צפוף לכם? זה עוד כלום

במוסף הארץ בשבוע שעבר התפרסם מאמר מהפכני (עצרו את מכונת ההזרעה מאת עופר אילני) על הימנעות מהולדת ילדים. המאמר מתכתב עם מחאת הלהט"בים מצד אחד ועם ספרו של נדב איל: המרד נגד הגלובליזציה מצד שני. איל מוטרד מהמגמה הנמשכת של צמצום הילודה ברוב חלקי העולם ואילו אילני מברך על המגמה הזאת ומציע לקוראיו לבחור בחיים ללא ילדים, לא פחות ולא יותר.

כדאי לזכור שעד  לפני כחמשים שנה הזהירו הכלכלנים והדמוגרפים מפני התפוצצות האוכלוסין. עד לפני כמה עשורים מתו מרעב מאות אלפים בסין, בהודו ובאפריקה. הגבלת הילודה בסין לא נבעה מאידיאולוגיה קיצונית או מרשעות אלא מהשאיפה המובנת לספק מזון ותנאי מחיה מינימליים למאות מיליוני סינים שהתרבו בלי חשבון.

למרות שאנחנו רואים עצמנו כחלק מהעולם המערבי, הדאגה להמשכיות הדורות לא רלוונטית למדינת ישראל. אצלנו הילודה ממש לא מצטמצמת, ודאי לא בקרב האוכלוסייה היהודית. לא צריך להיות מומחה לדמוגרפיה כדי להבחין שארצנו הקדושה הולכת ומצטופפת. בדרך לעבודה בבוקר אנחנו עומדים בפקקים, בתי החולים נאלצים להשכיב  חולים במסדרון, הכיתות בבתי הספר צפופות להחריד ונסו לצאת לחיק הטבע בסופי שבוע ובחגים. במדינה הקטנטנה שלנו חיים היום 8.5 מיליון תושבים ובארץ ישראל כולה, גם היא בקושי ניכרת במפה, חיים היום כ-12 מיליון.

פרופ. אלון טל זיהה את הצפיפות כאחת הבעיות המדאיגות וכבר ב-2016 פרסם את הספר: והארץ מלאה : התמודדות עם פיצוץ אוכלוסין בישראל. בראיון עמו מתריע טל: "ישראל היא אחד המקומות הטובים ביותר לחיות בהם, אבל כבר היום היא גם אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם המערבי, ויש לזה השפעות סביבתיות, חברתיות ופסיכולוגיות. אנחנו ממשיכים לחשוב שאם האוכלוסייה תגדל מספיק או אם רק נגדיל את מאגר הדיור או רק נבנה עוד כבישים הכל יהיה בסדר. נהפוך הוא. אנחנו חייבים להיות ישרים עם עצמנו, ולהבין שהנסיבות השתנו והגיע הזמן לשינוי של 180 מעלות, היפוך של אחת האקסיומות הבסיסיות. בשנות השישים היה רציונלי לחלוטין לעודד עלייה וילודה כי לא היו פה מספיק אנשים. זה לא המצב היום." כלכליסט,  19.5.2016.

בראשית שנות המדינה, אחרי מלחמת השחרור והשואה כשהיו בארץ מעט יותר מ-600,000 יהודים, הכריז בן-גוריון על פרס של 100 לירות לכל משפחה שיהיו בה 10 ילדים. הפרס הצנוע הזה התגלגל ברבות הימים לקצבאות הילדים שתפחו למימדים מבהילים בראשית שנות ה-2000 הראשונות וגם היום מזוהות עם אורינטציה המעודדת ילודה, אוריינטציה שמגדירה את האימהות (ובעקבות חוק הפונדקאות, גם את האבהות) כערך עליון ואת גידול האוכלוסיה כנורמה מרפאת לטראומת השואה. כך, למעלה מ-70 שנה אחרי השואה, עדיין שלטת בארץ אותה נורמה המטופחת על ידי הממסד הדתי שנמצא בעמדה פוליטית חזקה.

פיריון: נכון ל-2017 שיעור הפריון בישראל הוא כ-3.1 ילדים לאשה, הגבוה בין מדינות ה- OECD . בתחילת שנות השמונים היה שיעור הפריון בקרב נשים חרדיות סביב 5.6, אך מאז טיפס ועלה ב- 2014 ל-6.9. בשנותיה הראשונות של המדינה שיעור הפריון של נשים ערביות היה גבוה משמעותית מהפריון במגזר היהודי אולם מגמה זו השתנתה ובשנת 2015, לראשונה שיעור הפריון הכולל של הנשים הערביות והיהודיות היה זהה ועמד על 3.13 ילדים בממוצע לאישה.  ב- 2016, לראשונה שיעור הפריון הכולל של הנשים היהודיות עלה על זה של נשים ערביות (3.16 ילדים אצל נשים יהודיות לעומת 3.11 אצל הערביות). השד הדמוגרפי מת בזכות הנשים הערביות שעברו מהפך בעשרים השנים האחרונות ויולדות פחות ילדים מהנשים היהודיות והרבה פחות מהחרדיות.

טיפולי הפריה: אם לא די שאנחנו מחזיקים בשיאים עולמיים של פריון, אנחנו שיאנים  גם במספר הגדל והולך של טיפולי הפריה הממומנים על-ידי המדינה. הדוח: נשים בישראל – בין תיאוריה למציאות של שדולת הנשים מספר שישראל נמצאת במקום הראשון במספר מחזורי IVF (הפריות מבחנה) בין 52 המדינות שנבדקו: 3,263 למיליון איש לעומת 2,031 בדנמרק, שהגיעה למקום השני.

כבר ב-2008 הזהירו רופאים ומנהלי קופות החולים כי מדובר בסבסוד מוגזם שיש להגבילו (רוני לינדר-כץ ונעמי דרום, הארץ, 2008). לפי נתוני משרד הבריאות, מסתכמת עלותו של מחזור טיפולים אחד של הפריה חוץ גופית בכ-12 אלף שקל. כשמכפילים את המחיר בכ-28 אלף – מספר ההפריות בשנה- מגיעים ליותר מ-300 מיליון שקל ואם מביאים בחשבון את ההוצאות הנלוות, עלות מערכת ההפריות יכולה להגיע עד למיליארד שקל בשנה למשק. YNET:  אמיר אלון עדכון אחרון:  13.03.18.

Fertility chart

אם נחזור למחלוקת בין המודאגים מהתפוצצות האוכלוסיה לבין החוששים מצמצום הילודה בעולם (מי יעבוד ויפרנס את הקשישים?), אפשר להצביע על כמה גורמים שמרככים את צמצום הילודה בעולם ובארץ.

הגורם הראשון הוא מהפכת המידע, הטכנולוגיה והרובוטיקה המייתרות חלק נכבד מכוח האדם הדרוש להנעת הכלכלה ולהזנת האוכלוסייה. פחות עובדים מייצרים היום הרבה יותר מזון והרבה יותר מכל מוצר אחר. מגמה זו גוררת אבטלה גבוהה (עודף מחפשי עבודה) בארצות רבות, ודווקא בקרב צעירים משכילים. מנגד, מגמת צמצום הילודה  מתקזזת על ידי נהירת הפליטים והמהגרים מהארצות העניות לאירופה ולצפון אמריקה – לארצות העשירות שבהן הילודה יורדת. המהגרים ממלאים ברצון את השורות ומוכנים לעשות כל עבודה כדי לזכות במקלט ובחיים טובים. מכאן, שהמוטרדים מהצטמקות האוכלוסייה יכולים להירגע. ובאשר לכפרים הריקים ביפן, הגיע הזמן שגם היפנים יפתחו את שערי ארצם להגירה.

"בזק" כמשל

למרות שאני חובבת נלהבת של תחרות חופשית – קונה במרכול של רמי לוי ומשתמשת בשירות הסלולרי שלו תמורת 40 ₪ לחבילת "הכול כלול" – הטלפון הקווי שהולדתו, כמוני, עמוק במאה העשרים, נשאר קשור לבזק והטלוויזיה ל-Yes. אולי זו סתם עצלות מצדי. האמת היא שהטלפון בד"כ תקין, YES  מקרינה סרטים לא רעים להירדמות בשעת לילה מאוחרת וגם השירות היה בסדר. כלומר, כשהתקשרתי פעם בשנה לשרות לקוחות, קיבלתי מענה אחרי המתנה של כמה דקות, מה שאי-אפשר לומר על מוקדי השירות של  HOT ושל מתחרים אחרים. אפילו סרטוני הפרסומת עם גידי גוב היו בתחילה משעשעים.  להמשיך לקרוא

תביאו שניים, תביאו שלושה ילדים

כל ילד שלישי בישראל גדל בעוני. שינוי בגובה הקצבאות לא יהיה פתרון נכון. מה שצריך להשתנות הוא המבנה שלהן – צמצום הדרגתי של הקצבאות מהילד הרביעי ואילך תוך הגדלת סכום הקצבה המשולמת עבור שלושת הילדים הראשונים במשפחה 

פעם, לפני עשר ועשרים שנה, כשעורנו היה פחות עבה, חולל דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי סערה זוטא שהעסיקה את התקשורת ואת המערכת הפוליטית יותר משבוע. דוח העוני לשנת 2012 שפורסם השבוע וגילה שאחד מכל שלושה ילדים בישראל גדל בעוני, נדחק למקום הרביעי או החמישי במהדורות החדשות של אותו ערב ונעלם כעבור יום. ועוד באותו נושא, לרגל יום העוני הבינלאומי שחל בחודש שעבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השוואה בינלאומית  ממנה עולה ששיעור העוני בקרב ילדים בארץ גבוה פי שניים מהממוצע באיחוד האירופי. העובדות המצערות הללו אינן חדשות אולם כל פעם שהנתונים מתפרסמים שחור על גבי לבן, אנחנו מופתעים  מחדש.  איך יתכן  שבמדינת ישראל עם תעשיית הי-טק מתקדמת, שיא בפרסי נובל ואבל לאומי על מותו זמר העם,  שליש מהילדים גדלים בעוני? להמשיך לקרוא

מערכת הביטחון, עתודות הגז והפיל שבאמצע החדר

אם בכוונתנו להמשיך לחיות עוד שנים רבות בחלקו המזרחי של אגן הים התיכון, איננו יכולים להמשיך להסתכל על השכנים רק דרך כוונת הרובה ומשגרי הטילים. שיווק גז טבעי למדינות המוסלמיות מסביבנו עשוי לקרב הסכמים גם בנושאים אחרים ואפילו לסייע בעקיפין לפיל השמן לעשות דיאטה…

להמשיך לקרוא

תקציב הביטחון – החתול ששומר על השמנת

 18.5.2013

מרבית הגזירות עליהן החליטה הממשלה בראשית השבוע יפסחו גם הפעם על עובדי מערכת הביטחון. לאחר מאבק מרשים של שר האוצר, החליטה אמנם הממשלה על קיצוץ בתקציב הביטחון אבל כמו תמיד, "נתנו לצה"ל לנצח" ולקבוע היכן לקצץ. כשנותנים לחתול לשמור על השמנת הוא מקפיד  שלא יגעו בקערה הגדושה שלו וחותך את הפנכות הקטנות של האחרים – לא של החמאס ולא של  אחמדינג'אד אלא שלנו, האזרחים.

והכל מפני שהפוליטיקאים, אלה שרגילים לתרגילים של הפוליטיקה הישנה וגם האחים הנמרצים שהבטיחו פוליטיקה חדשה, לא מעיזים לקבל החלטות באשר לגודל הצבא ותקציב הביטחון. משרד האוצר, מעלה הצעות הגיוניות אבל הממשלה בהנהגתו של נתניהו מאפשרת לחתול (מערכת הביטחון) לקבוע את גודל הקערה ואת טיב השמנת וכמו כל שמנת היא בכלל לא דיאטטית. יש בה לפחות 30% שומן שכולו מרוכז בשכר, בפנסיות ובהוצאות הגבוהות מדי של אגף השיקום. על אלה צה"ל נלחם בגבורה ותמיד מנצח. שכר קציני הקבע נשאר גבוה, הפנסיה המשולמת להם החל מאמצע שנות ה-40 לחייהם כשהם פורשים ופוצחים בקריירה שניה, גבוהה (76% מהשכר האחרון, כאשר בסיס הפנסיה כולל את רוב התוספות) וקצבה מופרזת משולמת בשנים האחרונות לכל המשפחות השכולות (דמים תמורת דם). רק חיילי החובה ממשיכים לקבל להשתכר אל צרור נקוב שאינו מכסה, לפי דווח של חיילים רבים, אפילו את הנסיעות לחופשה.

להמשיך לקרוא

מי אתה מעמד הביניים?

30.4.2013

לא עובר שבוע ללא כותרת או נאום המעלה על ראש שמחתנו, או יותר נכון – דאגותינו, את מעמד הביניים. זה התחיל במחאה החברתית של קיץ 2011 והמשיך במערכת הבחירות לכנסת כשהמועמדים התחרו ביניהם מי ייטיב יותר עם אותה קבוצה נבחרת שרבים כל כך מרגישים שייכים אליה, גם אם טעות בידם.

 נהוג לחלק את החברה לשלושה מעמדות כאשר מעמד הביניים נחשב לעמוד התווך שלה. הראשון שהעלה אותו על נס היה אריסטו שראה במעמד ביניים רחב ומשגשג ערובה לקיומו של משטר דמוקרטי והטיל עליו לתווך בין העשירים לעניים. אלפיים שנה מאוחר יותר ניסח הסוציולוג מקס ובר תאוריה של ריבוד חברתי המבוססת על מעמד כלכלי, סטטוס חברתי ועוצמה פוליטית. לימים, לאחר קריסת ברה"מ והתבססותה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית במרבית הארצות, הפכה חלוקת החברה לשלושה מעמדות על פי רמת ההכנסה למקובלת ביותר.

 מקובל להגדיר את מעמד הביניים כמשקי-בית שגובה הכנסתם בשיעור 75% – 125%  מן ההכנסה החציונית לנפש סטנדרטית (מושג כלכלי שמשקלל את מספר הנפשות במשפחה). הכנסה חציונית היא זו שלמחצית ממשקי הבית הכנסה גבוהה ממנה ולמחציתם הכנסה נמוכה ממנה. מעמד ביניים רחב מבחינת מספר משקי-הבית המשתייכים אליו ומבחינת משקלם בעוגת ההכנסות מעיד על חברה שוויונית יחסית. מעמד ביניים צר יכול להעיד על חברה מקוטבת  אשר מצד אחד יש בה עניים רבים ומצד אחר עשירים רבים. נוסף על כך, משקל גבוה יחסית של מעמד הביניים מעיד על רמה גבוהה של צריכה פרטית שהיא אחד ממנועי הצמיחה של המשק.  מחקרים העלו כי בהשוואה למעמדות האחרים, המעמד הבינוני הוא שמגדיל את הצריכה של  מוצרים ושירותים כאשר רמת ההכנסה שלו עולה.

מקור: עיבוד של מרכז אדוה מתוך סקרי הכנסות של הלמ"ס
מקור: עיבוד של מרכז אדוה מתוך סקרי הכנסות של הלמ"ס

הלוח מציג נתונים לגבי משקי בית של שכירים בלבד אבל כיוון שאלה הם הרוב הגדול של  משקי הבית בישראל ניתן לראות בו אומדן טוב לגודלו של מעמד הביניים ולהתכווצותו בשני העשורים האחרונים. חלק ממשקי הבית שנפלטו ממנו עלו למעמד הגבוה ואחרים מצאו עצמם גולשים למעמד הנמוך או אפילו לעוני.

 מעמד הביניים עובר באחרונה תהליך התכווצות, לא רק בישראל אלא גם בארצות אחרות כגון ארצות הברית, הולנד, בריטניה ואוסטרליה. מסיבה זו התפתח באחרונה מודל מרחיב של מעמד הביניים שכולל משקי בית שהכנסתם נעה מ-75% עד 200% מההכנסה החציונית.  מודל זה אומץ ע"י הבנק העולמי ומשמש גם את מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

 

שכירים, עצמאיים ואלה שאינם עובדים.
שכירים, עצמאיים ואלה שאינם עובדים.

מקור: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, על פי ההגדרה המרחיבה של מעמד הביניים

 השוואה בינלאומית של חלוקת ההכנסות מציגה תמונה עגומה אף יותר. גודלה של קבוצת האמצע בישראל נמוך באופן משמעותי ממשקל מעמד הביניים במרבית הארצות. במדינות סקנדינביה, למעלה מ-60% ממשקי הבית שייכים למעמד הביניים. אפילו באיטליה ויוון שהכלכלות שלהן מדשדשות בשנים האחרונות, מעמד הביניים גדול יותר מאשר אצלנו.

שיטה אחרת מחלקת את החברה לקבוצות לפי עשירוני הכנסה. מעמד הביניים מוגדר על פי שיטה זו בין העשירון הרביעי לשביעי (40% ממשקי הבית)  או בין השלישי לשמיני (60% ממשקי הבית). מודל זה מציג את חלוקת ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה קבועות בגודלן ומודד את השינויים בחלוקת העוגה על פני זמן.

 

מקור:  אתר MAKO על פי נתוני הלמ"ס
מקור: אתר MAKO על פי נתוני הלמ"ס

חשוב לזכור שכל המודלים הללו מתייחסים אך ורק להכנסות שוטפות ואינם מתחשבים כלל בבעלות על הון: בניירות ערך, בשוק הנדל"ן, בחו"ל ומירושות. לכן הנתונים על המעמד הגבוה לוקים ככל הנראה בחסר ומחמיצים חלק ניכר מעושרם של העשירים.

 מפילוח הקבוצה לפי ענפי כלכלה עולה כי כ-30% מבני מעמד הביניים (אזרחים שהכנסת משק הבית שאותו הם מפרנסים נעה בין 75% ל-125% מההכנסה החציונית למשק בית), עבדו ב-2010 בשירותים ציבוריים. מדובר בעובדי מדינה, מורים וגננות, עובדי בתי חולים, שירותי הרווחה, הרשויות המקומיות והמגזר השלישי. כל אלה עשויים להיפגע מקיצוץ בתקציב המדינה – במיוחד קיצוץ המלווה בהורדת שכר או בצמצום עובדים.   במקביל, בין 1992 ל-2010 חלה ירידה חדה במספר העובדים בתעשייה ובחקלאות מקרב מעמד הביניים.

 שלא כמו בשטרות החדשים, אצלנו אין אפליה

נוהגים להאשים את המדברים בשם המעמד הבינוני שהם מייצגים בעיקר ותיקים ואשכנזים.  הדוח של מרכז אדווה מצא שבעשורים האחרונים חל מהפך בקשר בין מוצא למצב כלכלי. ניתן לראות כי הקשיים של העולים שהגיעו מארצות האסלאם בשנות ה-50 כבר אינם משפיעים על מצבם הכלכלי של צאצאיהם. בשני העשורים האחרונים, זינק שיעור בני המעמד הגבוה שהוריהם עלו מארצות האסלאם מ-24.9% ל-45.3% מכלל האזרחים שמשתייכים לקבוצה זו. בהתאם, ירד שיעור ה"מזרחיים" ששייכים למעמד הנמוך ולמעמד הבינוני.  תהליך דומה אך מהיר יותר עובר על יוצאי ברית המועצות לשעבר. חלקם בקרב המעמד הבינוני והמעמד הגבוה, עלה במקביל לירידה בחלקם בקרב המעמד הנמוך.

 מתברר אפוא שריקי כהן מחדרה עם הכנסה של "קצת יותר מ-20,000 ₪"  מגרדת את העשירון התשיעי ועל פי כל ההגדרות שוכנת לבטח במעמד הגבוה. מה שמוכיח ששר האוצר שמשקיף על כולנו ממרום העשירון או המאיון העליון צריך להתחיל ללמוד את הנתונים. לא יזיק אם יצא מהרשת החברתית (הרי מהכנסת הוא כבר יצא) למסע לא רק בין חדרה לגדרה אלא גם בין דימונה לקריית שמונה. רק כך ישמע, לא רק  את תלונותיו של מעמד הביניים, אלא בעיקר את חברי המעמד הנמוך שחיים מתחת לקו העוני או מעט מעליו.

הנושא שלא מדברים עליו

5.11.2012

כל הפרשנים תמימי דעים שמערכת הבחירות לכנסת תתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים והנה מעז אבו-מאזן נשיא הרשות הפלסטינית, בראיון לערוץ 2, לקרוע את עטיפת הצלופן הכלכלית-חברתית מעל מערכת הבחירות לכנסת ולהזכיר לנו ולכל העולם שיש כאן כיבוש בן 45 שנים. איזו חוצפה. מה, הוא  אינו יודע שלא מדברים על נושא רגיש זה ליד השולחן? קחו לדוגמה את כחלון ששקל להקים מפלגה ובינתיים חזר בו. מסביבתו נמסר שאינו מתכוון להתמקד בתחומי חוץ וביטחון, אלא בנושאים כמו קידום התחרות במשק, הורדת מחירים ושיפור מצבו של האזרח. גם יחימוביץ', שנתפשה בתחילה כשמאלנית רדיקלית, פועלת באחרונה באופן עקבי כדי להתרחק מתווית השמאל. היא נמנעת מלעסוק בסוגיות מדיניות ובנושאי דת ומדינה וכוכבי המחאה החברתית שהצטרפו אליה לא חולמים לטפל בכביסה המלוכלכת שמעבר לגדר ההפרדה.

 יאיר לפיד חולם בכלל להיות שר החינוך ומבהיר שבכוונתו להתרכז בשיפור הישגי התלמידים. לפיד אמנם מצהיר כמי שכפאו שד על חידוש התהליך המדיני אולם מי שבוחר במכללת אריאל כבמה להכרזה על תהליך מדיני, חזקה עליו שאינו מתכוון להביא את התהליך או את הכיבוש לידי סיום. אפילו מרצ, מפלגת הבית של השמאלנים, כפי שהיא ממצבת עצמה בשלטי חוצות, משבצת את הנושא המדיני-בטחוני במקום השלישי במצע שלה – אחרי חברה וכלכלה ואחרי דת ומדינה. עם זאת, לזכותה יאמר שהיא המפלגה היחידה הדוגלת באופן מפורש בסיום הכיבוש.

 יש כמובן סוגיות אחרות שנזרקות לחלל האוויר: ממשל תקין, ביעור קשרי הון-שלטון, צמצום מספר השרים בממשלה, הדברת האלימות, הורדת מחירי הדיור ועוד ועוד. כל אלה נושאים נכבדים הראויים לטיפול, אבל הסוגיה  המרכזית שמאיימת על המשך קיומה של מדינת ישראל ושיש לה השפעה מכרעת על כל אחד מהנושאים האלה היא הכיבוש – השליטה רבת השנים על אוכלוסייה של שניים וחצי מיליון תושבים חסרי זכויות ביהודה ושומרון והמצור על כמיליון וחצי פלסטינאים ברצועת עזה. מסוגיה זו מתרחקים המועמדים כמפני אש.

אין לחמוק מהשלכות הסכסוך עם הפלסטינאים. המתמודדים בבחירות אינם רשאים "לא לעסוק בנושא המדיני" כי הוא זה שמכתיב את כל היתר – את המצב הכלכלי, את הביטחון הרעוע,  את האלימות, את הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם ואת הכרסום בזכויות האזרח בארץ.

 כלכלה: עם תקציב ביטחון מפלצתי של כ-60 מיליארד שקל  (17% מהתקציב) בתוספת  הכספים המוזרמים להתנחלויות מסעיפים חבויים בתקציבי המשרדים האחרים, לא נותרים משאבים לצמצום פערים, להעלאת רמת החינוך, להגדלת היצע הדירות ולהשקעה בתשתיות. נהפוך הוא,  עם גרעון של 4% מהתוצר וממשלה שאינה רוצה או אינה מסוגלת לעמוד בפני מערכת הביטחון הרעבה תמיד ובפני הלובי החזק של  המתנחלים, אנו צפויים  אחרי הבחירות להעלאות מסים ולייקור השירותים הציבוריים שהמדינה עדיין מספקת, צעדים שיפגעו קודם כל בעניים ובמעמד הבינוני. מי שחושב שהעלאת מסים למאיון העליון, כמו שמציעה שלי יחימוביץ, ימלא את הבור הזה טועה ומטעה. העלאה כזו לא תצמצם את הגרעון בהיותה צמודה לתכנית הכרוכה בהרחבה תקציבית ניכרת.

 ביטחון: מיותר לציין שהמשך הכיבוש מאיים על ביטחוננו יותר מכל גורם אחר. הוא מלבה את השנאה לישראל בעולם הערבי כולו ובאוכלוסייה הפלסטינית בפרט ומרחיק מאתנו בני ברית קרובים ורחוקים. לפני שבועיים, בשעה שעשרות אלפי אזרחים בדרום הארץ היו נתונים למטחי טילים מרצועת עזה, התפאר ראש הממשלה  ש"החזרנו את הביטחון לאזרחי ישראל. נקטנו מדיניות תקיפה, שיקמנו את ההרתעה"  איזה ביטחון ואיזו הרתעה? מערכת כיפת ברזל ששרפה כבר למעלה ממיליארד דולר מתגלה במערומיה וכל חיסול ממוקד ברצועת עזה מצמיח שניים-שלושה יורשים נחושים יותר.  האמת היא שצהל, הצבא החזק (והיקר) ביותר במזרח התיכון, עומד חסר אונים מול כמה עשרות ג'יהדיסטים המפגיזים את אזור הדרום  כל כמה שבועות כשהם משביתים מעבודה ומלימודים מאות אלפי אזרחים. כל  מי שעיניו בראשו מבין שאין פתרון צבאי לסכסוך.

 ובזירה המדינית: המדיניות הכוחנית של הממשלה קלעה את ישראל לבידוד בינלאומי מסוכן. אין עוד מדינה, מלבד סין המושלת בטיבט, שמקיימת משטר כיבוש ממושך כל כך. בהדרגה נמאסנו על כל העולם שמכביד את החרמות ואת הגינויים נגדנו. לא תענוג להזדהות היום כישראלי באירופה וטורקיה שהייתה מחוז תיירות קרוב וזול הוצאה אל מחוץ לתחום. אי–אפשר להמשיך להתקוטט עם כל העולם ולהמשיך להטיל יהבנו על ארה"ב לבדה שביום בהיר אחד עלולה אף היא להתנער, אם האינטרסים שלה יצדיקו זאת, מהמדינה הקטנה והמעצבנת במזרח התיכון.

 אז איפה המפלגה שתישא את דגל השלום במערכת הבחירות? היכן המתמודד האמיץ שיכריז  על סיום הכיבוש ועל הסדר עם הפלסטינאים כמשימתו העיקרית כשיגיע לשלטון? שלי יחימוביץ תומכת בהתנחלויות, יאיר לפיד רוצה תהליך מדיני באריאל, כחלון אמר שלבו בימין והצמד ביבי את ליברמן – הם הרי אדריכלי המצב האומלל הזה.