נשים דורשות שלום!

אולי הגיעה השעה שהנשים ירימו את קולן וידרשו מהמפלגות הוותיקות והחדשות לחשוף את התכניות שלהן לפתרון הסכסוך או לחילופין, יחשפו את אזלת ידן של המפלגות שאין להן תכנית כזו

29.12.14

אם נסעתם בימי שישי האחרונים בכבישים הבינעירוניים נתקלתם וודאי בחבורות של נשים לבושות חולצות טי לבנות עומדות בצמתים ונושאות שלטים גדולים בזכות השלום ונגד המלחמה. אם עצרתם לידן, קרוב לוודאי שקשרו למכונית שלכם סרט תכלכל או דחפו לידכם עלון המזמין אתכם (בעיקר אתכן) להצטרף אליהן תחת הסיסמה: "בוחרות בחיים – דורשות הסכם מדיני!" השלום, שלפני עשרות שנים נישא בפי כל פוליטיקאי כשאיפה האולטימטיבית של מדינת ישראל, איבד בשנים האחרונות את הרייטינג שלו והמעטים שמעיזים להזכיר אותו מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים או סתם תמהונים. כמו בעבר, גם הפעם הנשים הן אלה שמורדות ב"קונסנזוס" הביטחוני, זה שמקדש את הקיפאון המדיני ומוליך אותנו ממלחמה למלחמה.

ראש פינה
עושות שלום בראש פינה, דצמבר 2014

להמשיך לקרוא

מיומנה של אם לחייל

31.7.2014

לפני עשרה ימים ניסיתי לברוח מהמלחמה לחופשה קצרה בארצות סקנדינביה הקרירות והשלוות. להגנתי עלי לציין שהחופשה הייתה מתוכננת ומשולמת מראש, ובכלל, חופשת קיץ היא מנהג נפוץ בקרב עמים תרבותיים שאינם נתונים במלחמה מתמדת, עמים שהיינו רוצים להידמות אליהם. מלבד זה, ידוע שחופשת קיץ חיונית לבריאותו הנפשית של הנופש, בעיקר אם איתרע מזלו והוא חי בארץ חמה מסוימת במזרח התיכון. אשר על כן ולמרות ירי הטילים מעזה ופתיחת מבצע "צוק איתן" ואולי דווקא בגללם, קמנו בן זוגי ואני וטסנו צפונה. אלא שמהר מאוד התברר שהבריחה נכשלה והחופשה הייתה עגומה למדי.  להמשיך לקרוא

חידה: מה בין הגרעין האיראני לסכסוך עם הפלסטינאים?

במחזוריות מדאיגה חוזר הגרעין האיראני לככב בראש מהדורות החדשות ובמועצות החכמים המתכנסות כל ערב שבת בשלושת ערוצי הטלוויזיה.  הפעם העילה היא ההסכם ההולך ומתגבש בשיחות ז'נבה בין המעצמות לבין איראן. שר החוץ האמריקאי שהוזעק לז'נבה לא הצליח לחמוק מנתניהו שנזף בו בנתב"ג על כוונת ארצו להפשיר את היחסים עם איראן ולהגיע אתה להסכם על הגבלות בפיתוח היכולת הגרעינית בתמורה להקלה בסנקציות.

לא איש כנתניהו ייתן לנושא הזה לגווע ולנשיא האיראני המתון יחסית להתכחש לאיומי קודמו. להמשיך לקרוא

יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור

אוקטובר 2013

מה השתנה מאז? כמעט כלום. מאז רצח רבין, אומרות בעצם ממשלות ישראל: מוטב יהודה ושומרון בלי שלום מאשר שלום בלי יהודה ושומרון, והעתיד הריהו כתוב בספרי המלחמה שהיום חוגגים לה ארבעים שנה

בין החגים הצפופים של חודש תשרי בולטת השנה חגיגה נוספת: יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור. התקשורת מחממת מנועים לקראת האירוע ומוספי ראש השנה של כל העיתונים עוסקים בו בהרחבה : "40 שנה ליום כיפור – פרויקט מיוחד ב-YNET – ימי הקרב, ההקלטות, הפרוטוקולים והסיפורים, כולל קטעי וידאו"; ערוץ 10 מביא בכל מהדורת חדשות השבוע סרטי צילום שהתגלו בבוידם; MAKO מציג: משדה הקרב באהבה: מכתבים ממלחמת יום הכיפורים; וזו רק הקדמה לשפע הכתבות והסרטים שיופיעו בערב יום כיפור הבא עלינו לטובה. הוצאות  הספרים מציגות ספרי עיון וסיפורת חדשים על המלחמה לצד מהדורות חדשות של ספרים שיצאו לאור לפני עשרים שנה ויותר. ולפחות שלושה כנסים מתוכננים לדון במורשת קרב ובלקחים הצבאיים מהמלחמה ההיא. להמשיך לקרוא

מערכת הביטחון, עתודות הגז והפיל שבאמצע החדר

אם בכוונתנו להמשיך לחיות עוד שנים רבות בחלקו המזרחי של אגן הים התיכון, איננו יכולים להמשיך להסתכל על השכנים רק דרך כוונת הרובה ומשגרי הטילים. שיווק גז טבעי למדינות המוסלמיות מסביבנו עשוי לקרב הסכמים גם בנושאים אחרים ואפילו לסייע בעקיפין לפיל השמן לעשות דיאטה…

להמשיך לקרוא

תקציב הביטחון – החתול ששומר על השמנת

 18.5.2013

מרבית הגזירות עליהן החליטה הממשלה בראשית השבוע יפסחו גם הפעם על עובדי מערכת הביטחון. לאחר מאבק מרשים של שר האוצר, החליטה אמנם הממשלה על קיצוץ בתקציב הביטחון אבל כמו תמיד, "נתנו לצה"ל לנצח" ולקבוע היכן לקצץ. כשנותנים לחתול לשמור על השמנת הוא מקפיד  שלא יגעו בקערה הגדושה שלו וחותך את הפנכות הקטנות של האחרים – לא של החמאס ולא של  אחמדינג'אד אלא שלנו, האזרחים.

והכל מפני שהפוליטיקאים, אלה שרגילים לתרגילים של הפוליטיקה הישנה וגם האחים הנמרצים שהבטיחו פוליטיקה חדשה, לא מעיזים לקבל החלטות באשר לגודל הצבא ותקציב הביטחון. משרד האוצר, מעלה הצעות הגיוניות אבל הממשלה בהנהגתו של נתניהו מאפשרת לחתול (מערכת הביטחון) לקבוע את גודל הקערה ואת טיב השמנת וכמו כל שמנת היא בכלל לא דיאטטית. יש בה לפחות 30% שומן שכולו מרוכז בשכר, בפנסיות ובהוצאות הגבוהות מדי של אגף השיקום. על אלה צה"ל נלחם בגבורה ותמיד מנצח. שכר קציני הקבע נשאר גבוה, הפנסיה המשולמת להם החל מאמצע שנות ה-40 לחייהם כשהם פורשים ופוצחים בקריירה שניה, גבוהה (76% מהשכר האחרון, כאשר בסיס הפנסיה כולל את רוב התוספות) וקצבה מופרזת משולמת בשנים האחרונות לכל המשפחות השכולות (דמים תמורת דם). רק חיילי החובה ממשיכים לקבל להשתכר אל צרור נקוב שאינו מכסה, לפי דווח של חיילים רבים, אפילו את הנסיעות לחופשה.

להמשיך לקרוא

הרהורים על יום השואה

10.4.2013

משלחת של חיילי צה"ל במדים צעדה השבוע בין אושוויץ לבירקנאו. הרמטכ"ל לבוש מדי ייצוג מרשימים ניצב על תלולית לצד הדרך והצדיע להם כשפנו "לימין שור". למשלחת הצטרפו גם הורים שכולים, 'עד משלחת', ניצול שואה ששיתף את חברי המשלחת בסיפור חייו, וכן נכה צה"ל והאלוף הפראלימפי נועם גרשוני. מאחוריהם צעדו מאות בני נוער, מרביתם לבושים מעילים כחולים אחידים וקצתם עטופים בדגלי הלאום. כמה צועדים   מבוגרים יותר נשאו ספרי תורה, כמו אלה הספונים בדרך כלל בארון הקודש בבית הכנסת ואחרים השמיעו תקיעות צרודות בשופרות של הימים הנוראים. אפילו את כלי הקודש הללו גררו למקום הנתעב הזה. בתום המצעד נשא הרמטכ"ל עוד נאום של לא-עוד: "היום אני ניצב כאן כמפקדו של צבא ההגנה לישראל, לעם היהודי, שמעבר להיותו צבא לוחם, דרוך, מיומן ומקצועי, הוא צבא ערכי ומוסרי".  ואיך יכולים צאצאי הקורבנות לנהוג באופן לא ערכי ולא מוסרי לאחר שצעדו בין המשרפות של אושוויץ? אחרי שגררו אליהן את בית הכנסת כולו – ספר תורה, שופר וטליתות.

עכשיו ברצינות. איך מתיישבת הקורבנות הזו עם המדים? עם צה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואולי בעולם כולו?  אין צורך בעין רגישה במיוחד כדי להבחין בדיסוננס בין הנרטיב הקורבני שמטפחות ממשלות הימין לבין פעולותיו של צה"ל כצבא כיבוש שגורם לאחרים להיות קורבנות.

הרמטכ"ל צועד בראש מצעד החיים 2013 באושוויץ

בינתיים, בהיעדרו של הרמטכ"ל מטקס פתיחת יום השואה ברחבת יד-ושם, ייצג את צה"ל רס"ר שתיזז מחלקת חיילים ב"הכתף שק" ו"דגל שק" בין נאום לנאום ובין אל-מלא-רחמים לקדיש, כשברקע שרה מקהלת הרבנות הצבאית.  כאילו חסרות בארץ עשרות מקהלות אזרחיות שהיו שמחות להופיע. מדוע בעצם אי אפשר לערוך טקס ממלכתי ללא צה"ל? דומה שגם אחרי 65 שנות עצמאות חסרים לממלכה שלנו ערכים וסמלים שאינם צבאיים ואינם קשורים לשואה ולחורבן. מה דעתכם על סולידריות או חמלה? על "צדק צדק תרדוף"? על ציון פעולתם של גיבורים נערצים שאינם לוחמים ואינם קורבנות?

אושוויץ דגלים
צילום: רויטרס

 כל נואם מקושש לו קרובי משפחה קרובים או רחוקים שנספו בשואה או ניצלו ממנה – ראש הממשלה מזכיר את אבי אשתו והרמטכ"ל שהוא בכלל דור שני לשואה, הביא את בנו החייל למצעד הזה. כאילו שבנה של מלכה גנץ, ניצולת ברגן-בלזן, אינו יכול לנסוע עם משפחתו לסיור פרטי במחנות ההשמדה ללא מדים וללא תקשורת. יתכן אמנם שבנו החייל ייאלץ להמתין לשחרור מצה"ל כדי לצאת מהארץ אבל לא נתעכב על זוטות כאלה.

לא די שהמדינה מלאימה את האבל ומחליטה איך ומתי יציינו אותו בכל מקום – בדקת הצפירה ברחוב (ואוי לו למי שלא יעצור ויעמוד דום),  בבתי הספר  ואפילו בכיכר בקרקוב, היא מצרפת באחרונה את צה"ל למערכת החינוך שכבר עושה בשואה שימוש כסוכן  של סוציאליזציה לאומנית-צדקנית. המסר העולה ממנה הוא: העולם כולו נגדנו ולא נותר לנו, הקורבנות הצודקים תמיד, אלא להשליך יהבנו על צבא הגנה לישראל. משום כך אגב,  אין מה לדבר על צמצום עוצבות השריון, קיצוץ בתקציב הביטחון או ביטול מקהלת הרבנות הצבאית.

הלקח שצריך להילמד מהשואה הוא אכן לעולם לא עוד. לא עוד גזענות, לא עוד מיליטריזם, לא עוד רודנות ולא עוד אימפריאליזם. אלה הרעות החולות שהביאו את העם הגרמני לכפוף את ראשו בפני היטלר ולבצע כמעט ללא עוררין את המשימות הנפשעות שהטיל אליהם – כיבוש אירופה והשמדת העם היהודי. ומהשלילה נובע הלקח החיובי: כן להומניזם, כן לדמוקרטיה, כן ל"כל אדם נברא בצלם", " וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט).

 זכר השואה הנלמד היום בבתי הספר ובצה"ל אינו מנחיל לנוער את הערכים האלה. תלמידי בתי הספר התיכוניים הנוסעים לפולין ומתעטפים בדגל ישראל אינם חוזרים משם עם תודעה דמוקרטית והומנית מחוזקת. את השואה צריך ללמד באמצעות ספרים, סרטים, ביקורים ביד-ושם, שיחות עם ניצולים ולימוד ההיסטוריה של אירופה והאידיאולוגיות שצמחו בה מסוף המאה התשע-עשרה. תנו להם לקרוא ספרים של פרימו לוי, שמואל פיזאר, אנה פרנק ואהרון אפלפלד, קחו אותם לצפות ב"שואה" של קלוד לנצמן. ובעיקר, שוחחו אתם על הלקחים שחשוב להפיק מהשואה – שכל אדם נברא בצלם ולכל עם זכות להגדרה עצמית ושביטחון נקנה בעיקר בזכות בריתות ויחסי כבוד בין עמים ומדינות. שצבא במדינה דמוקרטית נקרא לפעול רק כשהמדינאות נכשלת ושאל לו לעסוק בהפקת אירועים וטקסים.