החלום ושברו: על הספר "חלום הצבר הלבן"

מאת: מירון בנבנשתי

הוצאת כתר, 2012

מירון בנבנשתי הוא לא רק אינטלקטואל ירושלמי מעורב וחריף העוסק זה עשרות שנים במחקר גיאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל ושל הסכסוך עם הפלסטינאים. תקופה מסוימת, בהיותו סגן ראש העיר ירושלים הממונה על ניהול מזרח העיר, שלח ידו בעשייה ציבורית. עד שהיד נכוותה. הכוויה הזו עדיין כואבת והכאב שזור בספר שלפנינו. כך גם צער הפרידה מהאמונה התמימה של מירון הצעיר בצדקת המפעל הציוני. בנבנשתי הוא נציג אוטנטי של הצבר האציל, דור שני לחלוצים שהקדישו את חייהם לאותו מפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים והקימו את המדינה. הספר הוא ביוגרפיה של החלום ושברו.

 גילוי נאות: גם אני שייכת לזן הנכחד של אזרחים חילוניים הרואים במדינת ישראל את ביתם ואת משפחתם המורחבת. גם אני אינני נמנית על המיואשים והמקטרים המוציאים דרכון זר, מתכנסים בד' אמותיהם ולעזאזל כל השאר. כמו המחבר, גם אני רואה בצרות של המדינה את הצרות שלי. הורי כמו הוריו בנו את הארץ בלי מירכאות. למרות שאני צעירה ממנו ואינני זוכרת את ארץ ישראל שלפני קום המדינה, אני מרגישה שהבית שלי אינו מסתיים בקירות המבנה היפה שבו אני מתגוררת אלא הבית הוא המדינה והצרות שלה הן הצרות שלי. אני דואגת לעתיד הבית הזה כי גם בניי ונכדיי גרים בו. אני רוצה מאוד לראותם גדלים ומשגשגים בארץ ותוהה איזו מדינה תהיה להם בעוד ארבעים וחמישים שנה.

 אחרי שמיקמתי את עצמי, נחזור לבנבנשתי שפורש בספר הזה לא רק את סיפור חייו אלא גם את תפיסת עולמו ומשנתו הפוליטית וכל זה בגילוי לב נדיר, בדם לבו ממש. בן לאב ציוני, נצר למשפחה מיוחסת בקהילת סלוניקי ולאם שעלתה ממזרח פולין, גדל המחבר בתקופת המנדט הבריטי בשכונת רחביה בירושלים. האב היה מורה, גאוגרף ואיש ציבור שמצד אחד קיים יחסי חברות עם נכבדים ערבים ומצד שני שרטט מפות שהתעלמו פה ושם מישובים ערביים לטובת הפרויקט הציוני. הנער מירון, מלח הארץ, גאה בשורשיו ובייחוסו, כמו גם בפועלם של הוריו  שראו בהתגייסות ובהתמסרות לטובת העם והרעיון הציוני דרך חיים ושהחדירו בו ציונות ואהבת הארץ דרך הרגליים.

 לא ברור מדוע נקרא הספר "חלום הצבר הלבן". מה כל כך לבן בצברים בכלל ובמחבר בפרט? האם הצבע הלבן מבדיל אותו מהילידים הפלסטינאים הכהים יותר? או אולי כי הצברים – ילידי הארץ שדיברו עברית כשפת אם – נראו צחים כשלג בעיני האבות המייסדים. הנה גדל כאן דור יהודי חדש שניחן  בעוז רוח כנעני, באינטלקט יהודי ובחספוס של שיח הצבר. האם יש מי שמייצג את הדמות הזאת טוב ממירון בנבנשתי?

 המחבר רואה עצמו כאבן מאבניה של הארץ הזאת, כיליד אריסטוקרט. הוא מתאר את תמצית הילידות כתחושת הביטחון של ילד הגדל בבית חדור תחושת שליחות ואוהב את הן את נוף מולדתו והן את רוח הקהילה שאביו נמנה על נכבדיה. "כל ימי חשבתי שתחושת הילידות שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו-קיום ופיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטוייה המזוקק של הציונות. פולחן המולדת הציוני היה במהותו דת חילונית ששאפה ליצור סמלים חדשים לעומת הסמלים הדתיים-מסורתיים של היהדות בגולה. אבל בכך היה טמון זרע כישלונו: הניסיון ליצור תחליף חילוני לאמונה הדתית כאשר התחליף היה עשוי  מחומרים השאובים מהמסורת היהודית, לא היה יכול להצליח לאורך ימים. מלחמת ששת הימים יצרה את התנאים להפיכתו של פולחן המולדת למיתוס לאומני-דתי-פונדמנטליסטי."  כבר כאן, במבט לאחור על ילדותו  מתחילה ההתפכחות מהאתוס הציוני.

 חלקו השני של הספר דן ביחס של מדינת ישראל לפלסטינאים החל ממלחמת העצמאות. בנובמבר 1947 קיבלה אמנם הנהגת הישוב את תכנית החלוקה אבל זמן מה לאחר מכן התפתח בהדרגה "ששון אלי קרב משום שמלחמה ושימוש בכוח שירתו אז (במלחמת השחרור ואחריה) את המטרות האסטרטגיות של הציונות: השתלטות על שטחים וטיהור אתני". המחבר ממשיך לקעקע מוסכמות: "באותו זמן, המיתוס שמערכת החינוך והשלטון טיפחו היה: ידינו מושטת לשלום אבל מדינות ערב/הפלסטינאים מסרבים. אין עם מי לדבר. זה היה ועודו שקר. מדינת ישראל מעולם לא ניסתה באמת לדבר שלום, תוך כבוד הדדי עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב עד אוסלו", ואז  נרצח רבין על שהעז להפר את המוסכמה.

 בנבנשתי מצר על כך שהישראלים מתעלמים מאלף שנות חיים ערביים בארץ ישראל ומודה שהוא מרגיש קרבה גדולה יותר לערבים ילידי הארץ שיושבים על אדמתם כמה מאות שנים ומעבדים אותה, מאשר לעולים דוגמת אביגדור ליברמן שזה מקרוב באו וכבר כובשים עמדות כוח ומשנים את אופייה של המדינה. החטא הקדמון לדבריו היה גירוש חלקי של הערבים במלחמת העצמאות. כלומר, גם הפרויקט הציוני נראה בעיניו עברייני במידה רבה. אולי משום כך, כל אחד מהתסריטים שהוא מתאר כולל שיבה של פלסטינאים לתחומי מדינת ישראל, בין אם הדו-לאומית ובין אם בגבולות 1967, תביעה שאפילו הדוברים הפלסטינאים זנחו כבר.

 סלידתו של המחבר מהמיליטריזם הישראלי ניכרת לאורך כל הספר. את השרות הצבאי עשה בנח"ל וכשזומן למבדקי קצונה סרב למלא את הטפסים, סירוב שגרר משפט על "השחתת רכוש צבאי (קשקוש על הטפסים)". הוא גאה לדווח שהשתחרר בדרגת טוראי. "רתיעתי מן הצבא הלכה והתגברה במהלך השנים לנוכח המיליטריזציה שהשתלטה על השיח הציבורי, על תפיסות אסטרטגיית-העל של ישראל…הסבירו לנו שסכנת המיליטריזציה אינה קיימת בישראל, שכן לא יכולה להיווצר חונטה של גנרלים בצבא המבוסס על כוחות מילואים וקאדרים מצומצמים של משרתי קבע. אבל הייתה זו אשליה. נוסד ממסד בטחוני ענק השולט במערכות השלטון ובכלכלת המדינה, והוא בעל אינטרס מובהק להנציח את העימות ולטפח את תחושת האיום הקיומי." לאלימות שלנו, כותב בנבנשתי, קוראים הגנה עצמית. לאלימות שלהם קוראים טרור.

 בפרקים האחרונים הוא פורש את התחזית הפסימית שפרסמה אותו לפני יותר מעשרים שנה:  תהליך ההתנחלות הנמשכת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אינו מאפשר עוד חזרה לגבולות 67. המצב שנוצר הוא בלתי הפיך ולכן הפתרון היחיד האפשרי בתנאים שנוצרו הוא כינון של מדינה דו-לאומית.  מחבר אינו מאושר מהתחזית שלו: "כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות מלחמת 1967 הביא לביטולה ההדרגתי של האופציה הזאת".

 הסכסוך בין היהודים לפלסטינאים בארץ ישראל מתואר אפוא מתוך תפיסה פטליסטית של נצח הסכסוך. זאת למרות שבמחצית השנייה של המאה העשרים הסתיימו באזורים אחרים של העולם, בעיקר באירופה, סכסוכים לאומיים בני אלף שנה ולא סתם הסתיימו אלא אף הולידו בריתות דוגמת האיחוד האירופי שמטרתו הראשונית הייתה למנוע אפשרות של חידוש האלימות. המחבר איננו מציע פתרון רצוי או קווי מתאר להתנהלות של המדינה הדו-לאומית שהוא חוזה. ובמקום הצעה מעשית הוא מביא דוגמאות ממדינות דו-לאומיות: צפון אירלנד, בוסניה, קפריסין ומקדוניה, שיישבו סכסוכים אתניים ממושכים בדרכים שונות. הספר מסתיים אפוא בנימה אופטימית זהירה: ממחקר שערך על סכסוכים אתניים ודתיים במדינות אלה מצא בנבנשתי שכיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות הוא תנאי להצלחה. "המאבק להשגת שוויון של כבוד חשוב אלף מונים מהוויכוח התאורטי על מדינה אחת או שתיים", לידיעת הנוגעים בדבר.

מי ימריץ את מר"צ ?

4.12.2012

כשבמרכז המפה הפוליטית מצטופפות רשימות חדשות הצצות כפטריות אחר הגשם ומפלגות ותיקות שגולשות אליו מצדו השמאלי (לעולם לא מימין). כשהמנהיגים והמנהיגות  שלהן נזהרים ונזהרות לא להרגיז את ביבי ואת קוראי "ישראל היום" עם רעיון מקורי או עם תכנית מדינית רעננה, כשהעבודה בראשות שלי יחימוביץ מאמצת בשתיקה את מדיניות הסירוב של נתניהו. כאשר ברור שכל המפלגות האלה ישמחו להצטופף אחרי ה-22 בינואר סביב שולחן הממשלה, נותרה מר"צ המפלגה הרצינית היחידה משמאל לגוש הימני- קיצוני שפניו האמתיות  נחשפו בתוצאות הפריימריס בליכוד. אלא שמר"צ נרדמה בשמירה והיא זקוקה לזריקת מרץ דחופה.

 מעניין מיהו הקופירייטר שהגה את הסיסמא "שמאלנים – הביתה!" המתנוססת על שלטי חוצות בצדי הדרכים, סיסמא המכריזה בריש גלי שמר"צ כלל לא רוצה לגדול ולהפוך לגורם משפיע בפוליטיקה הישראלית. שהיא לא זקוקה לתומכים מקרב הציבור הרחב אלא רק לאותו קומץ "שמאלנים" שברגע של אובדן חושים יצאו לפני שנים מעטות מחיקו החמים של השמאל לרעות בשדות הקונסנזוס והצביעו בבחירות האחרונות קדימה או עבודה. מר"צ פונה אליהם עכשיו כמו אל צעירים סוררים שסטו מדרך הישר ומבקשת מהם לשוב  "הביתה", למשפחת השמאל האשכנזי, המשכיל והמבוסס כלכלית. נכון שמר"צ צודקת במרבית הנושאים הנמצאים על סדר היום, הן בהגנה על זכויות הפרט והן בסוגיה הפלסטינית, שבלי התקדמות בעניינה לא יהיו משאבים לטיפול בנושאים החברתיים-כלכליים. אבל עם צדק אי אפשר ללכת למכולת וללא מערכת בחירות חכמה ונמרצת אי אפשר לזכות במנדטים.

מרצ2הורד
שלטי חוצות שמבריחים בוחרים

עשרות אלפי אזרחים שאינם מגדירים עצמם שמאלנים מאוכזבים ממדיניות הממשלה בשורה ארוכה של נושאים, מדיניות שהניבה את מבצע "עמוד ענן" והביאה לקבלת הרשות הפלסטינאית כמדינה משקיפה באו"ם.  מדיניות שמתעלמת מהשינויים הכבירים שמחולל האביב הערבי במזרח התיכון, שממחזרת סיסמאות שחוקות, שמבודדת את ישראל ושתהפוך אותה בעתיד הלא רחוק למדינה דו-לאומית. אזרחים אלה אינם רוצים להיקרא שמאלנים (שמאלן= מילת גנאי בפיהם של פוליטיקאים ומילה נרדפת לבוגד בפי אנשי הימין הקיצוני) ואינם יתומים הזקוקים ל"בית". הם מחפשים רשימה שאינה חוששת להתעמת עם הקבוצות החזקות כמו המתנחלים, החרדים והוועדים הגדולים בנושאי פנים ומציעה מדיניות שפויה ולא אלימה לטיפול בענייני חוץ. אזרחים אלה אינם חברים במפלגה כלשהי וגם לא יעמדו בתור להצטרף כחברים במר"צ, אבל נפשם נקעה מכוכבי המרכז שאינם מציעים דבר ואם לא יפחידו אותם עם תווית של שמאלנים, הם עשויים להצביע מר"צ.

 אם חפצת חיים היא, ראוי שבשבועות שנותרו עד הבחירות תפעל מר"צ במרץ לשכנע אותם להצביע עבורה. שתחליף את משרד הפרסום , תוריד את המילה "שמאל" על כל נטיותיה משלטי החוצות ותבליט את המצע המדיני שלה בענייני חוץ. עד כה לא נצפתה פעילות מסוג זה, אפילו לא במרחב הוירטואלי. אתר האינטרנט של המפלגה פרימיטיבי והפעילות ברשתות החברתיות נראית כמו צ'ט של גדוד צופים. ידיד שנרשם באתר מדווח שלא קיבל כל תגובה, מבזק ידיעות או פרסום. מלבד הודעות לעיתונות וראיונות ספורים של זהבה גלאון בתקשורת לא שומעים אותם. היכן מטה הבחירות? הרי השבוע האחרון סיפק הזדמנויות פז לחשוף את אזלת ידה של הממשלה בטיפול בנושאים המדיניים ואת התייצבותן האוטומטית של כוכבי המרכז-ימין לצידה.  גם רשימת המועמדים של מר"ץ אינה מלהיבה, בלשון המעטה לעומת הרשימה הרעננה של העבודה והעשיריה הסהרורית של הליכוד. מה, כל כך קשה לגייס עיתונאי צמרת או סלב תורן?

 על מר"צ לפנות למעמד הבינוני המידרדר במורד העשירונים, זה שיצא לרחובות בקיץ 2011 ולשכנע אותו כי רק  סיום הכיבוש ישחרר את המיליארדים הדרושים להשקעות בחינוך, בדיור וברווחה. היא צריכה לפנות אל הפנסיונרים הסובלים ממערכת בריאות לא שוויונית ורואים את בניהם נאבקים ביוקר המחיה וכמובן אל ערביי ישראל שהליכוד ומפלגת העבודה כלל אינם סופרים. כל אלה יכולים להביא למר"צ עוד 3-4 מנדטים מעבר לחמישה שמנבאים להם הסקרים.

 לשם כך, עליה לחדול להתנהג כמועדון אקסקלוסיבי, לצאת מהבועה התל-אביבית, מחוגי "שלום עכשיו" ו"מחסום ווטש", אל הציבור שסולד מהימין אבל מתרחק מתווית השמאלן כמו מאש. הכנסת הבאה תהיה זקוקה למר"צ כאופוזיציה לוחמת שדוגלת במו"מ רציני עם הרשות/המדינה הפלסטינאית, פועלת לצמצום הפערים בחברה ולשמירה על זכויות הפרט.

ישראל מבינה רק כוח

20.11.2012

בשעה ששורות אלה נכתבות נמשכים עדיין מטחי טילים אל ישובי הדרום ונמשכות הפגזות צהל ברצועת עזה. הלב יוצא אל תושבי הדרום בשדרות ונתיבות, באשדוד ואשקלון, בבאר שבע וקריית מלאכי, ואל חברי המושבים והקיבוצים בעוטף עזה שאינם מוגנים כלל על ידי כיפת ברזל בשל קרבתם לרצועה. אל בעלי העסקים הקטנים ומפעלי התעשייה שחורקים שן וממשיכים לעבוד ולייצר תחת מטחי טילים ואל אלה שנאלצים להישאר עם הילדים בבית, מפסידים ימי עבודה ומסחר ונאלצים להתמודד לא רק עם הסכנה והחרדה אלא גם עם מצוקות פרנסה. אנחנו, תושבי המרכז והצפון צריכים להוריד בפניהם את הכובע ולתבוע עבורם פיצוי ממשי יותר מהכרת תודה. משהו כמו "הבטחת הכנסה" ו"מילגות" שהממשלה מעניקה בקלות רבה לאברכים הספונים לבטח באוהלה של תורה.

ואחרי ההקדמה ההכרחית הזו צריך לשאול איך ומדוע משלים הציבור הנאמן הזה עם התגובה הפבלובית של הממשלה וושל מערכת הביטחון לכל מתקפת טילים, תגובה המתחילה בהצהרות "לא ניתן להמשיך כך" ו"צהל יגיב תגובה קשה", ממשיכה בחיסולים ממוקדים ומסתיימת במבצע צבאי מתמשך שמטרתו לצרוב לפלסטינאים בעזה את התודעה אך בפועל מלבה את השנאה ומשבש את החיים של למעלה ממיליון ישראלים.

 הרי היינו בסרט הזה כמה וכמה פעמים. מ-2004 עד היום "חיסל" צהל עשרות רבות של טרוריסטים בכירים ובאותה הזדמנות הרג בשוגג מאות אזרחים. בשמונה השנים האחרונות יצא צהל  לשמונה מבצעים למיגור הטרור ברצועת עזה שלכל אחד מהם ניתן שם עברי יפה: קשת בענן (2004), ימי תשובה (תקופת החגים 2004), גשם ראשון (2005), שמיים כחולים (2005), מכת ברק (2006), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2006) וכמובן- עופרת יצוקה (דצמבר 2008). אף אחד מהמבצעים והחיסולים המפוארים האלה לא הביא את הרגיעה המקווה. לכל היותר קיבלנו כמה חודשי שקט עד שאחד הצדדים, בדרך כלל הישראלי, מתקשה להתאפק והאלימות מתפרצת במשנה מרץ ובאמצעי לחימה משוכללים יותר, כמו בשבוע האחרון.

הגיע הזמן לנסות כוון אחר. אם ברצוננו לשבור את מעגל הדמים בדרום ולהקדים תרופה למכות העלולות להתפרץ במזרח הארץ ובצפונה, יש ללוות את השיחות עם החמאס על הפסקת אש במהלך מדיני מקיף שיכלול את הרשות הפלסטינאית. יו"ר הרשות מחמוד עבאס, משתף פעולה עם זרועות הביטחון של ישראל במאבק בטרור, מצהיר על התנגדותו לאלימות ואף הסתכן באחרונה בוויתור על זכות השיבה. ומה קיבל בתמורה לכל אלה ולהפסקת הטרור? מסגדים שרופים, מאות עצי זית כרותים, אדמות מופקעות והתנחלויות מתרחבות. ומה יכולים הפלסטינאים בגדה להסיק מהבהילות של נציגי ישראל להגיע להסכם עם הטרוריסטים בעזה? שהאלימות משתלמת ושהישראלים מבינים רק כוח.

האינטרס האמתי של ישראל הוא קידום פתרון של שתי מדינות לשני עמים. לשם כך יש  לתמוך בבקשתה של הרשות הפלסטינאית לקבל מעמד של חברה באו"ם ולעודד הקמה של מדינה פלסטינאית, תחילה ביהודה ושומרון ובהמשך בצרוף רצועת עזה. צעדים אלה  יחזקו את הרשות הפלסטינאית המתונה ויחלישו את היוקרה של החמאס והתנועות האסלמיות. שינוי כזה במדיניות ישראל ימתן גם ההתקפות על ישראל מצד תנועות האביב הערבי ברחבי המזרח התיכון וישפר את מעמדה בדעת הקהל העולמית. סקר דעת קהל שערך ח'ליל שקאקי בעזה בחודש ספטמבר מגלה שלמעלה ממחצית האוכלוסייה תומכת בפתרון של שתי מדינות, ויותר משיבים מעדיפים את אש"ף על פני החמאס כנציג הראוי של הפלסטינים. יש אפוא סיכוי טוב  שהחמאס ישאף לזכות אף הוא בנתח מהעוגה ויצטרף למדינה הפלסטינאית כשזו תוכרז ותקום ברוב שטחי יהודה ושומרון.

אך אם ממשלת ישראל תמשיך להתעלם מהרשות הפלסטינאית ומהיו"ר שלה, לא ירחק היום שתושבי הגדה המיואשים יחזרו לנקוט באלימות כמו זו שראינו באינתיפדה  השנייה.

הנושא שלא מדברים עליו

5.11.2012

כל הפרשנים תמימי דעים שמערכת הבחירות לכנסת תתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים והנה מעז אבו-מאזן נשיא הרשות הפלסטינית, בראיון לערוץ 2, לקרוע את עטיפת הצלופן הכלכלית-חברתית מעל מערכת הבחירות לכנסת ולהזכיר לנו ולכל העולם שיש כאן כיבוש בן 45 שנים. איזו חוצפה. מה, הוא  אינו יודע שלא מדברים על נושא רגיש זה ליד השולחן? קחו לדוגמה את כחלון ששקל להקים מפלגה ובינתיים חזר בו. מסביבתו נמסר שאינו מתכוון להתמקד בתחומי חוץ וביטחון, אלא בנושאים כמו קידום התחרות במשק, הורדת מחירים ושיפור מצבו של האזרח. גם יחימוביץ', שנתפשה בתחילה כשמאלנית רדיקלית, פועלת באחרונה באופן עקבי כדי להתרחק מתווית השמאל. היא נמנעת מלעסוק בסוגיות מדיניות ובנושאי דת ומדינה וכוכבי המחאה החברתית שהצטרפו אליה לא חולמים לטפל בכביסה המלוכלכת שמעבר לגדר ההפרדה.

 יאיר לפיד חולם בכלל להיות שר החינוך ומבהיר שבכוונתו להתרכז בשיפור הישגי התלמידים. לפיד אמנם מצהיר כמי שכפאו שד על חידוש התהליך המדיני אולם מי שבוחר במכללת אריאל כבמה להכרזה על תהליך מדיני, חזקה עליו שאינו מתכוון להביא את התהליך או את הכיבוש לידי סיום. אפילו מרצ, מפלגת הבית של השמאלנים, כפי שהיא ממצבת עצמה בשלטי חוצות, משבצת את הנושא המדיני-בטחוני במקום השלישי במצע שלה – אחרי חברה וכלכלה ואחרי דת ומדינה. עם זאת, לזכותה יאמר שהיא המפלגה היחידה הדוגלת באופן מפורש בסיום הכיבוש.

 יש כמובן סוגיות אחרות שנזרקות לחלל האוויר: ממשל תקין, ביעור קשרי הון-שלטון, צמצום מספר השרים בממשלה, הדברת האלימות, הורדת מחירי הדיור ועוד ועוד. כל אלה נושאים נכבדים הראויים לטיפול, אבל הסוגיה  המרכזית שמאיימת על המשך קיומה של מדינת ישראל ושיש לה השפעה מכרעת על כל אחד מהנושאים האלה היא הכיבוש – השליטה רבת השנים על אוכלוסייה של שניים וחצי מיליון תושבים חסרי זכויות ביהודה ושומרון והמצור על כמיליון וחצי פלסטינאים ברצועת עזה. מסוגיה זו מתרחקים המועמדים כמפני אש.

אין לחמוק מהשלכות הסכסוך עם הפלסטינאים. המתמודדים בבחירות אינם רשאים "לא לעסוק בנושא המדיני" כי הוא זה שמכתיב את כל היתר – את המצב הכלכלי, את הביטחון הרעוע,  את האלימות, את הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם ואת הכרסום בזכויות האזרח בארץ.

 כלכלה: עם תקציב ביטחון מפלצתי של כ-60 מיליארד שקל  (17% מהתקציב) בתוספת  הכספים המוזרמים להתנחלויות מסעיפים חבויים בתקציבי המשרדים האחרים, לא נותרים משאבים לצמצום פערים, להעלאת רמת החינוך, להגדלת היצע הדירות ולהשקעה בתשתיות. נהפוך הוא,  עם גרעון של 4% מהתוצר וממשלה שאינה רוצה או אינה מסוגלת לעמוד בפני מערכת הביטחון הרעבה תמיד ובפני הלובי החזק של  המתנחלים, אנו צפויים  אחרי הבחירות להעלאות מסים ולייקור השירותים הציבוריים שהמדינה עדיין מספקת, צעדים שיפגעו קודם כל בעניים ובמעמד הבינוני. מי שחושב שהעלאת מסים למאיון העליון, כמו שמציעה שלי יחימוביץ, ימלא את הבור הזה טועה ומטעה. העלאה כזו לא תצמצם את הגרעון בהיותה צמודה לתכנית הכרוכה בהרחבה תקציבית ניכרת.

 ביטחון: מיותר לציין שהמשך הכיבוש מאיים על ביטחוננו יותר מכל גורם אחר. הוא מלבה את השנאה לישראל בעולם הערבי כולו ובאוכלוסייה הפלסטינית בפרט ומרחיק מאתנו בני ברית קרובים ורחוקים. לפני שבועיים, בשעה שעשרות אלפי אזרחים בדרום הארץ היו נתונים למטחי טילים מרצועת עזה, התפאר ראש הממשלה  ש"החזרנו את הביטחון לאזרחי ישראל. נקטנו מדיניות תקיפה, שיקמנו את ההרתעה"  איזה ביטחון ואיזו הרתעה? מערכת כיפת ברזל ששרפה כבר למעלה ממיליארד דולר מתגלה במערומיה וכל חיסול ממוקד ברצועת עזה מצמיח שניים-שלושה יורשים נחושים יותר.  האמת היא שצהל, הצבא החזק (והיקר) ביותר במזרח התיכון, עומד חסר אונים מול כמה עשרות ג'יהדיסטים המפגיזים את אזור הדרום  כל כמה שבועות כשהם משביתים מעבודה ומלימודים מאות אלפי אזרחים. כל  מי שעיניו בראשו מבין שאין פתרון צבאי לסכסוך.

 ובזירה המדינית: המדיניות הכוחנית של הממשלה קלעה את ישראל לבידוד בינלאומי מסוכן. אין עוד מדינה, מלבד סין המושלת בטיבט, שמקיימת משטר כיבוש ממושך כל כך. בהדרגה נמאסנו על כל העולם שמכביד את החרמות ואת הגינויים נגדנו. לא תענוג להזדהות היום כישראלי באירופה וטורקיה שהייתה מחוז תיירות קרוב וזול הוצאה אל מחוץ לתחום. אי–אפשר להמשיך להתקוטט עם כל העולם ולהמשיך להטיל יהבנו על ארה"ב לבדה שביום בהיר אחד עלולה אף היא להתנער, אם האינטרסים שלה יצדיקו זאת, מהמדינה הקטנה והמעצבנת במזרח התיכון.

 אז איפה המפלגה שתישא את דגל השלום במערכת הבחירות? היכן המתמודד האמיץ שיכריז  על סיום הכיבוש ועל הסדר עם הפלסטינאים כמשימתו העיקרית כשיגיע לשלטון? שלי יחימוביץ תומכת בהתנחלויות, יאיר לפיד רוצה תהליך מדיני באריאל, כחלון אמר שלבו בימין והצמד ביבי את ליברמן – הם הרי אדריכלי המצב האומלל הזה.

עניי עירך קודמים

יוני 2012
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך:
עמי ונכרי – עמי קודם.
עני ועשיר – עני קודם.
ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין.
עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין.
 
                               (בבא מציעא)  

מילים רבות נכתבו על גילויי הגזענות והסתה נגד מהגרי העבודה מאפריקה. קול קורא בנושא זה אף פורסם בסוף השבוע על ידי קבוצה מכובדת של פרופסורים וחתני פרס ישראל, בדרישה שהממשלה תתיר העסקה זמנית של זרים ותנקוט סוף סוף במדיניות הגירה כוללת. ישראל עומדת היום בפני בעיה הומנית ודמוגרפית שמדינות דרום אירופה ומערבה מתמודדות אתה שנים – תושבי היבשת השחורה הענייה, השסועה ולמודת המלחמות  נמלטים ממנה במטרה לשפר את עתידם.  בשנתיים האחרונות גילו הנמלטים מארצות מזרח אפריקה את ישראל כיעד אטרקטיבי שקל יחסית לחדור אליו.

חשוב להבהיר שהשתלחות של שרים וחברי כנסת נגד מסתננים מאפריקה, כמו זו שהייתה לפני כחודש בהפגנה בשכונת התקווה, היא חמורה ומסוכנת. אך אין זה פלא; מי מסית נגד שכנינו הפלשתינאים ואינו עוצר את חמומי המוח הפוגעים בהם, בל יתפלא כאשר האלימות המילולית והלא-מילולית זולגת מיהודה ושומרון לעבר המסתננים מאפריקה. לא צריך להיות היסטוריון כדי להיזכר במקרים דומים מהתקופות האפלות ביותר באירופה. החליפו "סודנים ואריתראים" ב"יהודים" ותקבלו התבטאויות זהות באירופה במחצית הראשונה של המאה שעברה, ותוצאות ידועות.

האמת היא שהאפריקאים המגיעים אלינו, ולא משנה אם נקרא להם מסתננים, פליטים או מהגרי עבודה, בורחים מארצות שבהן האלימות והעוני אינם מותירים סיכוי גבוה לחיים טובים או אפילו לחיים בכלל. אנשים מוכי גורל אלה אינם פושעים ואם אחדים מהם נדחפים למעשי פשע מתוך ייאוש, הם אינם שונים מעבריינים תוצרת כחול-לבן.

אחרי שהבהרנו את הרקע התודעתי נשאלת השאלה: האם מדינת ישראל הקטנה והצפופה יכולה לקלוט מאות אלפים, אם לא מיליוני אפריקאים הנסים על נפשם? ואם התשובה שלילית, כיצד אפשר לעצור את השיטפון הזה?

ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם עם ריבוי טבעי גבוה שאין לו אח ורע בארצות המפותחות, אם נוריד משטח המדינה את הנגב המדברי שאפילו  המסתננים אינם ששים להתיישב בו,  נגיע לצפיפות גבוהה עוד יותר. תוספת של כמה מיליוני מהגרים תהפוך את הארץ הקטנה הזו לסיר רותח, מבלי להזכיר בעיות חברתיות וכלכליות שיוחרפו עם קליטת מספר גדול מאוד של מהגרים חסרי כול (לתשומת לב מארגני מחאת הקיץ).  לאלה הטוענים שהמדינה פותחת את שעריה רק ליהודים כדאי להזכיר כי בעשרים ושתיים השנים האחרונות נקלטו בארץ כמיליון וחצי עולים מברה"מ לשעבר ומאתיופיה – כשליש מהם לא יהודים.

המסתננים מאפריקה באים אלינו במטרה לעבוד, להתבסס כלכלית ולהשתקע. רובם נקלטים בעבודות זמניות בחקלאות, בבניין, בבתי מלון ומסעדות, בשמירה ועיסוקים אחרים בעלי שכר נמוך. הם דוחקים ממשרות אלה ישראלים חסרי השכלה וגורמים לירידת שכרם של אלה שעדיין עוסקים בעבודות אלה ובדומות להן. בכך הם מעמיקים את פערי השכר ואת אי-השוויון הגבוה בלאו הכי. מדוח העוני שפורסם בשנה שעברה מתברר כי עלה חלקם של העובדים בקרב המשפחות הנמצאות מתחת לקו העוני. כלומר, עניים שכניסתם לשוק העבודה לא הוציאה אותם ממעגל העוני. כך הופכים העניים לעניים יותר והעשירים שיוצאים נשכרים מירידת עלות העבודה, נעשים עשירים יותר.  זאת ועוד, עניי ישראל סובלים לא רק מתחרות בשוק העבודה אלא גם מריכוז לא הוגן של המסתננים בשכונתם וכתוצאה מכך בירידת איכות החיים בישובים ובשכונות שגם קודם לכן סבלו מהזנחה. עד לא מכבר הובילו אוטובוסים את המסתננים שעברו את הגבול היישר לשכונת התקווה, לאזור התחנה המרכזית בתל-אביב ולאילת. לא לכפר שמריהו ולרמת אביב ג'.

המסתננים שהשיגו עבודה בארץ מתקשרים לקרוביהם ולמכריהם בארצות המוצא, מספרים להם על הצלחתם ומעודדים אותם לצאת לדרך. על פי הערכות שונות נמצאים במצרים למעלה ממיליון מהגרים בדרכם לישראל ולמדינות אירופה.

הדרך היחידה לעצור את שטף ההגירה הלא חוקית היא להפוך את ישראל למקום לא אטרקטיבי עבורם. זרם המסתננים ייפסק רק אם אלה שכבר הגיעו ידווחו לחבריהם ולקרוביהם באפריקה שאין להם מה לחפש אצלנו. שמהגרים לא חוקיים מוחזרים לאפריקה או נכלאים מיד עם חציית הגבול. הגדר בגבול המצרי שנבנית באיחור רב עשויה אומנם לעצור חלק מהמסתננים אבל ניסיונן של מדינות אירופה מראה שאם תהיה להם תעסוקה ימצאו האנשים הנואשים האלה דרכים להסתנן: אם לא דרך מצרים, אז דרך ירדן, ואם לא מירדן, אולי בסירות מהים (כמו הספינות הרעועות שמנסות להגיע לחופי ספרד ואיטליה).

אגב, אם אכן קיים מחסור בעובדים בחקלאות, בבניין ובשרותי הארחה, ענפים שמחפשי עבודה ישראלים אינם ממהרים לעבוד בהם, מדוע לא לאפשר כניסה של עובדים פלשתינאים? אלה יחזרו בערב לביתם ביהודה, שומרון ועזה, יזרימו כסף נחוץ לכלכלה הפלשתינאית ויורידו את שיעור האבטלה הגבוה כל כך בקרב שכנינו ממזרח ומדרום. כך גם ניצור פתח לדו-קיום נורמלי יותר עם הפלשתינאים.

כפי שמצינו במשנה: עניי עירך קודמים ואחריהם, עניי שכנינך.

אין גבולות בני הגנה

מאי 2011

הטענה ש"גבולות 67 אינם בני הגנה" נשמעת כה נכונה וטבועה כל כך חזק בשיח התקשורתי, עד שאיש אינו מנסה לבדוק את המנטרה הזאת ולעמת אותה עם המציאות. ראש הממשלה שחזר על המשפט הזה בנאומים שנשא בארץ ובוושינגטון, בנה עליו תלי תילים של נימוקים לחוסר המעש המדיני שלו והפרשנים החרו החזיקו אחריו כאילו מדובר בתורה מסיני.  לשמע הטענה הזו מן הראוי לשאול: אם גבולות 67 אינם בני הגנה, מהם הגבולות שעליהם ניתן להגן? האם גבול פיזי כלשהו, קל וחומר אם אינו מתוח לאורכו נהר הסמבטיון או אוקיינוס רחב ידיים, יכול להגן במאה העשרים ואחת על מדינה אם אויב חזק נחוש לתקוף אותה? הרי מזה 44 שנים יש לישראל שליטה צבאית מוחלטת על ארץ ישראל השלימה עד הירדן ומה היה לנו בעשורים האלה?
את מלחמת יום הכיפורים התחלנו עם גבול על גדות תעלת סואץ ועם "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח". סיימנו את המלחמה האומללה הזו בלי סיני ועם כ-3,000 קורבנות מיותרים. הקטיושות מלבנון שריססו את אצבע הגליל במשך שנים, מעולם לא התחשבו בגבול הבינלאומי. במלחמת המפרץ נחתו בגוש דן טילים ארוכי טווח שהתעופפו אלפי קילומטרים מעירק, וגבול הירדן, שצהל "חייב", אליבא דנתניהו, לשבת לצדו, לא עצר אפילו אחד. הטילים ששיגר החיזבבאלה במלחמת לבנון השנייה, הגיעו לכל נקודה בצפון הארץ, זרעו הרס והרגו יותר ממאה איש. ובאשר לדרום, שאלו את תושבי שדרות ואשקלון אם פגזי המרגמות וטילי הקסאם הפרימיטיביים של החמאס נעצרים על הגדר. ואל נקל ראש באיום האירני שראש הממשלה טורח להזכיר לנו ולעולם בכל הזדמנות. האם גבולות בני הגנה יגנו עלינו מפניו אם זה יצא חלילה מהכוח אל הפועל?
הלאה, אם מישהו קיווה שגבולות ארץ ישראל השלימה, גדרות או חומות יעצרו לפחות פעולות טרור, באו האינתיפאדה הראשונה והשנייה והוכיחו ששום מכשול אינו עומד בפני טרוריסטים נחושים, וודאי לא בפני מתאבדים. המחבלים שפוצצו עצמם באוטובוסים הומים אדם והטמינו מטעני חבלה רצחניים בבתי קפה לא חצו גבול, הם באו מתוך השטח שבשליטת ישראל. הטרור אינו מכיר גבולות. שאלו את תושבי ניו-יורק שחזו בספטמבר 2001 איך קומץ טרוריסטים הורסים במחי יד לא רק את מגדלי התאומים אלא גם את אמונה ביכולתם של גבולות וצבא חזק להגן על הביטחון האישי במעצמה כמו ארצות הברית.
מה שהיה נכון לסכסוכים ולמלחמות בין מדינות לפני שישים ומאה שנה, אינו תקף היום. לא לגבי אופי הסכסוכים, לא ביחס לערכם ההגנתי של גבולות ולא לגבי הסיכונים המאיימים על עמים, על מדינות ועל תרבויות.
אם אין היום פיגועי טרור בישראל של גבולות 67, זה לא הודות לגבול שאיננו וגם לא מחמת מחסור בצעירים פלשתינים המוכנים לבצע פעולות התאבדות כשהם מצוידים בהבטחה לפגוש שבעים בתולות בגן עדן. הסיבה היא שהרשות הפלשתינאית ואפילו החמאס, הגיעו למסקנה שהטרור אינו משרת את האינטרס שלהם.  התברר להם ולנו שמאבק מדיני והתנגדות לא אלימה מזכים אותם בנקודות רבות יותר בדעת הקהל הבינלאומית ובלחץ שזו מפעילה על ישראל. ובאשר למדינות ערב שמסביבנו, שום גבול או חומה לא יעצרו אותן מלשגר טילים אם יחליטו לצאת למלחמה נגד ישראל.
לא גבולות בני הגנה אלא הסכמים ושיתוף פעולה עם המדינה הפלסטינאית שתקום יביאו לנו ביטחון, כמו גם תמיכה של דעת הקהל הבינלאומית וחזרה למשפחת העמים המתוקנים.
פורסם בהארץ, מכתבים למערכת, יוני 2011