בשבוע שעבר השתתפתי במפגש חשיבה ולמידה לארגוני חינוך לשותפות. לאירוע שהתקיים במרכז היישומי לפסיכולוגיה של שינוי חברתי במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוזמנו נציגים של ארגוני חינוך ועמותות (בעיקר נשים) שעושות עבודת קודש בחינוך הנוער לקבלת האחר, לקירוב בין תלמידים יהודים וערבים ולשיתופי פעולה בין קבוצות במיזמים משותפים.
פרופ. ערן הלפרין, חוקר בכיר של יישוב סכסוכים ומי שהקים את המרכז היישומי, פועל כבר כמה שנים להוציא מן הכוח אל הפועל את ממצאי המחקר בנושא. בשתי הרצאות הציג פרופ. הלפרין ממצאים על הבסיס הפסיכולוגי של עוינות ואי-שוויון בין קבוצות. פרופ. גיל דיזנדרוק מאוניברסיטת בר-אילן סקר מחקרים שלו ושל אחרים ששאלו האם נולדנו להפלות? האם העוינות הבין קבוצתית היא מולדת ואם כן, מה עושים עם זה? (התשובה לשאלה הראשונה והשניה חיובית).
המסקנות בקיצור נמרץ: השייכות לקבוצה מעניקה לפרט הרגשה טובה לגבי עצמו והיא עושה זאת בין היתר על ידי השוואת הקבוצה שלו לקבוצות אחרות והנמכה של קבוצת החוץ ביחס לקבוצתו. דוגמא: נהוג לומר ש"צהל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". האם לא די בהכרזה שצה"ל הוא צבא מוסרי מאוד? כנראה שלא. המשפט מדגיש תכונה חיובית בהשוואה לכל הצבאות בעולם ולכן, אם אני מזדהה עם צה"ל, גם אני אישה מוסרית, אדם טוב יותר. יש כאן השלכה דידוקטיבית – מהקבוצה לפרט.
מניסויי שדה עולה שטיעונים של הוגנות, מוסר וצדק אינם מועילים לשכנוע. הניסיון לשכנע אנשים בתועלת של win-win לא עובד. מתברר פעם אחר פעם שאנשים זקוקים לאבחנה בין קבוצות ולהנמכה של קבוצת החוץ, מה שמוביל במקרים רבים לגזענות, להדרה ולהשפלה. תופעה פסיכולוגית זו נצפית פעם אחר פעם ב"ניסוי הקבוצה המינימלית" שבו הנסיינים מפלים את קבוצת החוץ למרות שהקבוצות מחולקות באופן רנדומלי ואין ביניהן סכסוך אמיתי.
גם ההטיות הקוגניטיביות שנחקרו על יד טברסקי וכהנמן תומכות בממצאים הללו. במקרים רבים קבוצת החוץ נראית הומוגנית – לכל היהודים אף ארוך וכולם עוסקים בכסף, כל הפלסטינים הם מחבלים פוטנציאלים, כל היפנים נראים אותו דבר,… ואילו בקבוצה שלי כל אחת נראית שונה והיא בעלת תכונות ייחודיות. כך קורה גם עם טעות הייחוס הבסיסי – כשאנחנו נתקלים בהתנהגות גרועה של האחר (לדוגמה: נדחף לראש התור), אנחנו מייחסים את התנהגותו לאופיו או לאופיה של הקבוצה שאליה הוא שייך, אולם כאשר חבר בקבוצה שלנו מפגין התנהגות גרועה, אנחנו מייחסים זאת לסיבה חיצונית – מיהר לטיסה, לאמו בבית חולים…
אגב, ההטיות האלה מתקיימות בכל חברה בעולם, אולם קונפליקט אמיתי בין קבוצות המתחרות ביניהן על משאבים כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מעצים ומגביר את ההטיות האלה.
בהמשך המפגש בבינתחומי הוצעו התערבויות אפשריות לתיקון הקלקולים בטבע האנושי. כך למשל נעשה ניסיון להגדיר את דמות הבוגר הרצויה – "תוצר אידיאלי של מסגרת חינוכית שהצליחה לקיים חינוך לשותפות". הבוגר הנכסף יש זהות חברתית ישראלית, סובלנות כלפי חברי קבוצות חברתיות אחרות, רגישות לאי-שוויון חברתי ומבני, נכונות לפעול באופן אקטיבי להפחתת אי-שוויון ועוולות, כמו גם מוכנות ומוטיבציה לקרבה עם חברים בקבוצות אחרות.
כששומעים מפי פסיכולוגים חברתיים את הדיאגנוזה ההובסיאנית (טבע לב האדם רע מנעוריו) לסכסוכים ואת התרופה הרפה שהם מציעים, אפשר להיתקף יאוש. מול החינוך לשותפות, לכיבוד האחר, לשוויון, לאחריות אישית, פועל מנגנון נחוש ומשומן להכחיד את הערכים האלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ותומכיו מסכסכים בין חלקי החברה בהצלחה רבה ומגבים בשתיקה כל מעשה תועבה של קבוצות גזעניות.
זו החבורה שחוקקה את חוק הלאום המביש, שמסיתה נגד האזרחים הערבים ומגדירה אותם לא-לגיטימיים לשותפות, שמתייחסת לכל פלסטיני בשטחים כאל טרוריסט, שמצרה את פעולתן של העמותות לזכויות אדם, שמתייחסת לפליטים כאל אויבים, שמתייגת כל מי שלא מסכים אתה כשמאלן, בוגד ועוכר ישראל – כולל נשיא המדינה, הרמטכ"ל ורשויות אכיפת החוק, ועושה את כל המעשים האלה באמצעות שליטה על אמצעי התקשורת ובעיקר על ידי עיתון מטעם (ישראל היום) שמאות אלפי אזרחיות ואזרחים מקבלים ממנו יומיום תמונה מסולפת של המציאות. זו החבורה שנוסף לערוצי טלוויזיה נאמנים (ערוץ 20, ערוץ הליכוד), פועלת ברשתות החברתיות ומפיצה בהן שקרים על בסיס קבוע.
צריך לומר את הדברים האלה בקול רם וצלול.
המציאות החברתית-פוליטית בשנים האחרונות מוכיחה שהגישה החינוכית המבוססת על חינוך ותיקון הטיות קוגניטיביות אינה מסוגלת לעמוד מול המתקפה השיטתית והמתמידה של נתניהו ותומכיו על כל מי שפועל לשיתוף פעולה בין אזרחים מקבוצות שונות ועל קבוצות הפועלות לסיוע לפליטים ולפלסטינים. גם אם המיזמים החינוכיים של בתי ספר נבחרים ועמותות מצליחים להשפיע על הנוער, ההשפעה חולפת בדרך כלל בתוך שנה-שנתיים בתקופת השירות בצה"ל. אין זה מקרה שהסקרים מוצאים את שהצעירים מפקפקים יותר מהוריהם ביחס לסיכויי השלום.
ביום העיון למדתי ש"ניסויי שדה מראים שטיעונים של הוגנות, מוסר וצדק אינם אפקטיבים לשכנוע. הכוונה הטובה לשכנע אנשים בתועלת של win-win ביחס לקבוצת החוץ, לא עובד". האם בהתמודדות הזו בין כוחות לא שווים יש לטובים סיכוי לנצח? לחולל שינוי ארוך טווח בעמדות הציבור? המציאות בישראל מראה שלא כך הדבר.
אבל לא הכל שחור. בעשרות השנים האחרונות מדינות ועמים עברו מהפך שהוציא אותם מנורמות של שנאה ואלימות לעבר שיתוף פעולה והסכמי שלום. אלא שבמרבית המקרים האלה השינוי בא מלמעלה –כשמנהיג ששם לו למטרה לסיים את הסכסוך ובכוח מנהיגותו ותפקידו הרם הצליח (לא תמיד בקלות) לסחוף אחריו את דעת הקהל בארצו.
כך, ניקולאס סנטוס נשיא קולומביה הגיע להסכם עם צבא המורדים אחרי 15 שנות מלחמה עקובה מדם וקיבל פרס נובל לשלום; נשיא דרום קוריאה מון ג'יאה אין הניע תהליך שלום ושיתוף פעולה בין שתי הקוריאות (שישגרו משלחת משותפת למשחקים האולימפיים ב-2020), וגרם אפילו להפשרה של המתיחות בין צפון קוריאה לארה"ב; פרדריק וילם דה קלרק יזם את ביטול האפרטהייד, הפך את דרום אפריקה למדינה דמוקרטית מלאה וקיבל גם הוא פרס נובל לשלום. ואצלנו – נשיא מצרים אנואר סאדאת ומנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, חוללו מהפך ב-1977 כשסאדאת בא לביקור בארץ ובהמשכו חתמו על הסכם שלום שתי המדינות שלחמו זו בזו במשך שנים.
הדרך הבטוחה ביותר להנעת שינוי בדעת הקהל הישראלית היא דרך ראש המפלגה שתזכה להרכיב את הקואליציה. יש לקרוא לו לקבל את המפלגות הערביות כשותפות לגיטימיות בממשלה, לעודד שותפות בין אזרחי ישראל היהודים והערביים וליזום מהלך מדיני נועז לסיום הסכסוך עם הפלסטינים.
זו הסיבה שהבחירות ב-9 באפריל גורליות כל כך!
במחשבה תחילה 