איך שוב ניצלנו מלחץ בינלאומי

במערכת הבחירות שמגיעה השבוע לסיומה מתעלמות המפלגות המתמודדות מהמלחמה שהייתה פה בקיץ האחרון. כאילו לא נורו עלינו טילים במשך שבועות ארוכים, כאילו לא נפלו משני הצדדים יותר מדי קורבנות שווא. בתום מלחמת צוק איתן, נדמה היה שהזעם הציבורי בארץ והאיבה לישראל בחו"ל ישפיעו על מקבלי ההחלטות להתניע, או לפחות להיגרר, למהלך מדיני. מדינות אירופה כבר התחילו ללחוץ על ישראל להגיע להסכמים ולהקל את המצור על רצועת עזה.

התמונות הקשות מעזה השפיעו על דעת הקהל במדינות רבות. הפגינו עשרות אלפים בלונדון, פריז, ברלין, אמסטרדם, איסטנבול, סידני, קייפטאון וערים נוספות במחאה נגד פעולות צה"ל ברצועת עזה ובקריאה להפסקת אש ארוכת טווח בלחימה בין צה"ל וחמאס. המפגינים בפריס קראו להפסקת "התוקפנות הישראלית" ולהסרת "המצור הבלתי-חוקי מהרצועה". "לה מונד" הצרפתי דיווח כי המפגינים בבירה ובערים נוספות בצרפת, קראו: "ישראל רוצחת, הנשיא (פרנסואה הולנד) משתף פעולה". הם נשאו דגלים פלסטיניים ושלטים עליהם נכתב בין היתר: "הפסיקו את הטבח בעזה". להמשיך לקרוא

מחנה השלום מחפש מנהיג/ה

12.12.2014

רוב הציבור רוצה שלום אולם שנים של הפחדה ושטיפת מוח ביטחונית הותירה אותו מפוחד מ"האויבים החיצוניים" המתרבים ומ"השמאל" – האויב הפנימי אליבא דנתניהו, אלקין ומירי רגב.

שמתם לב שהמילה 'שלום' ירדה למחתרת? יחד אתה נעלמו מסדר היום עוד כמה מושגים חשובים כגון:  הסדר, הסכם, סיום הכיבוש ושתי מדינות לשני עמים.  יותר אין דנים בהם בערבי שישי, גם לא בכנסת או בתקשורת ורק הקולנוע הישראלי מסרב להתקרנף ( למורת רוחה של לימור לבנת) ומוציא פעם בשנה לאקרנים סרט אקטואלי דוגמת 'שומרי הסף' ו'חמש מצלמות שבורות'.  פעם, כשהייתי תלמידה וחברה בתנועת נוער סיפרו לי המורים והמדריכים שישראל רוצה שלום והמדינות הערביות מסרבות. לימים, כשבניי חבשו את ספסלי בית הספר, ספרו להם שהכיבוש הוא זמני ושאו-טו-טו יהיה הסכם עם הפלסטינאים וצה"ל ייסוג מהשטחים. היום, 12 שנים לאחר פרסום יוזמת  הליגה הערבית  ואין ספור ניסיונות תיווך אמריקאים ואירופאים, קשה לתרץ את העמקת הכיבוש ולכן הממשלה והתקשורת הצייתנית הורידו את הנושא מסדר היום. מעולם לא היה לשלום רייטינג נמוך כל כך. אפילו  מפלגות המרכז כמו העבודה, התנועה ויש עתיד נמנעות מלהתחייב לפעול במרץ להשגת הסכם שלום.

הייתה מלחמה בקיץ?

על אף ניסיונותיה של הממשלה להשכיח את המלחמה שהייתה כאן לפני חודשים ספורים, ושבמהלכה נהרגו 73 ישראלים ולמעלה מאלפיים פלסטינאים, הציבור זוכר את הטראומה וקצה נפשו בממשלת נתניהו שהביאה עליו את המלחמה הזאת וקודמותיה  – עופרת יצוקה ועמוד ענן. ממשלות נטולות חזון או תכנית מדינית שרק דרדרו את המדינה למצבה הכלכלי, החברתי והביטחוני הנוכחי. המלחמה של קיץ 2014 בקעה בפעם הראשונה סדקים באמונה שצה"ל יכול לנצח ושלסכסוך יש פתרון כוחני.

להמשיך לקרוא

תרגיל בדמיון מודרך: "האחר הוא אני"

25.8.2014

שר החינוך השיק בשנה האחרונה תכנית לימודים  מרנינה שכותרתה: האחר הוא אני. מהלך חינוכי מקיף המושתת על ערכים של כבוד ורגישות כלפי הזולת באשר הוא, מתוך הבנה ש"האחר" נמצא בכל אחד ואחד מאתנו. בבסיס המהלך עומד עקרון ההכלה, דהיינו – טיפוח של אמפתיה ורגישות כלפי האחר מתוך התחשבות בצרכיו, מצוקותיו, דעותיו, תרבותו ומנהגיו (חוזר המנכ"ל , 9.4.2012).  אלא שבינתיים שלטת בארץ תרבות הפוכה שמצטיינת בהתנשאות, גזענות ואפס סובלנות. עד שתלמידי כיתה ב' שלמדו השנה את הנושא, יגדלו וישנו מן הקצה אל הקצה את התרבות שאינה רואה את האחר ממטר, בואו ננסה לתרגל את הרעיון של שר החינוך בדמיון מודרך. בתרגיל מאתגר לאנשים שאינם פוחדים מחלום רע.

להמשיך לקרוא

מיומנה של אם לחייל

31.7.2014

לפני עשרה ימים ניסיתי לברוח מהמלחמה לחופשה קצרה בארצות סקנדינביה הקרירות והשלוות. להגנתי עלי לציין שהחופשה הייתה מתוכננת ומשולמת מראש, ובכלל, חופשת קיץ היא מנהג נפוץ בקרב עמים תרבותיים שאינם נתונים במלחמה מתמדת, עמים שהיינו רוצים להידמות אליהם. מלבד זה, ידוע שחופשת קיץ חיונית לבריאותו הנפשית של הנופש, בעיקר אם איתרע מזלו והוא חי בארץ חמה מסוימת במזרח התיכון. אשר על כן ולמרות ירי הטילים מעזה ופתיחת מבצע "צוק איתן" ואולי דווקא בגללם, קמנו בן זוגי ואני וטסנו צפונה. אלא שמהר מאוד התברר שהבריחה נכשלה והחופשה הייתה עגומה למדי.  להמשיך לקרוא

מסרים לאומניים-דתיים חודרים גם לחינוך הממלכתי

ההתפרעויות שהיו השבוע בתום הלווית שלושת הנערים ורצח הנער הערבי שגופתו נמצאה ביער ירושלים, מעוררים דאגה באשר לעמדות הנוער והתנהגותו כלפי זרים בכלל והפלשתינאים בפרט. וגם, סקר עמדות הציבור שנערך לקראת יום העצמאות האחרון מצא שהצעירים מחזיקים בעמדות ימניות וניציות יותר מהמבוגרים. אין זה פלא, הצעירים הללו הם בוגרי מערכת החינוך שבשנים האחרונות סופגים שטיפת מוח לאומנית–משיחית הן בבתי הספר והן בסדרות חינוך בצה"ל.  להמשיך לקרוא

חידה: מה בין הגרעין האיראני לסכסוך עם הפלסטינאים?

במחזוריות מדאיגה חוזר הגרעין האיראני לככב בראש מהדורות החדשות ובמועצות החכמים המתכנסות כל ערב שבת בשלושת ערוצי הטלוויזיה.  הפעם העילה היא ההסכם ההולך ומתגבש בשיחות ז'נבה בין המעצמות לבין איראן. שר החוץ האמריקאי שהוזעק לז'נבה לא הצליח לחמוק מנתניהו שנזף בו בנתב"ג על כוונת ארצו להפשיר את היחסים עם איראן ולהגיע אתה להסכם על הגבלות בפיתוח היכולת הגרעינית בתמורה להקלה בסנקציות.

לא איש כנתניהו ייתן לנושא הזה לגווע ולנשיא האיראני המתון יחסית להתכחש לאיומי קודמו. להמשיך לקרוא

יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור

אוקטובר 2013

מה השתנה מאז? כמעט כלום. מאז רצח רבין, אומרות בעצם ממשלות ישראל: מוטב יהודה ושומרון בלי שלום מאשר שלום בלי יהודה ושומרון, והעתיד הריהו כתוב בספרי המלחמה שהיום חוגגים לה ארבעים שנה

בין החגים הצפופים של חודש תשרי בולטת השנה חגיגה נוספת: יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור. התקשורת מחממת מנועים לקראת האירוע ומוספי ראש השנה של כל העיתונים עוסקים בו בהרחבה : "40 שנה ליום כיפור – פרויקט מיוחד ב-YNET – ימי הקרב, ההקלטות, הפרוטוקולים והסיפורים, כולל קטעי וידאו"; ערוץ 10 מביא בכל מהדורת חדשות השבוע סרטי צילום שהתגלו בבוידם; MAKO מציג: משדה הקרב באהבה: מכתבים ממלחמת יום הכיפורים; וזו רק הקדמה לשפע הכתבות והסרטים שיופיעו בערב יום כיפור הבא עלינו לטובה. הוצאות  הספרים מציגות ספרי עיון וסיפורת חדשים על המלחמה לצד מהדורות חדשות של ספרים שיצאו לאור לפני עשרים שנה ויותר. ולפחות שלושה כנסים מתוכננים לדון במורשת קרב ובלקחים הצבאיים מהמלחמה ההיא. להמשיך לקרוא

מערכת הביטחון, עתודות הגז והפיל שבאמצע החדר

אם בכוונתנו להמשיך לחיות עוד שנים רבות בחלקו המזרחי של אגן הים התיכון, איננו יכולים להמשיך להסתכל על השכנים רק דרך כוונת הרובה ומשגרי הטילים. שיווק גז טבעי למדינות המוסלמיות מסביבנו עשוי לקרב הסכמים גם בנושאים אחרים ואפילו לסייע בעקיפין לפיל השמן לעשות דיאטה…

להמשיך לקרוא

איך למנוע את האינתיפאדה השלישית?

3.3.2013

הידיעות על מותו של העציר הפלסטיני ערפאת ג'רדאת בכלא מגידו ושביתת הרעב של האסירים הביטחוניים שופכות אור על מדיניות הענישה של זרועות הביטחון כלפי הפלסטינאים. לפי פרסומים אחרונים כ-4,500 אסירים ביטחוניים כלואים בבתי הכלא בישראל, רובם פלסטינאים מהשטחים וקצתם ערבים ישראלים. כ-300 מהם עצירים מנהליים שמעולם לא הורשעו בבית משפט. האלפים האלה כוללים לא רק מחבלים שהיו מעורבים במעשי טרור אלא גם מאות פעילים פוליטיים וזורקי אבנים שהשתתפו בהפגנות בבילעין (ראה "חמש מצלמות שבורות"), במעסרה,  בניעלין והיום גם בבית צפפה –  כפר פלסטיני בתוככי ירושלים. לפי הניו-יורק טיימס, עברו כ-800,000 תושבים פלסטינים בבתי הכלא והמעצר של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. לפי מחקר אחר, בשנים 1967-2006 עברו בבתי הכלא הישראליים "רק" 650,000 אסירים ביטחוניים.

img404895
צילום׃ רויטרס

ג'רדאת נעצר על ידי השב"כ בחשד שהיה מעורב לפני כמה חודשים בהשלכת אבנים על כוחות צה"ל ליד חברון. האירוע המצער הזה מזכיר, איך לא, את הדרמה שהתחוללה לא הרחק משם לפני שלושת אלפי שנים בין נער אדמוני ויפה עיניים לבין ענק פלישתי. אלא שבמחזה שלפנינו את דוד משחק הפלסטיני עם הרוגטקה והאבן ואילו חיילי צהל החמושים מכף רגל ועד ראש מגלמים את גוליית. אם השב"כ יעצור ויכלא כל תושב פלסטיני שמפגין נגד הכיבוש או מיידה אבנים על חיילי צה"ל, ייאלץ שירות בתי הסוהר להקים עוד כמה מכלאות דוגמת כלא עופר שהפך בעשור האחרון ממחנה צבאי פתוח  לבית כלא מוקף חומות גבוהות, גדרות תיל ומגדלי שמירה. כל מי שנוסע לירושלים בכביש 443 מכיר את המתחם המבהיל הזה.

 הגיע הזמן לעצור ולשאול איזו תועלת צומחת לנו מכליאתם של אלפי פלסטינאים לאורך שנים? אפילו מבחינה כלכלית כדאי לקצץ במספר האסירים והסוהרים שלהם. האם ראשי זרועות הביטחון והשופטים המאשרים כמעט כל בקשה שלהם, חושבים שכך ישברו את ההתנגדות לכיבוש? האם מדיניות העונשין הזו תגרום לפלסטינאים לעזוב את אדמתם? כנראה שלא. אם כך, מהי מטרת הכליאה המונית הזו? נקמה? משחק סכום אפס הרואה בסבל שלהם את הניצחון שלנו?

הרי עסקת שליט הוכיחה ששחרור אסירים אינו מעודד טרור ואינו פוגע בביטחון המדינה. להיפך, במהלך 2012 שהחלה חודשים ספורים לאחר שחרורם של אלף אסירים, ביניהם כאלה עם הרבה דם על הידיים, נרשמה ירידה של כ- 55% במספר ההרוגים בהשוואה לשנה הקודמת. לראשונה מאז 1994, לא היו ב-2012 הרוגים מפיגועים בירושלים וביו"ש,  כך עולה מהדוח השנתי השב"כ לשנת 2012. משוחררי עסקת שליט לא חזרו לעסוק בטרור כמו שניבאו המתנגדים לעסקה שדנו את גלעד שליט לחמש שנים מיותרות בשבי החמאס. למרות זאת נעצרו לאחרונה שבעה-עשר מהם והוחזרו לכלא  לריצוי כל תקופת העונש המקורי.

סוגיית האסירים הביטחוניים היא עצב רגיש בקרב הפלסטינים לא פחות מהבנייה בהתנחלויות. ביום שישי לפני שבועיים נפצעו מאות פלסטינים בהפגנות שהתקיימו ברחבי הגדה המערבית  למען האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל ובמיוחד לתמיכה באסירים שובתי הרעב, דוגמת סאמר אל-עיסאווי. אל-עיסאווי נאסר בשנת 2000 באשמת החזקת נשק ונשלח למאסר של 30 שנה. הוא שוחרר במסגרת עסקת שליט, אך נעצר בשנית לאחר שהפר את ההגבלות של שחרורו כשניסה להגיע לשטחי יהודה ושומרון. מצבו של אל-עיסאווי, שכאמור שובת רעב במשך כששה חודשים, הידרדר והוא פונה לבית החולים. בלחץ התקשורת והקהילה הבינלאומית הודיע עתה השב"ס על שחרורו הקרוב.

מי שדורש בצדק מנשיא ארצות הברית לשחרר את ג'ונתן פולארד אחרי 27 שנים בכלא צריך לנהוג כך לגבי האסירים הפלסטינים. שחרור מאות מתוך ה-4,500 עשוי למנוע התפרצות של אינתיפאדה שלישית, להעלות את מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני התושבים ולהפחית את הביקורת הבינלאומית כלפי ישראל.

Barguti
מרואן ברגותי בבית המשפט. צילום ארכיון: רויטרס

ברור ששחרור אסירים אינו תחליף להסדר מדיני, אבל אולי ננסה להפעיל "פוליטיקה אחרת" גם בניהול הסכסוך עם הפלסטינאים? אולי ננסה לשחרר אסירים שלא בעסקת חילופי שבויים ונמנע בכך את החטיפה הבאה? תארו לכם שממשלת ישראל מכריזה על שחרור אלף אסירים ביטחוניים ובראשם מרואן ברגותי לקראת ביקורו של אובמה ולפני ליל הסדר שבו כולנו מספרים ביציאת מצרים, בצאתם של אבותינו מעבדות לחירות. אין ספק שמהלך כזה ירגיע השטחים יותר מכדורי גומי, מגז מדמיע ומכדורי טוטו. אולי ננסה הפעם לקבל את עצתו של הלל הזקן: "מה שנוא עליך לא תעשה לחברך". קרוב לוודאי שגם נצא נשכרים מכך.

החלום ושברו: על הספר "חלום הצבר הלבן"

מאת: מירון בנבנשתי

הוצאת כתר, 2012

מירון בנבנשתי הוא לא רק אינטלקטואל ירושלמי מעורב וחריף העוסק זה עשרות שנים במחקר גיאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל ושל הסכסוך עם הפלסטינאים. תקופה מסוימת, בהיותו סגן ראש העיר ירושלים הממונה על ניהול מזרח העיר, שלח ידו בעשייה ציבורית. עד שהיד נכוותה. הכוויה הזו עדיין כואבת והכאב שזור בספר שלפנינו. כך גם צער הפרידה מהאמונה התמימה של מירון הצעיר בצדקת המפעל הציוני. בנבנשתי הוא נציג אוטנטי של הצבר האציל, דור שני לחלוצים שהקדישו את חייהם לאותו מפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים והקימו את המדינה. הספר הוא ביוגרפיה של החלום ושברו.

 גילוי נאות: גם אני שייכת לזן הנכחד של אזרחים חילוניים הרואים במדינת ישראל את ביתם ואת משפחתם המורחבת. גם אני אינני נמנית על המיואשים והמקטרים המוציאים דרכון זר, מתכנסים בד' אמותיהם ולעזאזל כל השאר. כמו המחבר, גם אני רואה בצרות של המדינה את הצרות שלי. הורי כמו הוריו בנו את הארץ בלי מירכאות. למרות שאני צעירה ממנו ואינני זוכרת את ארץ ישראל שלפני קום המדינה, אני מרגישה שהבית שלי אינו מסתיים בקירות המבנה היפה שבו אני מתגוררת אלא הבית הוא המדינה והצרות שלה הן הצרות שלי. אני דואגת לעתיד הבית הזה כי גם בניי ונכדיי גרים בו. אני רוצה מאוד לראותם גדלים ומשגשגים בארץ ותוהה איזו מדינה תהיה להם בעוד ארבעים וחמישים שנה.

 אחרי שמיקמתי את עצמי, נחזור לבנבנשתי שפורש בספר הזה לא רק את סיפור חייו אלא גם את תפיסת עולמו ומשנתו הפוליטית וכל זה בגילוי לב נדיר, בדם לבו ממש. בן לאב ציוני, נצר למשפחה מיוחסת בקהילת סלוניקי ולאם שעלתה ממזרח פולין, גדל המחבר בתקופת המנדט הבריטי בשכונת רחביה בירושלים. האב היה מורה, גאוגרף ואיש ציבור שמצד אחד קיים יחסי חברות עם נכבדים ערבים ומצד שני שרטט מפות שהתעלמו פה ושם מישובים ערביים לטובת הפרויקט הציוני. הנער מירון, מלח הארץ, גאה בשורשיו ובייחוסו, כמו גם בפועלם של הוריו  שראו בהתגייסות ובהתמסרות לטובת העם והרעיון הציוני דרך חיים ושהחדירו בו ציונות ואהבת הארץ דרך הרגליים.

 לא ברור מדוע נקרא הספר "חלום הצבר הלבן". מה כל כך לבן בצברים בכלל ובמחבר בפרט? האם הצבע הלבן מבדיל אותו מהילידים הפלסטינאים הכהים יותר? או אולי כי הצברים – ילידי הארץ שדיברו עברית כשפת אם – נראו צחים כשלג בעיני האבות המייסדים. הנה גדל כאן דור יהודי חדש שניחן  בעוז רוח כנעני, באינטלקט יהודי ובחספוס של שיח הצבר. האם יש מי שמייצג את הדמות הזאת טוב ממירון בנבנשתי?

 המחבר רואה עצמו כאבן מאבניה של הארץ הזאת, כיליד אריסטוקרט. הוא מתאר את תמצית הילידות כתחושת הביטחון של ילד הגדל בבית חדור תחושת שליחות ואוהב את הן את נוף מולדתו והן את רוח הקהילה שאביו נמנה על נכבדיה. "כל ימי חשבתי שתחושת הילידות שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו-קיום ופיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטוייה המזוקק של הציונות. פולחן המולדת הציוני היה במהותו דת חילונית ששאפה ליצור סמלים חדשים לעומת הסמלים הדתיים-מסורתיים של היהדות בגולה. אבל בכך היה טמון זרע כישלונו: הניסיון ליצור תחליף חילוני לאמונה הדתית כאשר התחליף היה עשוי  מחומרים השאובים מהמסורת היהודית, לא היה יכול להצליח לאורך ימים. מלחמת ששת הימים יצרה את התנאים להפיכתו של פולחן המולדת למיתוס לאומני-דתי-פונדמנטליסטי."  כבר כאן, במבט לאחור על ילדותו  מתחילה ההתפכחות מהאתוס הציוני.

 חלקו השני של הספר דן ביחס של מדינת ישראל לפלסטינאים החל ממלחמת העצמאות. בנובמבר 1947 קיבלה אמנם הנהגת הישוב את תכנית החלוקה אבל זמן מה לאחר מכן התפתח בהדרגה "ששון אלי קרב משום שמלחמה ושימוש בכוח שירתו אז (במלחמת השחרור ואחריה) את המטרות האסטרטגיות של הציונות: השתלטות על שטחים וטיהור אתני". המחבר ממשיך לקעקע מוסכמות: "באותו זמן, המיתוס שמערכת החינוך והשלטון טיפחו היה: ידינו מושטת לשלום אבל מדינות ערב/הפלסטינאים מסרבים. אין עם מי לדבר. זה היה ועודו שקר. מדינת ישראל מעולם לא ניסתה באמת לדבר שלום, תוך כבוד הדדי עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב עד אוסלו", ואז  נרצח רבין על שהעז להפר את המוסכמה.

 בנבנשתי מצר על כך שהישראלים מתעלמים מאלף שנות חיים ערביים בארץ ישראל ומודה שהוא מרגיש קרבה גדולה יותר לערבים ילידי הארץ שיושבים על אדמתם כמה מאות שנים ומעבדים אותה, מאשר לעולים דוגמת אביגדור ליברמן שזה מקרוב באו וכבר כובשים עמדות כוח ומשנים את אופייה של המדינה. החטא הקדמון לדבריו היה גירוש חלקי של הערבים במלחמת העצמאות. כלומר, גם הפרויקט הציוני נראה בעיניו עברייני במידה רבה. אולי משום כך, כל אחד מהתסריטים שהוא מתאר כולל שיבה של פלסטינאים לתחומי מדינת ישראל, בין אם הדו-לאומית ובין אם בגבולות 1967, תביעה שאפילו הדוברים הפלסטינאים זנחו כבר.

 סלידתו של המחבר מהמיליטריזם הישראלי ניכרת לאורך כל הספר. את השרות הצבאי עשה בנח"ל וכשזומן למבדקי קצונה סרב למלא את הטפסים, סירוב שגרר משפט על "השחתת רכוש צבאי (קשקוש על הטפסים)". הוא גאה לדווח שהשתחרר בדרגת טוראי. "רתיעתי מן הצבא הלכה והתגברה במהלך השנים לנוכח המיליטריזציה שהשתלטה על השיח הציבורי, על תפיסות אסטרטגיית-העל של ישראל…הסבירו לנו שסכנת המיליטריזציה אינה קיימת בישראל, שכן לא יכולה להיווצר חונטה של גנרלים בצבא המבוסס על כוחות מילואים וקאדרים מצומצמים של משרתי קבע. אבל הייתה זו אשליה. נוסד ממסד בטחוני ענק השולט במערכות השלטון ובכלכלת המדינה, והוא בעל אינטרס מובהק להנציח את העימות ולטפח את תחושת האיום הקיומי." לאלימות שלנו, כותב בנבנשתי, קוראים הגנה עצמית. לאלימות שלהם קוראים טרור.

 בפרקים האחרונים הוא פורש את התחזית הפסימית שפרסמה אותו לפני יותר מעשרים שנה:  תהליך ההתנחלות הנמשכת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אינו מאפשר עוד חזרה לגבולות 67. המצב שנוצר הוא בלתי הפיך ולכן הפתרון היחיד האפשרי בתנאים שנוצרו הוא כינון של מדינה דו-לאומית.  מחבר אינו מאושר מהתחזית שלו: "כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות מלחמת 1967 הביא לביטולה ההדרגתי של האופציה הזאת".

 הסכסוך בין היהודים לפלסטינאים בארץ ישראל מתואר אפוא מתוך תפיסה פטליסטית של נצח הסכסוך. זאת למרות שבמחצית השנייה של המאה העשרים הסתיימו באזורים אחרים של העולם, בעיקר באירופה, סכסוכים לאומיים בני אלף שנה ולא סתם הסתיימו אלא אף הולידו בריתות דוגמת האיחוד האירופי שמטרתו הראשונית הייתה למנוע אפשרות של חידוש האלימות. המחבר איננו מציע פתרון רצוי או קווי מתאר להתנהלות של המדינה הדו-לאומית שהוא חוזה. ובמקום הצעה מעשית הוא מביא דוגמאות ממדינות דו-לאומיות: צפון אירלנד, בוסניה, קפריסין ומקדוניה, שיישבו סכסוכים אתניים ממושכים בדרכים שונות. הספר מסתיים אפוא בנימה אופטימית זהירה: ממחקר שערך על סכסוכים אתניים ודתיים במדינות אלה מצא בנבנשתי שכיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות הוא תנאי להצלחה. "המאבק להשגת שוויון של כבוד חשוב אלף מונים מהוויכוח התאורטי על מדינה אחת או שתיים", לידיעת הנוגעים בדבר.