מה למדתי על טבע האדם ואיך הוא קשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני

בשבוע שעבר השתתפתי במפגש חשיבה ולמידה לארגוני חינוך לשותפות.  לאירוע שהתקיים במרכז היישומי לפסיכולוגיה של שינוי חברתי במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוזמנו נציגים של ארגוני חינוך ועמותות (בעיקר נשים) שעושות עבודת קודש בחינוך הנוער לקבלת האחר, לקירוב בין תלמידים יהודים וערבים ולשיתופי פעולה בין קבוצות במיזמים משותפים.

פרופ. ערן הלפרין, חוקר בכיר של יישוב סכסוכים ומי שהקים את המרכז היישומי, פועל כבר כמה שנים להוציא מן הכוח אל הפועל את ממצאי המחקר בנושא. בשתי הרצאות הציג פרופ. הלפרין ממצאים על הבסיס הפסיכולוגי של עוינות ואי-שוויון בין קבוצות. פרופ. גיל דיזנדרוק מאוניברסיטת בר-אילן סקר מחקרים שלו ושל אחרים ששאלו האם נולדנו להפלות? האם העוינות הבין קבוצתית היא מולדת ואם כן, מה עושים עם זה?  (התשובה לשאלה הראשונה והשניה חיובית).

המסקנות בקיצור נמרץ: השייכות לקבוצה מעניקה לפרט הרגשה טובה לגבי עצמו והיא עושה זאת בין היתר על ידי השוואת הקבוצה שלו לקבוצות אחרות והנמכה של קבוצת החוץ ביחס לקבוצתו. דוגמא: נהוג לומר ש"צהל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". האם לא די בהכרזה שצה"ל הוא צבא מוסרי מאוד? כנראה שלא. המשפט מדגיש תכונה חיובית בהשוואה לכל הצבאות בעולם ולכן, אם אני מזדהה עם צה"ל, גם אני אישה מוסרית, אדם טוב יותר. יש כאן השלכה דידוקטיבית – מהקבוצה לפרט.

מניסויי שדה עולה שטיעונים של הוגנות, מוסר וצדק אינם מועילים לשכנוע. הניסיון לשכנע אנשים בתועלת של win-win לא עובד. מתברר פעם אחר פעם שאנשים זקוקים לאבחנה בין קבוצות ולהנמכה של קבוצת החוץ, מה שמוביל במקרים רבים לגזענות, להדרה ולהשפלה. תופעה פסיכולוגית זו נצפית פעם אחר פעם ב"ניסוי הקבוצה המינימלית" שבו הנסיינים מפלים את קבוצת החוץ למרות שהקבוצות מחולקות באופן רנדומלי ואין ביניהן סכסוך אמיתי.

גם ההטיות הקוגניטיביות שנחקרו על יד טברסקי וכהנמן תומכות בממצאים הללו. במקרים רבים קבוצת החוץ נראית הומוגנית – לכל היהודים אף ארוך וכולם עוסקים בכסף, כל הפלסטינים הם מחבלים פוטנציאלים, כל היפנים נראים אותו דבר,…  ואילו בקבוצה שלי כל אחת נראית שונה והיא בעלת תכונות ייחודיות. כך קורה גם עם טעות הייחוס הבסיסי – כשאנחנו נתקלים בהתנהגות גרועה של האחר (לדוגמה: נדחף לראש התור), אנחנו מייחסים את התנהגותו לאופיו או לאופיה של הקבוצה שאליה הוא שייך, אולם כאשר חבר בקבוצה שלנו מפגין התנהגות גרועה, אנחנו מייחסים זאת לסיבה חיצונית – מיהר לטיסה, לאמו בבית חולים…

אגב, ההטיות האלה מתקיימות בכל חברה בעולם, אולם קונפליקט אמיתי בין קבוצות המתחרות ביניהן על משאבים כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מעצים ומגביר את ההטיות האלה.

בהמשך המפגש בבינתחומי הוצעו התערבויות אפשריות לתיקון הקלקולים בטבע האנושי. כך למשל נעשה ניסיון להגדיר את דמות הבוגר הרצויה – "תוצר אידיאלי של מסגרת חינוכית שהצליחה לקיים חינוך לשותפות". הבוגר הנכסף יש זהות חברתית ישראלית, סובלנות כלפי חברי קבוצות חברתיות אחרות, רגישות לאי-שוויון חברתי ומבני, נכונות לפעול באופן אקטיבי להפחתת אי-שוויון ועוולות, כמו גם מוכנות ומוטיבציה לקרבה עם חברים בקבוצות אחרות.

כששומעים מפי פסיכולוגים חברתיים את הדיאגנוזה ההובסיאנית (טבע לב האדם רע מנעוריו) לסכסוכים ואת התרופה הרפה שהם מציעים, אפשר להיתקף יאוש.  מול החינוך לשותפות, לכיבוד האחר, לשוויון, לאחריות אישית, פועל מנגנון נחוש ומשומן להכחיד את הערכים האלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ותומכיו מסכסכים בין חלקי החברה בהצלחה רבה ומגבים בשתיקה כל מעשה תועבה של קבוצות גזעניות.

זו החבורה שחוקקה את חוק הלאום המביש, שמסיתה נגד האזרחים הערבים ומגדירה אותם לא-לגיטימיים לשותפות, שמתייחסת לכל פלסטיני בשטחים כאל טרוריסט, שמצרה את פעולתן של העמותות לזכויות אדם, שמתייחסת לפליטים כאל אויבים, שמתייגת כל מי שלא מסכים אתה כשמאלן, בוגד ועוכר ישראל – כולל נשיא המדינה, הרמטכ"ל ורשויות אכיפת החוק, ועושה את כל המעשים האלה באמצעות שליטה על אמצעי התקשורת ובעיקר על ידי עיתון מטעם (ישראל היום) שמאות אלפי אזרחיות ואזרחים מקבלים ממנו יומיום תמונה מסולפת של המציאות. זו החבורה שנוסף לערוצי טלוויזיה נאמנים (ערוץ 20, ערוץ הליכוד), פועלת ברשתות החברתיות ומפיצה בהן שקרים על בסיס קבוע.

צריך לומר את הדברים האלה בקול רם וצלול.

המציאות החברתית-פוליטית בשנים האחרונות מוכיחה שהגישה החינוכית המבוססת על חינוך ותיקון הטיות קוגניטיביות אינה מסוגלת לעמוד מול המתקפה השיטתית והמתמידה של נתניהו ותומכיו על כל  מי שפועל לשיתוף פעולה בין אזרחים מקבוצות שונות ועל קבוצות הפועלות לסיוע לפליטים ולפלסטינים. גם אם המיזמים החינוכיים של בתי ספר נבחרים ועמותות מצליחים להשפיע על הנוער, ההשפעה חולפת בדרך כלל בתוך שנה-שנתיים בתקופת השירות בצה"ל. אין זה מקרה שהסקרים מוצאים את שהצעירים מפקפקים יותר מהוריהם ביחס לסיכויי השלום.

ביום העיון למדתי ש"ניסויי שדה מראים שטיעונים של הוגנות, מוסר וצדק אינם אפקטיבים לשכנוע. הכוונה הטובה לשכנע אנשים בתועלת של win-win ביחס לקבוצת החוץ, לא עובד". האם בהתמודדות הזו בין כוחות לא שווים יש לטובים סיכוי לנצח? לחולל שינוי ארוך טווח בעמדות הציבור? המציאות בישראל מראה שלא כך הדבר.

אבל לא הכל שחור. בעשרות השנים האחרונות מדינות ועמים עברו מהפך  שהוציא אותם מנורמות של שנאה ואלימות לעבר שיתוף פעולה והסכמי שלום. אלא שבמרבית המקרים האלה השינוי בא מלמעלה –כשמנהיג ששם לו למטרה לסיים את הסכסוך ובכוח מנהיגותו ותפקידו הרם הצליח (לא תמיד בקלות) לסחוף אחריו את דעת הקהל בארצו.

כך, ניקולאס סנטוס נשיא קולומביה הגיע להסכם עם צבא המורדים אחרי 15 שנות מלחמה עקובה מדם וקיבל פרס נובל לשלום; נשיא דרום קוריאה מון ג'יאה אין הניע תהליך שלום ושיתוף פעולה בין שתי הקוריאות (שישגרו משלחת משותפת למשחקים האולימפיים ב-2020), וגרם אפילו להפשרה של המתיחות בין צפון קוריאה לארה"ב; פרדריק וילם דה קלרק יזם את ביטול האפרטהייד, הפך את דרום אפריקה למדינה דמוקרטית מלאה וקיבל גם הוא פרס נובל לשלום. ואצלנו – נשיא מצרים אנואר סאדאת ומנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, חוללו מהפך ב-1977 כשסאדאת בא לביקור בארץ ובהמשכו חתמו על הסכם שלום שתי המדינות שלחמו זו בזו במשך שנים.

הדרך הבטוחה ביותר להנעת שינוי בדעת הקהל הישראלית היא דרך ראש המפלגה שתזכה להרכיב את הקואליציה. יש לקרוא לו לקבל את המפלגות הערביות כשותפות לגיטימיות בממשלה, לעודד שותפות בין אזרחי ישראל היהודים והערביים וליזום מהלך מדיני נועז  לסיום הסכסוך עם הפלסטינים.

זו הסיבה שהבחירות ב-9 באפריל גורליות כל כך!

ערב פסח – צעדת השיבה ויציאת מצרים

"שלושה פלסטינים חדרו השבוע מעזה עם רימונים וסכינים ונעצרו ליד בסיס צאלים – כ-20 ק"מ מהגבול".   אפשר להגדיר אותם מבקשי מקלט מאחר וברחו ממקום שלדעת כל המומחים אינו ראוי למגורי אנוש. אם מדינת ישראל רוצה לבלום את "צעדת השיבה" כדאי שתפעל בדחיפות להפוך את רצועת עזה למקום ראוי למגורים.

המסתננים עקפו את הקיבוצים שפגשו בדרך ושמו פעמיהם למחנה צבאי שם נתפסו כשהם יושבים ליד הגדר ומחכים להיתפס. התברר ששלושת הצעירים חדרו לישראל כדי להיאסר בכלא כי תנאי הכליאה בישראל טובים מהחיים ברפיח, במיוחד לצעירים חסרי תעסוקה. בכלא הם מקבלים לפחות ארוחות ומקלחת חמה, תנאי מחיה בסיסיים שאין להם בעזה. בהכירם את הנהלים של צה"ל הצטיידו השלושה ברימונים וסכינים שנועדו לתייג אותם כמחבלים שנשלחים בישראל לכלא. מסתננים שחודרים לארץ ללא נשק (מבקשי מקלט) מוחזרים אחר כבוד לרצועת עזה. להמשיך לקרוא

תגובה על "אף התנחלות לא תישאר" מאת רמי לבני, 21.10

אף התנחלות לא תישאר

רמי לבני מתרץ את התנגדותו להשארת ההתנחלויות  בנימוקים רבים שהבולט בהם הוא שימור האתוס הציוני והחתירה לשלום שכלולה בו. לא פחות! אותו אתוס שאני זוכרת מימיי בבית הספר בשנות החמישים והשישים כשסיפרו לנו  שמדינת ישראל שואפת לשלום ומדינות ערב מסרבות. מאז עברו עשרות שנים, נכבשו שטחים במלחמת ששת הימים ונבנו מעל מאה התנחלויות בלב אוכלוסייה פלסטינית חסרת זכויות. כל אלה לא היו כלולים בחזון הציוני שלבני מתגעגע אליו. החזון הציוני מבית מדרשו של הרצל  מת מזמן.

אם לפני 25 שנים, כשפרס, ביילין, רבין ואחרים ניהלו משא ומתן לשלום, עוד אפשר היה לפנות את מעט ההתנחלויות שהיו אז, היום מדובר ב-127 ישובים ומאות אלפי מתנחלים שאי אפשר לפנות בכוח. כל מי שעיניו בראשו מבין זאת. פשרה אפשרית היא אי-פינוי ההתנחלויות וקריאה למתנחלים לשוב הביתה – "ושבו בנים לגבולם" – בתוך תקופת מעבר של 5-7 שנים. כך פעלה צרפת וכשהנשיא דה-גול הכריז על סיום השלטון הצרפתי באלג'יריה, מרבית הצרפתים שחיו באלג'יריה שבו תוך כמה שנים למדינת האם.

להמשיך לקרוא

הלשון בשירות הנרטיב הלאומני

אין גבול לאינוס השפה העברית בכמה ערוצי תקשורת מרכזיים שאינם מתביישים לזלזל בכבודם של חיילים וחיילות שנהרגו בחודשי האינתיפאדה השלישית שאנו מצויים בעיצומה. הפעם הייתה זאת לוחמת משמר הגבול הדר כהן שהתגייסה רק לפני חודשיים וכבר מצאה את מותה בפיגוע האכזרי ליד שער שכם.

הדר כהן
לוחמת משמר הגבול הדר כהן

  • לוחמת מג"ב נרצחה – חמאס משבח והרש"פ שותקת (קול ישראל, 3.2.06)
  • בפיגוע המשולב בירושלים נרצחה הדר כהן, שהתגייסה לפני חודשיים למג"ב (Ynet)
  • חודשיים אחרי גיוסה למג"ב: הדר כהן נרצחה בפיגוע בשער שכם (כלכליסט, 3.2.06)

קראו שוב את שלוש הידיעות האלה והגידו מה צורם בהן, מלבד הטרגדיה האיומה במותה של צעירה בת 19. לוחמת נרצחה? הרי זה אוקסימורון. אם הדר לובשת מדים, נושאת נשק ומייצגת את מדינת ישראל בשער שכם בירושלים, נהרגה תוך מילוי תפקידה כלוחמת, מן הראוי להודיע שנפלה בקרב או נפלה על משמרתה או נפלה במילוי תפקידה. אפשר להוסיף שהדר נפלה כשהגנה על חברתה רוית או על אזרחים שהיו בקרבתה או פשוט בהגנה על הכיבוש… אבל להודיע שלוחמת נרצחה? אין ספק שהדר ראויה ליותר מזה. מגיע לה הכבוד שמעניקים ללוחמים שנפלו על משמרתם או נפלו בקרב. נוסח הידיעות האלה מקומם בעיקר כי הדר פעלה בגבורה והספיקה לירות בפלסטיני שדקר את חברתה. כך גם לגבי החייל שנהרג בתחנה המרכזית בבאר שבע לפני כמה חודשים לאחר שמחבל חמוש בסכין חטף את נשקו ופתח בירי: חייל צה"ל נרצח ו-9 נפצעו (ערוץ 7) וגם החייל זיו מזרחי, תושב גבעת זאב, נהרג או נפל ולא כמו שדווח: זיו מזרחי הוא הנרצח בפיגוע הדקירה בתחנת הדלק בכביש 443 (חדשות 2). האינתיפאדה הזו זרעה יותר מדי קורבנות אזרחיים גם מבלי שנוסיף עליהם את החיילות והחיילים.

אבל שיבוש השפה בידיעות הללו אינו תוצאה של היסח דעת או טעות של עורך רשלן. כי דיווח שהדר הצעירה נפלה בקרב או נפלה על משמרתה מכבד לא רק אותה ואת עמיתיה למשמרת אלא גם את האויב – את שלושת הפלסטינים שדקרו וירו ונהרגו גם הם באותו אירוע. אם הדר נפלה, אזי גם הם נפלו באותו קרב וגם הם לוחמים. חלילה לערוצי תקשורת לאומיים גאים לראות בפלסטינים הדוקרים והיורים – לוחמים. אבל האמת שלא כל כך נעים להודות בה היא שללא מדים וללא ארגון צבאי המשגר אותם, מדובר בלוחמי חופש מיואשים ואכזריים שאינם שונים מלוחמי חופש אחרים בהיסטוריה – המחתרת האירית, לוחמי החופש בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, וגם לוחמי האצ"ל והלח"י לפני קום המדינה. הנערים הפלסטינים האלה לא רק מיואשים ואכזריים הם גם מתאבדים ביודעם שסיכוייהם לחזור הביתה בשלום אפסיים.

מילון אבן-שושן מגדיר רצח כהריגה בזדון, כמעשה עוול. ועוול כידוע משייכים לאויב, ובמקרה שלנו לא סתם אויב אלא טרוריסט בודד או שלושה טרוריסטים שאינם משתייכים לארגון צבאי כלשהו (אגב, מלחמות בין צבא לצבא עברו כנראה מן העולם במאה הקודמת). למדינה, כל מדינה, יש מונופול על הפעלת אלימות לגיטימית. לכן כשחיילים ולוחמי משמר הגבול הורגים פלסטינים הם אינם רוצחים. הם מחסלים, מנטרלים או "מבצעים ירי" בשעה שהפלסטינים שאין להם מדינה ואין להם רישיון להרוג, תמיד רוצחים, גם חיילים וחיילות נושאי נשק.

ועידת ישראל לשלום 2015 – בצל אינתיפאדת הסכינים

צריך להוריד את הכובע בפני עיתון הארץ שיזם והפיק זו השנה השנייה ועידה המוקדשת כולה לשלום ולדרכים להשגתו. הוועידה התכנסה ב-12.11.2015, בעיצומו של גל אלימות (אינתיפאדה שלישית…) שהתפרץ בחודש שעבר ושסופו אינו נראה לעין. אולי דווקא משום כך, כשהשלום נראה רחוק מאי-פעם והייאוש כבר לא כל-כך נוח, הגיע קהל רב ומילא את האולם הגדול עד אפס מקום. נעים היה להיפגש עם מכרים ואחרים שחושבים כמונו אבל בעיקר היה מעניין לשמוע דעות, פרשנויות, רעיונות וניתוחים מלומדים של המצב. להמשיך לקרוא

האינתיפאדה השלישית – מי שלא לומד מההיסטוריה חוזר עליה בריבית דריבית

לציבור הישראלי שבחר בממשלת ימין קיצוני רק לפני כמה חודשים, מגיע ציון נכשל בהיסטוריה של העת החדשה. הטרור הפלסטיני חוזר בגדול והאינתיפאדה השלישית יצאה לדרך. בתוך שבוע נרצחו בירושלים ובשטחים ארבעה יהודים ונפצעו יותר מעשרה. והיום, היום הראשון של "אחרי החגים" כשנדמה היה שגל הטרור נרגע, אירעו לפחות שני פיגועים בתוככי הקו הירוק.

הלווית בני הזוג הנקין שנרצחו בערב שמחת תורה. צילום: אתר גל
הלווית בני הזוג הנקין שנרצחו בערב שמחת תורה. צילום: אתר גל"צ

התגובה הפבלובית של ממשלת ישראל, שלא למדה דבר בחמישים שנות הכיבוש  ובעשרות שנות ההתנגדות האלימה של הפלסטינאים, היא: מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח. מאות שוטרים וחיילים מתפרסים בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים ומבריחים את התיירים המעטים שמגיעים בכלל לארץ.  כוחות הביטחון עוצרים עשרות ומאות פלסטינים – מבוגרים השולפים סכינים, ילדים המיידים אבנים ואפילו מפגינים המניפים דגלי פלסטין. עכשיו יצטופפו בבתי הכלא עוד כמה מאות מחבלים. ומה הלאה? מה יעצור צעירים זועמים שמוכנים למות על "הגנה על מסגד אל-אקצה" או מעדיפים לשבת בכלא הישראלי על פני חיים חסרי תקווה?

להמשיך לקרוא

יש תקווה: נשים צמות למען השלום

מה מביא נשים עסוקות מכל קצות הארץ לעזוב בקיץ הזה את המשפחה, העבודה והבית הממוזג, ולעלות לירושלים יום-יומיים בשבוע ? מה הביא את אדר הצעירה ממצפה רמון, את מרב הרופאה מחיפה, את אורלי וששת חברותיה ממיתר, את אסתר הפסיכולוגית מתל-אביב ואת נטע, בת ואחות שכולה המפליאה לנגן בחליל צד – לשבת בחום יוקד באוהל רעוע על מדרכה מול בית ראש הממשלה ולצום 25 שעות? ראיתי אוהל, סככה, שלטים גדולים, סרטים תכולים, נשים צעירות יותר ופחות בחולצות לבנות ועליהן הסיסמה: "דורשות הסכם מדיני", שישיות מים מינרליים, כובעים רחבי שוליים וספר אורחים.

צום איתן 31
צילום: יעל אדמי

להמשיך לקרוא