבוסניה, בקוסובו, בסרביה ובמדינות האחרות.
האם גאווה לאומית שווה את זה? האם הדגל, ההמנון והשם (אלכסנדר מוקדון שייך ליוון או למוקדוניה?) שקולים כנגד הידלדלות האוכלוסייה ומראה הבתים הנטושים? לא בטוח שאנחנו הישראלים רשאים לייעץ בסוגיה המורכבת והכואבת גם שם וגם אצלנו כאן.
במחשבה תחילה 