מיומנה של אם לחייל

31.7.2014

לפני עשרה ימים ניסיתי לברוח מהמלחמה לחופשה קצרה בארצות סקנדינביה הקרירות והשלוות. להגנתי עלי לציין שהחופשה הייתה מתוכננת ומשולמת מראש, ובכלל, חופשת קיץ היא מנהג נפוץ בקרב עמים תרבותיים שאינם נתונים במלחמה מתמדת, עמים שהיינו רוצים להידמות אליהם. מלבד זה, ידוע שחופשת קיץ חיונית לבריאותו הנפשית של הנופש, בעיקר אם איתרע מזלו והוא חי בארץ חמה מסוימת במזרח התיכון. אשר על כן ולמרות ירי הטילים מעזה ופתיחת מבצע "צוק איתן" ואולי דווקא בגללם, קמנו בן זוגי ואני וטסנו צפונה. אלא שמהר מאוד התברר שהבריחה נכשלה והחופשה הייתה עגומה למדי.  להמשיך לקרוא

חידה: מה בין הגרעין האיראני לסכסוך עם הפלסטינאים?

במחזוריות מדאיגה חוזר הגרעין האיראני לככב בראש מהדורות החדשות ובמועצות החכמים המתכנסות כל ערב שבת בשלושת ערוצי הטלוויזיה.  הפעם העילה היא ההסכם ההולך ומתגבש בשיחות ז'נבה בין המעצמות לבין איראן. שר החוץ האמריקאי שהוזעק לז'נבה לא הצליח לחמוק מנתניהו שנזף בו בנתב"ג על כוונת ארצו להפשיר את היחסים עם איראן ולהגיע אתה להסכם על הגבלות בפיתוח היכולת הגרעינית בתמורה להקלה בסנקציות.

לא איש כנתניהו ייתן לנושא הזה לגווע ולנשיא האיראני המתון יחסית להתכחש לאיומי קודמו. להמשיך לקרוא

יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור

אוקטובר 2013

מה השתנה מאז? כמעט כלום. מאז רצח רבין, אומרות בעצם ממשלות ישראל: מוטב יהודה ושומרון בלי שלום מאשר שלום בלי יהודה ושומרון, והעתיד הריהו כתוב בספרי המלחמה שהיום חוגגים לה ארבעים שנה

בין החגים הצפופים של חודש תשרי בולטת השנה חגיגה נוספת: יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור. התקשורת מחממת מנועים לקראת האירוע ומוספי ראש השנה של כל העיתונים עוסקים בו בהרחבה : "40 שנה ליום כיפור – פרויקט מיוחד ב-YNET – ימי הקרב, ההקלטות, הפרוטוקולים והסיפורים, כולל קטעי וידאו"; ערוץ 10 מביא בכל מהדורת חדשות השבוע סרטי צילום שהתגלו בבוידם; MAKO מציג: משדה הקרב באהבה: מכתבים ממלחמת יום הכיפורים; וזו רק הקדמה לשפע הכתבות והסרטים שיופיעו בערב יום כיפור הבא עלינו לטובה. הוצאות  הספרים מציגות ספרי עיון וסיפורת חדשים על המלחמה לצד מהדורות חדשות של ספרים שיצאו לאור לפני עשרים שנה ויותר. ולפחות שלושה כנסים מתוכננים לדון במורשת קרב ובלקחים הצבאיים מהמלחמה ההיא. להמשיך לקרוא

מערכת הביטחון, עתודות הגז והפיל שבאמצע החדר

אם בכוונתנו להמשיך לחיות עוד שנים רבות בחלקו המזרחי של אגן הים התיכון, איננו יכולים להמשיך להסתכל על השכנים רק דרך כוונת הרובה ומשגרי הטילים. שיווק גז טבעי למדינות המוסלמיות מסביבנו עשוי לקרב הסכמים גם בנושאים אחרים ואפילו לסייע בעקיפין לפיל השמן לעשות דיאטה…

להמשיך לקרוא

תקציב הביטחון – החתול ששומר על השמנת

 18.5.2013

מרבית הגזירות עליהן החליטה הממשלה בראשית השבוע יפסחו גם הפעם על עובדי מערכת הביטחון. לאחר מאבק מרשים של שר האוצר, החליטה אמנם הממשלה על קיצוץ בתקציב הביטחון אבל כמו תמיד, "נתנו לצה"ל לנצח" ולקבוע היכן לקצץ. כשנותנים לחתול לשמור על השמנת הוא מקפיד  שלא יגעו בקערה הגדושה שלו וחותך את הפנכות הקטנות של האחרים – לא של החמאס ולא של  אחמדינג'אד אלא שלנו, האזרחים.

והכל מפני שהפוליטיקאים, אלה שרגילים לתרגילים של הפוליטיקה הישנה וגם האחים הנמרצים שהבטיחו פוליטיקה חדשה, לא מעיזים לקבל החלטות באשר לגודל הצבא ותקציב הביטחון. משרד האוצר, מעלה הצעות הגיוניות אבל הממשלה בהנהגתו של נתניהו מאפשרת לחתול (מערכת הביטחון) לקבוע את גודל הקערה ואת טיב השמנת וכמו כל שמנת היא בכלל לא דיאטטית. יש בה לפחות 30% שומן שכולו מרוכז בשכר, בפנסיות ובהוצאות הגבוהות מדי של אגף השיקום. על אלה צה"ל נלחם בגבורה ותמיד מנצח. שכר קציני הקבע נשאר גבוה, הפנסיה המשולמת להם החל מאמצע שנות ה-40 לחייהם כשהם פורשים ופוצחים בקריירה שניה, גבוהה (76% מהשכר האחרון, כאשר בסיס הפנסיה כולל את רוב התוספות) וקצבה מופרזת משולמת בשנים האחרונות לכל המשפחות השכולות (דמים תמורת דם). רק חיילי החובה ממשיכים לקבל להשתכר אל צרור נקוב שאינו מכסה, לפי דווח של חיילים רבים, אפילו את הנסיעות לחופשה.

להמשיך לקרוא

הרהורים על יום השואה

10.4.2013

משלחת של חיילי צה"ל במדים צעדה השבוע בין אושוויץ לבירקנאו. הרמטכ"ל לבוש מדי ייצוג מרשימים ניצב על תלולית לצד הדרך והצדיע להם כשפנו "לימין שור". למשלחת הצטרפו גם הורים שכולים, 'עד משלחת', ניצול שואה ששיתף את חברי המשלחת בסיפור חייו, וכן נכה צה"ל והאלוף הפראלימפי נועם גרשוני. מאחוריהם צעדו מאות בני נוער, מרביתם לבושים מעילים כחולים אחידים וקצתם עטופים בדגלי הלאום. כמה צועדים   מבוגרים יותר נשאו ספרי תורה, כמו אלה הספונים בדרך כלל בארון הקודש בבית הכנסת ואחרים השמיעו תקיעות צרודות בשופרות של הימים הנוראים. אפילו את כלי הקודש הללו גררו למקום הנתעב הזה. בתום המצעד נשא הרמטכ"ל עוד נאום של לא-עוד: "היום אני ניצב כאן כמפקדו של צבא ההגנה לישראל, לעם היהודי, שמעבר להיותו צבא לוחם, דרוך, מיומן ומקצועי, הוא צבא ערכי ומוסרי".  ואיך יכולים צאצאי הקורבנות לנהוג באופן לא ערכי ולא מוסרי לאחר שצעדו בין המשרפות של אושוויץ? אחרי שגררו אליהן את בית הכנסת כולו – ספר תורה, שופר וטליתות.

עכשיו ברצינות. איך מתיישבת הקורבנות הזו עם המדים? עם צה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואולי בעולם כולו?  אין צורך בעין רגישה במיוחד כדי להבחין בדיסוננס בין הנרטיב הקורבני שמטפחות ממשלות הימין לבין פעולותיו של צה"ל כצבא כיבוש שגורם לאחרים להיות קורבנות.

הרמטכ"ל צועד בראש מצעד החיים 2013 באושוויץ

בינתיים, בהיעדרו של הרמטכ"ל מטקס פתיחת יום השואה ברחבת יד-ושם, ייצג את צה"ל רס"ר שתיזז מחלקת חיילים ב"הכתף שק" ו"דגל שק" בין נאום לנאום ובין אל-מלא-רחמים לקדיש, כשברקע שרה מקהלת הרבנות הצבאית.  כאילו חסרות בארץ עשרות מקהלות אזרחיות שהיו שמחות להופיע. מדוע בעצם אי אפשר לערוך טקס ממלכתי ללא צה"ל? דומה שגם אחרי 65 שנות עצמאות חסרים לממלכה שלנו ערכים וסמלים שאינם צבאיים ואינם קשורים לשואה ולחורבן. מה דעתכם על סולידריות או חמלה? על "צדק צדק תרדוף"? על ציון פעולתם של גיבורים נערצים שאינם לוחמים ואינם קורבנות?

אושוויץ דגלים
צילום: רויטרס

 כל נואם מקושש לו קרובי משפחה קרובים או רחוקים שנספו בשואה או ניצלו ממנה – ראש הממשלה מזכיר את אבי אשתו והרמטכ"ל שהוא בכלל דור שני לשואה, הביא את בנו החייל למצעד הזה. כאילו שבנה של מלכה גנץ, ניצולת ברגן-בלזן, אינו יכול לנסוע עם משפחתו לסיור פרטי במחנות ההשמדה ללא מדים וללא תקשורת. יתכן אמנם שבנו החייל ייאלץ להמתין לשחרור מצה"ל כדי לצאת מהארץ אבל לא נתעכב על זוטות כאלה.

לא די שהמדינה מלאימה את האבל ומחליטה איך ומתי יציינו אותו בכל מקום – בדקת הצפירה ברחוב (ואוי לו למי שלא יעצור ויעמוד דום),  בבתי הספר  ואפילו בכיכר בקרקוב, היא מצרפת באחרונה את צה"ל למערכת החינוך שכבר עושה בשואה שימוש כסוכן  של סוציאליזציה לאומנית-צדקנית. המסר העולה ממנה הוא: העולם כולו נגדנו ולא נותר לנו, הקורבנות הצודקים תמיד, אלא להשליך יהבנו על צבא הגנה לישראל. משום כך אגב,  אין מה לדבר על צמצום עוצבות השריון, קיצוץ בתקציב הביטחון או ביטול מקהלת הרבנות הצבאית.

הלקח שצריך להילמד מהשואה הוא אכן לעולם לא עוד. לא עוד גזענות, לא עוד מיליטריזם, לא עוד רודנות ולא עוד אימפריאליזם. אלה הרעות החולות שהביאו את העם הגרמני לכפוף את ראשו בפני היטלר ולבצע כמעט ללא עוררין את המשימות הנפשעות שהטיל אליהם – כיבוש אירופה והשמדת העם היהודי. ומהשלילה נובע הלקח החיובי: כן להומניזם, כן לדמוקרטיה, כן ל"כל אדם נברא בצלם", " וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט).

 זכר השואה הנלמד היום בבתי הספר ובצה"ל אינו מנחיל לנוער את הערכים האלה. תלמידי בתי הספר התיכוניים הנוסעים לפולין ומתעטפים בדגל ישראל אינם חוזרים משם עם תודעה דמוקרטית והומנית מחוזקת. את השואה צריך ללמד באמצעות ספרים, סרטים, ביקורים ביד-ושם, שיחות עם ניצולים ולימוד ההיסטוריה של אירופה והאידיאולוגיות שצמחו בה מסוף המאה התשע-עשרה. תנו להם לקרוא ספרים של פרימו לוי, שמואל פיזאר, אנה פרנק ואהרון אפלפלד, קחו אותם לצפות ב"שואה" של קלוד לנצמן. ובעיקר, שוחחו אתם על הלקחים שחשוב להפיק מהשואה – שכל אדם נברא בצלם ולכל עם זכות להגדרה עצמית ושביטחון נקנה בעיקר בזכות בריתות ויחסי כבוד בין עמים ומדינות. שצבא במדינה דמוקרטית נקרא לפעול רק כשהמדינאות נכשלת ושאל לו לעסוק בהפקת אירועים וטקסים.

מה ראוי לעשות עם עתודות הגז?

סוף סוף יש סיבה אמתית למסיבה. הגז שהתגלה לפני כארבע שנים מול חופי חיפה החל לזרום בצינורות למתקן קליטה באשדוד וממנו למשתמשים הכבדים: חברת חשמל, כימיקלים לישראל, בתי הזיקוק ואחרים. כתוצאה מכך, יבוא הנפט ירד בעתיד הקרוב באופן דרמטי וקופת המדינה "תתעשר" במיליוני דולרים שהוציאה עד כה על רכישת דלק. ישראל מתקרבת אפוא לעצמאות אנרגטית.

ולא רק ממון ייחסך כאן, המעבר משימוש בדלקים מזהמים כמו מזוט וסולר לגז ישפר את איכות האוויר שאנחנו נושמים ויעשה אותנו בריאים יותר. הטבע כידוע לא מפנק את הארץ שלנו וכשמגיעות אלינו חדשות טובות הן לרוב מעשה ידי אדם.  מדענים, זוכי פרס נובל, מוזיקאים, אמנים ויזמי הי-טק פורצים גבולות ומביאים לנו גאווה בזכות כישרון, מאמץ ודבקות במטרה. הפעם, באופן יוצא דופן, זכינו בפיס. נכון שכל זה קרה הודות למשקיעים שסיכנו את כספם בחיפושי נפט אבל פועלם של אלה לא גורע משמחת הזכייה בפרס.

אלא  שהשמחה עלולה להיות קצרת טווח. כלכליסט מדווח שמלאי הגז במאגר הגז תמר נמכרו כולו בחוזים ארוכי טווח ומכירת גז טבעי ללקוחות חדשים תיאלץ להמתין למאגר לווייתן שלא מוכן עדיין להפקה. השותפות הישראליות במאגר תמר הודיעו על הסכם עקרונות למכירת גז טבעי לשוקי מזרח אסיה בהיקף של 84 מיליארד מ"ק גז טבעי בשותפות עם חברות דייהו הקוריאנית וגזפרום הרוסית.

תחילת הפקת הגז בקידוח תמר
צילום: אלבטרוס

החיפזון שבו מחלקים את עתודות הגז מדאיג. לא ברור מדוע המדינה מתירה לבעלי הקידוח לייצא לשוקי מזרח אסיה כל הגז שלא נרכש עד כה על ידי לקוחות בישראל.  ומה יישאר לדורות הבאים? כפי שוועדת ששינסקי התערבה והעלתה את שיעור התמלוגים שהמדינה מקבלת מרווחי הגז כך יש להתערב בקצב ההפקה וביעדי ההספקה.  צריך לזכור מה קרה לבריטים שגילו גז בים הצפוני ורצו לייצא אותו אך מאגרי הגז הידלדלו במהירות ועתה בריטניה תלויה ביבוא גז נוזלי יקר מקטאר.

 בעולם קיימים מודלים אחדים לניצול הכנסות מנפט. בצד אחד של הסקאלה נמצאות רוסיה וונצואלה שההכנסות מהנפט מממנות  להן את תקציב המדינה. בצד השני, מרבית המדינות הדמוקרטיות משקיעות את הכנסותיהן מאוצרות טבע בקרנות פנסיה וחיסכון. הדוגמה הבולטת והעשירה ביותר ביניהן היא נורבגיה, יצואנית הנפט החמישית בגודלה בעולם. קרן הנפט של נורבגיה גדולה, עשירה, ותיקה ומבוססת בהרבה מזו שעשויה ישראל לצבור במשך עשרות שנים. עם זאת, העיקרון הבסיסי שעליו היא מושתתת – דאגה לדורות הבאים – נכון וצודק. אצלנו המדיניות נוטה להיות תמיד קצרת טווח, בהולה ומבוססת על דאגה למחר, ותוך כך היא שוכחת לדאוג לאינטרסים ארוכי טווח.

בצד הדאגה לדורות הבאים אולי ננסה לנצל הפעם את האוצר שנפל בידינו כדי להשאיר לדורות הבאים גם אופק מדיני וכלכלי טוב יותר. אולי במקום לייצא גז נוזלי למזרח הרחוק נייצא אותו למזרח הקרוב, לשכנים מסביבנו שגם הם זקוקים למקורות אנרגיה נקייה. אולי נסתכל פעם בשכנינו הערבים שלא דרך כוונת הרובה. אוויר עכור אינו מכיר גבולות והשימוש בדלקים כבדים בשטחי הגדה ורצועת עזה מזהם גם את האוויר שאנו נושמים. ראוי לספק אפוא גז טבעי לרשות הפלסטינאית  ולהציע עסקה אפילו לשלטונות החמאס ברצועת עזה הקרובה כל-כך למתקן הקליטה באשדוד. עסקה כזאת עשויה למתן את נטייתם של ארגוני המחבלים לשגר רקטות לדרום. שנית, במעגל המדינות הגובלות בישראל, יש לקדם מכירת גז באמצעות צינורות הולכה לירדן ולמצרים אתן יש לישראל הסכמי שלום ואולי לנסות לבנות יחסי אמון גם עם לבנון באמצעות הספקת גז כחול-לבן. צעד כזה, אם יתקבל על ידי הממשלה הלבנונית, יחליש את מעמדו של ארגון החיזבאללה ויתרום לביטחון המדינה הרבה יותר מעוד שני מטוסים או הצבת מערכת כיפת ברזל.

לממשלה החדשה יש עתה הזדמנות פז להוכיח שהיא מיישמת  פוליטיקה חדשה במדיניות החוץ ולמנף באמצעות תגליות הגז את מעמדה של ישראל במזרח התיכון. הסכמי שלום חותמים אמנם סביב שולחן המשא ומתן או על הדשא של הבית הלבן אבל חשוב לרפד את הדרך אל המקומות האלה  במחוות כלכליות ומדיניות. לשם כך לא יזיק למנות שר שוחר שלום למשרד החוץ.