יש תקווה: נשים צמות למען השלום

מה מביא נשים עסוקות מכל קצות הארץ לעזוב בקיץ הזה את המשפחה, העבודה והבית הממוזג, ולעלות לירושלים יום-יומיים בשבוע ? מה הביא את אדר הצעירה ממצפה רמון, את מרב הרופאה מחיפה, את אורלי וששת חברותיה ממיתר, את אסתר הפסיכולוגית מתל-אביב ואת נטע, בת ואחות שכולה המפליאה לנגן בחליל צד – לשבת בחום יוקד באוהל רעוע על מדרכה מול בית ראש הממשלה ולצום 25 שעות? ראיתי אוהל, סככה, שלטים גדולים, סרטים תכולים, נשים צעירות יותר ופחות בחולצות לבנות ועליהן הסיסמה: "דורשות הסכם מדיני", שישיות מים מינרליים, כובעים רחבי שוליים וספר אורחים.

צום איתן 31
צילום: יעל אדמי

להמשיך לקרוא

נשים דורשות שלום!

אולי הגיעה השעה שהנשים ירימו את קולן וידרשו מהמפלגות הוותיקות והחדשות לחשוף את התכניות שלהן לפתרון הסכסוך או לחילופין, יחשפו את אזלת ידן של המפלגות שאין להן תכנית כזו

29.12.14

אם נסעתם בימי שישי האחרונים בכבישים הבינעירוניים נתקלתם וודאי בחבורות של נשים לבושות חולצות טי לבנות עומדות בצמתים ונושאות שלטים גדולים בזכות השלום ונגד המלחמה. אם עצרתם לידן, קרוב לוודאי שקשרו למכונית שלכם סרט תכלכל או דחפו לידכם עלון המזמין אתכם (בעיקר אתכן) להצטרף אליהן תחת הסיסמה: "בוחרות בחיים – דורשות הסכם מדיני!" השלום, שלפני עשרות שנים נישא בפי כל פוליטיקאי כשאיפה האולטימטיבית של מדינת ישראל, איבד בשנים האחרונות את הרייטינג שלו והמעטים שמעיזים להזכיר אותו מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים או סתם תמהונים. כמו בעבר, גם הפעם הנשים הן אלה שמורדות ב"קונסנזוס" הביטחוני, זה שמקדש את הקיפאון המדיני ומוליך אותנו ממלחמה למלחמה.

ראש פינה
עושות שלום בראש פינה, דצמבר 2014

להמשיך לקרוא

מי אתה מעמד הביניים?

30.4.2013

לא עובר שבוע ללא כותרת או נאום המעלה על ראש שמחתנו, או יותר נכון – דאגותינו, את מעמד הביניים. זה התחיל במחאה החברתית של קיץ 2011 והמשיך במערכת הבחירות לכנסת כשהמועמדים התחרו ביניהם מי ייטיב יותר עם אותה קבוצה נבחרת שרבים כל כך מרגישים שייכים אליה, גם אם טעות בידם.

 נהוג לחלק את החברה לשלושה מעמדות כאשר מעמד הביניים נחשב לעמוד התווך שלה. הראשון שהעלה אותו על נס היה אריסטו שראה במעמד ביניים רחב ומשגשג ערובה לקיומו של משטר דמוקרטי והטיל עליו לתווך בין העשירים לעניים. אלפיים שנה מאוחר יותר ניסח הסוציולוג מקס ובר תאוריה של ריבוד חברתי המבוססת על מעמד כלכלי, סטטוס חברתי ועוצמה פוליטית. לימים, לאחר קריסת ברה"מ והתבססותה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית במרבית הארצות, הפכה חלוקת החברה לשלושה מעמדות על פי רמת ההכנסה למקובלת ביותר.

 מקובל להגדיר את מעמד הביניים כמשקי-בית שגובה הכנסתם בשיעור 75% – 125%  מן ההכנסה החציונית לנפש סטנדרטית (מושג כלכלי שמשקלל את מספר הנפשות במשפחה). הכנסה חציונית היא זו שלמחצית ממשקי הבית הכנסה גבוהה ממנה ולמחציתם הכנסה נמוכה ממנה. מעמד ביניים רחב מבחינת מספר משקי-הבית המשתייכים אליו ומבחינת משקלם בעוגת ההכנסות מעיד על חברה שוויונית יחסית. מעמד ביניים צר יכול להעיד על חברה מקוטבת  אשר מצד אחד יש בה עניים רבים ומצד אחר עשירים רבים. נוסף על כך, משקל גבוה יחסית של מעמד הביניים מעיד על רמה גבוהה של צריכה פרטית שהיא אחד ממנועי הצמיחה של המשק.  מחקרים העלו כי בהשוואה למעמדות האחרים, המעמד הבינוני הוא שמגדיל את הצריכה של  מוצרים ושירותים כאשר רמת ההכנסה שלו עולה.

מקור: עיבוד של מרכז אדוה מתוך סקרי הכנסות של הלמ"ס
מקור: עיבוד של מרכז אדוה מתוך סקרי הכנסות של הלמ"ס

הלוח מציג נתונים לגבי משקי בית של שכירים בלבד אבל כיוון שאלה הם הרוב הגדול של  משקי הבית בישראל ניתן לראות בו אומדן טוב לגודלו של מעמד הביניים ולהתכווצותו בשני העשורים האחרונים. חלק ממשקי הבית שנפלטו ממנו עלו למעמד הגבוה ואחרים מצאו עצמם גולשים למעמד הנמוך או אפילו לעוני.

 מעמד הביניים עובר באחרונה תהליך התכווצות, לא רק בישראל אלא גם בארצות אחרות כגון ארצות הברית, הולנד, בריטניה ואוסטרליה. מסיבה זו התפתח באחרונה מודל מרחיב של מעמד הביניים שכולל משקי בית שהכנסתם נעה מ-75% עד 200% מההכנסה החציונית.  מודל זה אומץ ע"י הבנק העולמי ומשמש גם את מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

 

שכירים, עצמאיים ואלה שאינם עובדים.
שכירים, עצמאיים ואלה שאינם עובדים.

מקור: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, על פי ההגדרה המרחיבה של מעמד הביניים

 השוואה בינלאומית של חלוקת ההכנסות מציגה תמונה עגומה אף יותר. גודלה של קבוצת האמצע בישראל נמוך באופן משמעותי ממשקל מעמד הביניים במרבית הארצות. במדינות סקנדינביה, למעלה מ-60% ממשקי הבית שייכים למעמד הביניים. אפילו באיטליה ויוון שהכלכלות שלהן מדשדשות בשנים האחרונות, מעמד הביניים גדול יותר מאשר אצלנו.

שיטה אחרת מחלקת את החברה לקבוצות לפי עשירוני הכנסה. מעמד הביניים מוגדר על פי שיטה זו בין העשירון הרביעי לשביעי (40% ממשקי הבית)  או בין השלישי לשמיני (60% ממשקי הבית). מודל זה מציג את חלוקת ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה קבועות בגודלן ומודד את השינויים בחלוקת העוגה על פני זמן.

 

מקור:  אתר MAKO על פי נתוני הלמ"ס
מקור: אתר MAKO על פי נתוני הלמ"ס

חשוב לזכור שכל המודלים הללו מתייחסים אך ורק להכנסות שוטפות ואינם מתחשבים כלל בבעלות על הון: בניירות ערך, בשוק הנדל"ן, בחו"ל ומירושות. לכן הנתונים על המעמד הגבוה לוקים ככל הנראה בחסר ומחמיצים חלק ניכר מעושרם של העשירים.

 מפילוח הקבוצה לפי ענפי כלכלה עולה כי כ-30% מבני מעמד הביניים (אזרחים שהכנסת משק הבית שאותו הם מפרנסים נעה בין 75% ל-125% מההכנסה החציונית למשק בית), עבדו ב-2010 בשירותים ציבוריים. מדובר בעובדי מדינה, מורים וגננות, עובדי בתי חולים, שירותי הרווחה, הרשויות המקומיות והמגזר השלישי. כל אלה עשויים להיפגע מקיצוץ בתקציב המדינה – במיוחד קיצוץ המלווה בהורדת שכר או בצמצום עובדים.   במקביל, בין 1992 ל-2010 חלה ירידה חדה במספר העובדים בתעשייה ובחקלאות מקרב מעמד הביניים.

 שלא כמו בשטרות החדשים, אצלנו אין אפליה

נוהגים להאשים את המדברים בשם המעמד הבינוני שהם מייצגים בעיקר ותיקים ואשכנזים.  הדוח של מרכז אדווה מצא שבעשורים האחרונים חל מהפך בקשר בין מוצא למצב כלכלי. ניתן לראות כי הקשיים של העולים שהגיעו מארצות האסלאם בשנות ה-50 כבר אינם משפיעים על מצבם הכלכלי של צאצאיהם. בשני העשורים האחרונים, זינק שיעור בני המעמד הגבוה שהוריהם עלו מארצות האסלאם מ-24.9% ל-45.3% מכלל האזרחים שמשתייכים לקבוצה זו. בהתאם, ירד שיעור ה"מזרחיים" ששייכים למעמד הנמוך ולמעמד הבינוני.  תהליך דומה אך מהיר יותר עובר על יוצאי ברית המועצות לשעבר. חלקם בקרב המעמד הבינוני והמעמד הגבוה, עלה במקביל לירידה בחלקם בקרב המעמד הנמוך.

 מתברר אפוא שריקי כהן מחדרה עם הכנסה של "קצת יותר מ-20,000 ₪"  מגרדת את העשירון התשיעי ועל פי כל ההגדרות שוכנת לבטח במעמד הגבוה. מה שמוכיח ששר האוצר שמשקיף על כולנו ממרום העשירון או המאיון העליון צריך להתחיל ללמוד את הנתונים. לא יזיק אם יצא מהרשת החברתית (הרי מהכנסת הוא כבר יצא) למסע לא רק בין חדרה לגדרה אלא גם בין דימונה לקריית שמונה. רק כך ישמע, לא רק  את תלונותיו של מעמד הביניים, אלא בעיקר את חברי המעמד הנמוך שחיים מתחת לקו העוני או מעט מעליו.

מי ימריץ את מר"צ ?

4.12.2012

כשבמרכז המפה הפוליטית מצטופפות רשימות חדשות הצצות כפטריות אחר הגשם ומפלגות ותיקות שגולשות אליו מצדו השמאלי (לעולם לא מימין). כשהמנהיגים והמנהיגות  שלהן נזהרים ונזהרות לא להרגיז את ביבי ואת קוראי "ישראל היום" עם רעיון מקורי או עם תכנית מדינית רעננה, כשהעבודה בראשות שלי יחימוביץ מאמצת בשתיקה את מדיניות הסירוב של נתניהו. כאשר ברור שכל המפלגות האלה ישמחו להצטופף אחרי ה-22 בינואר סביב שולחן הממשלה, נותרה מר"צ המפלגה הרצינית היחידה משמאל לגוש הימני- קיצוני שפניו האמתיות  נחשפו בתוצאות הפריימריס בליכוד. אלא שמר"צ נרדמה בשמירה והיא זקוקה לזריקת מרץ דחופה.

 מעניין מיהו הקופירייטר שהגה את הסיסמא "שמאלנים – הביתה!" המתנוססת על שלטי חוצות בצדי הדרכים, סיסמא המכריזה בריש גלי שמר"צ כלל לא רוצה לגדול ולהפוך לגורם משפיע בפוליטיקה הישראלית. שהיא לא זקוקה לתומכים מקרב הציבור הרחב אלא רק לאותו קומץ "שמאלנים" שברגע של אובדן חושים יצאו לפני שנים מעטות מחיקו החמים של השמאל לרעות בשדות הקונסנזוס והצביעו בבחירות האחרונות קדימה או עבודה. מר"צ פונה אליהם עכשיו כמו אל צעירים סוררים שסטו מדרך הישר ומבקשת מהם לשוב  "הביתה", למשפחת השמאל האשכנזי, המשכיל והמבוסס כלכלית. נכון שמר"צ צודקת במרבית הנושאים הנמצאים על סדר היום, הן בהגנה על זכויות הפרט והן בסוגיה הפלסטינית, שבלי התקדמות בעניינה לא יהיו משאבים לטיפול בנושאים החברתיים-כלכליים. אבל עם צדק אי אפשר ללכת למכולת וללא מערכת בחירות חכמה ונמרצת אי אפשר לזכות במנדטים.

מרצ2הורד
שלטי חוצות שמבריחים בוחרים

עשרות אלפי אזרחים שאינם מגדירים עצמם שמאלנים מאוכזבים ממדיניות הממשלה בשורה ארוכה של נושאים, מדיניות שהניבה את מבצע "עמוד ענן" והביאה לקבלת הרשות הפלסטינאית כמדינה משקיפה באו"ם.  מדיניות שמתעלמת מהשינויים הכבירים שמחולל האביב הערבי במזרח התיכון, שממחזרת סיסמאות שחוקות, שמבודדת את ישראל ושתהפוך אותה בעתיד הלא רחוק למדינה דו-לאומית. אזרחים אלה אינם רוצים להיקרא שמאלנים (שמאלן= מילת גנאי בפיהם של פוליטיקאים ומילה נרדפת לבוגד בפי אנשי הימין הקיצוני) ואינם יתומים הזקוקים ל"בית". הם מחפשים רשימה שאינה חוששת להתעמת עם הקבוצות החזקות כמו המתנחלים, החרדים והוועדים הגדולים בנושאי פנים ומציעה מדיניות שפויה ולא אלימה לטיפול בענייני חוץ. אזרחים אלה אינם חברים במפלגה כלשהי וגם לא יעמדו בתור להצטרף כחברים במר"צ, אבל נפשם נקעה מכוכבי המרכז שאינם מציעים דבר ואם לא יפחידו אותם עם תווית של שמאלנים, הם עשויים להצביע מר"צ.

 אם חפצת חיים היא, ראוי שבשבועות שנותרו עד הבחירות תפעל מר"צ במרץ לשכנע אותם להצביע עבורה. שתחליף את משרד הפרסום , תוריד את המילה "שמאל" על כל נטיותיה משלטי החוצות ותבליט את המצע המדיני שלה בענייני חוץ. עד כה לא נצפתה פעילות מסוג זה, אפילו לא במרחב הוירטואלי. אתר האינטרנט של המפלגה פרימיטיבי והפעילות ברשתות החברתיות נראית כמו צ'ט של גדוד צופים. ידיד שנרשם באתר מדווח שלא קיבל כל תגובה, מבזק ידיעות או פרסום. מלבד הודעות לעיתונות וראיונות ספורים של זהבה גלאון בתקשורת לא שומעים אותם. היכן מטה הבחירות? הרי השבוע האחרון סיפק הזדמנויות פז לחשוף את אזלת ידה של הממשלה בטיפול בנושאים המדיניים ואת התייצבותן האוטומטית של כוכבי המרכז-ימין לצידה.  גם רשימת המועמדים של מר"ץ אינה מלהיבה, בלשון המעטה לעומת הרשימה הרעננה של העבודה והעשיריה הסהרורית של הליכוד. מה, כל כך קשה לגייס עיתונאי צמרת או סלב תורן?

 על מר"צ לפנות למעמד הבינוני המידרדר במורד העשירונים, זה שיצא לרחובות בקיץ 2011 ולשכנע אותו כי רק  סיום הכיבוש ישחרר את המיליארדים הדרושים להשקעות בחינוך, בדיור וברווחה. היא צריכה לפנות אל הפנסיונרים הסובלים ממערכת בריאות לא שוויונית ורואים את בניהם נאבקים ביוקר המחיה וכמובן אל ערביי ישראל שהליכוד ומפלגת העבודה כלל אינם סופרים. כל אלה יכולים להביא למר"צ עוד 3-4 מנדטים מעבר לחמישה שמנבאים להם הסקרים.

 לשם כך, עליה לחדול להתנהג כמועדון אקסקלוסיבי, לצאת מהבועה התל-אביבית, מחוגי "שלום עכשיו" ו"מחסום ווטש", אל הציבור שסולד מהימין אבל מתרחק מתווית השמאלן כמו מאש. הכנסת הבאה תהיה זקוקה למר"צ כאופוזיציה לוחמת שדוגלת במו"מ רציני עם הרשות/המדינה הפלסטינאית, פועלת לצמצום הפערים בחברה ולשמירה על זכויות הפרט.

כל בלוגר שמכבד את עצמו צריך להביע את דעתו על הסוגיה האיראנית

7.9.2012

מזה חודשים רבים אנחנו חיים בחרדה הן מפני הגרעין האיראני  והן מפני התוצאות הצפויות של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין של איראן. נוכח חרדה זו  אין  לציבור  את הכוח  הדרוש כדי לצאת נגד הגזרות הכלכליות הנחתות עליו בקצב הולך וגובר – עליית המע"מ, עליית מחירי הדלק והמזון, קיצוץ בקצבאות הילדים, עצירת פרויקטים תחבורתיים, עלייה הצפויה במחירי המכוניות הקטנות ועוד ועוד. אין פלא שהמחאה החברתית נמוגה הקיץ בד בבד עם התבססות הסוגיה האיראנית בקדמת הבמה.

 ביבי, ברק וכלי התקשורת המשדרים אותם, טורחים לתחזק את החרדה הזו באין ספור תדרוכים ונאומים הרומזים שטייסינו המצוינים  יוצאים או-טו-טו בדרך לבושהר ולעוד תריסר מתקנים גרעיניים הפזורים מעל ובעיקר מתחת לקרקע.

גם אם איראן אכן מתקדמת בדרכה ליצור פצצה גרעינית, לא ברור איזו תועלת, מלבד טפיחה עצמית על השכם, תצמח לנו מהפצצת הכורים האיראנים? להערכת כל המומחים, ויש רבים כאלה, הפצצה ישראלית עשויה לעכב את האיראנים בשנתיים-שלוש, ומה אז?

מאידך, לדעת אותם פרשנים ואפילו לדברי שר הביטחון שחוזה 500 הרוגים, התוצאה הוודאית של תקיפה כזו תהיה מהלומת נגד אירנית שתתבטא בהפגזה של מרכזי האוכלוסייה בישראל  בטילים ארוכי טווח במשך חודשים ושנים והידרדרות מעמדה הרעוע כבר של ישראל בעולם.  ולא פחות חשוב – תקיפה כזו תאחד את העם האיראני סביב מנהיגיו הנוכחיים ותהרוס את הסיכוי להחלפת המשטר.

כל זה ידוע כנראה גם לביבי ולברק, אז מדוע הם מובילים אותנו להרפתקה מסוכנת כל כך ? האם הם גמרו אומר ללכת בדרכו של בר-כוכבא?

אין לי מושג אבל אנסה לקושש כמה תשובות עד לפוסט הבא. בינתיים אני מציעה לקרוא את מאמרו של צבי סבר מלכודת איראנית שהתפרסם הבוקר ב"הארץ".

מדוע כשלו תנועות המחאה?

5.8.2012

פעילי המחאה החברתית מהקיץ שעבר חברו אמש לתנועה למען שוויון בנטל בהפגנות מעוטות משתתפים נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת נתניהו. כאילו לא היינו בסרט הזה בקיץ שעבר, כאילו לא ביקרנו במאהל הפריירים ולא חזינו בסוף יוני במופע פרוע במיוחד לפתיחת עונת קיץ 2012.

מה השיגו המחאות האלה עד כה?

העלאה מתוכננת של המע"מ שתפגע בעיקר בעניים, העלאה חדה במחיר הדלק שפוגעת במעמד הביניים (או במה שנשאר ממנו), העלאה של מס הכנסה שתכווץ את ההכנסה הפנויה, קיצוץ צפוי בקצבאות הילדים שיכביד עוד יותר על משפחות צעירות ובתור פרס ניחומים – חינוך חינם לפעוטות בני 3-4  עם גננות מעטות מדי בכיתות גן צפופות. כל אלה ברמת המיקרו. וברמת המקרו – בתוך שנה הידרדרה כלכלת ישראל ממשק צומח ומאוזן יחסית למשק הסובל מגרעון תקציבי מפחיד וגולש באטיות למקום העגום בו נמצאות היום יוון, ספרד ומדינות נוספות באירופה. ומה השיגו הפריירים שדרשו גיוס לכל? ועדה (איך לא) שהתפרקה ותכנית "גיוס" גרועה ויקרה פי כמה מחוק טל.

לא לתוצאות כאלה פיללו פעילי שתי התנועות והאלפים שהצטרפו אליהם. מן הראוי שיעצרו לרגע ויחשבו כיצד להפוך את המחאה לאפקטיבית יותר, כיצד משיגים לא רק אהדה ציבורית וחשפה תקשורתית אלא גם ובעיקר תוצאות. הן בנושא  הצדק החברתי והן בסוגיית גיוס החרדים מינה ראש הממשלה ועדות ללא כוונה אמתית ליישם את המלצותיהן. ועדת טרכטנברג הוציאה מתחת ידיה המלצות נכונות שרק קצתן אומצו על ידי הממשלה,  ואילו בסוגיית גיוס החרדים קיבלנו מרקחת קואליציונית גרועה יותר מחוק טל שנגדו הוגשה העתירה לבג"צ.

 צריך להודות אפוא שתנועות המחאה החביבות האלה לא השיגו דבר זולת "שינוי התודעה" של חלק מהציבור. למרבה הצער שינוי זה לא חדר לתודעתם של מקבלי ההחלטות. אלה מינו ועדות מלומדות, זרקו לקהל כמה סוכריות שחלקן התאדה בתוך שנה (מסים מופחתים על מכוניות קטנות ונקיות, קיצוץ בבלו על דלק) והשתמשו בדרישות המחאה כתירוץ לפריצת מסגרת התקציב לטובת… המתנחלים, החרדים והלובי החזק של מערכת הביטחון.

הדרך הנכונה להתמודד עם המשנה הכלכלית והפוליטית של ממשלת נתניהו היא לדרוש שינוי בחלוקת העוגה בצד צעדים להגדלתה. בסוגיית הגיוס אפשר לבחון מתן פטור מלא לחרדים תמורת חיסול כל התמיכות והקצבאות לישיבות, לאברכים ולמוסדות חינוך שאינם מלמדים מקצועות ליבה.

העלאת יעד הגרעון עליה החליטה הממשלה לפני שבועות ספורים, פירושה הגדלת האוברדרפט הלאומי. היא איננה משנה את סדרי העדיפויות ואיננה מבטיחה שכספי ההלוואות שהממשלה נוטלת יוקצו למטרות ראויות.  מה שהיה הוא שיהיה: קבוצות בעלות כוח פוליטי ימשיכו לקבל את חלקן ואף יגדילו אותו ואילו הצעירים שמשרתים בצה"ל, שעובדים ומשלמים מסים, ימשיכו לשאת בעול ולראות כיצד המקורבים – החרדים, המתנחלים, אנשי מערכת הביטחון (לא כולל חיילים בשרות חובה המשתכרים 352 ₪ לחודש) ממשיכים לדרוש ולקבל את חלקם מהעוגה.

 צדק חברתי פירושו חלוקת משאבים שוויונית יותר וחלוקה זו כרוכה, מה לעשות,  בקיצוצים מכאיבים לאלה שהתרגלו לקבל יותר. על תנועות המחאה להיות ממוקדות יותר בדרישותיהם ולא להסס להציע מקורות מימון לכל אחת מהן. אין כנראה מנוס מעימות  עם הקבוצות החזקות שמעולם לא מקצצים להן דבר. בהזדמנות זו, כדאי גם להכות על חטא ולאמץ, באיחור של כמעט שנה, את מסקנות ועדת טרכטנברג שלא רק המליצה על צעדים להגברת השוויון אלא גם לא היססה להצביע על בורות השומן ועל המקורות הראויים למימון המלצותיה.

 

מכתב למנהיגי המחאה

‏28.6.2012

מי אמר  שהאלימות לא משתלמת. הנה, רק הוצאתם כמה מאות מפגינים לרחוב ושברתם כמה זגוגיות של בנקים – מקדשי הקפיטליזם, ובתוך שלושה ימים הודיע ראש הממשלה על הגדלת יעד הגרעון במקום העלאת המסים המתוכננת. בקצב הזה, אם תצליחו להפריע למנוחת השכנים ותחסמו כמה כבישים ראשיים, תקבלו כמעט כל מה שתבקשו, העיקר שהשקט יחזור. אלא שעל ההלוואות האלה כולנו חתומים והחשבון יוגש לנו, אזרחי ישראל מהמעמד הבינוני ומטה, בתוך זמן קצר. את ההלוואות יחזירו לא הטייקונים, לא הגנרלים ולא הפוליטיקאים אלא אנו ובנינו ובני בנינו, בתוספת ריבית.

אם יפרוץ משבר כלכלי ניאלץ לפרוע את ההלוואות האלה עוד לפני הבחירות (מסים כבר אמרנו?) ואם לא – אז מיד אחריהן. את התוצאות ההרסניות חיים על חשבון הלוואות אפשר לראות בימים אלה ביוון ובספרד. גם שם הממשלות לא שאלו את דעת הציבור לפני שהנפיקו אגרות חוב במיליארדי יורו.

 העלאת יעד הגרעון, פרושה הגדלת האוברדרפט הלאומי. היא איננה משנה את סדרי העדיפויות ואיננה מבטיחה שכספי ההלוואות שהממשלה נוטלת יוקצו למטרות ראויות.  מה שהיה הוא שיהיה: קבוצות בעלות כוח פוליטי ימשיכו לקבל את חלקן ואף יגדילו אותו (ביבי לדוגמא לוחץ על ועדת פלסנר למתן את הסנקציות הכלכליות על החרדים) ואילו אתם – צעירים משכילים שעובדים, משלמים מסים ומשרתים בצה"ל; אתם יחד עם תושבי הפריפריה והקשישים – תמשיכו לשאת בעול ולראות כיצד המקורבים – החרדים, המתנחלים, מערכת הביטחון והטייקונים אשפי התספורות – ממשיכים לקבל את חלקם הגדול מהעוגה. תשכחו מדיור ציבורי, מפתיחת שוק המזון ליבוא מתחרה, מפרוק הפירמידות ומהקטנת כוחם של המונופולים.

 הדרך הנכונה לשינוי סדרי העדיפויות היא זו שהוצעה על ידי ועדת טרכטנברג שאת מסקנותיה דחיתם בזלזול וביהירות. נכון, הוועדה לא טיפלה בכל חוליי התקציב ולא נתנה מענה לכל דרישותיכם, אבל היא הציעה מסלול נכון – לחלק מחדש את העוגה מבלי לשעבד אותנו להלוואות מסוכנות לטווח ארוך. הוועדה לא היססה להצביע על מקורות שמהם אפשר להעביר כספים למילוי דרישות המחאה. היא הציעה קיצוץ זוחל בתקציב הביטחון הענק שלעולם אינו שבע, העלאת מסים צנועה לעשירים, הפחתת מסים צנועה להורים, פתיחת שווקים ליבוא מתחרה, העמקת הגבייה מההון השחור, פרוק הפירמידות ושינויים מבניים אחרים. אם תוסיפו, וזה תפקידכם, להמלצות אלה קיצוץ בכספים הייחודיים לחרדים והפסקת ההשקעות בהתנחלויות, תקבלו בסיס תקציבי סביר ליישום המלצות הוועדה.

צדק חברתי פרושו חלוקת משאבים שוויונית יותר וחלוקה זו כרוכה, מה לעשות,  בקיצוצים מכאיבים לאלה שהתרגלו לקבל יותר מִכֶּם. לא כולם יחבקו אתכם אם תהיו ממוקדים יותר בדרישותיכם ואם תצביעו על אי-השוויון הקיים בחלוקת העוגה. אולם יש לשער שתזכו לא רק בתשואות לפסטיבל קיץ ברחובות תל-אביב אלא גם בתמיכה יציבה שאינה מתעייפת, במאבק למילוי דרישותיכם הצודקות.