צפוף לכם? זה עוד כלום

במוסף הארץ בשבוע שעבר התפרסם מאמר מהפכני (עצרו את מכונת ההזרעה מאת עופר אילני) על הימנעות מהולדת ילדים. המאמר מתכתב עם מחאת הלהט"בים מצד אחד ועם ספרו של נדב איל: המרד נגד הגלובליזציה מצד שני. איל מוטרד מהמגמה הנמשכת של צמצום הילודה ברוב חלקי העולם ואילו אילני מברך על המגמה הזאת ומציע לקוראיו לבחור בחיים ללא ילדים, לא פחות ולא יותר.

כדאי לזכור שעד  לפני כחמשים שנה הזהירו הכלכלנים והדמוגרפים מפני התפוצצות האוכלוסין. עד לפני כמה עשורים מתו מרעב מאות אלפים בסין, בהודו ובאפריקה. הגבלת הילודה בסין לא נבעה מאידיאולוגיה קיצונית או מרשעות אלא מהשאיפה המובנת לספק מזון ותנאי מחיה מינימליים למאות מיליוני סינים שהתרבו בלי חשבון.

למרות שאנחנו רואים עצמנו כחלק מהעולם המערבי, הדאגה להמשכיות הדורות לא רלוונטית למדינת ישראל. אצלנו הילודה ממש לא מצטמצמת, ודאי לא בקרב האוכלוסייה היהודית. לא צריך להיות מומחה לדמוגרפיה כדי להבחין שארצנו הקדושה הולכת ומצטופפת. בדרך לעבודה בבוקר אנחנו עומדים בפקקים, בתי החולים נאלצים להשכיב  חולים במסדרון, הכיתות בבתי הספר צפופות להחריד ונסו לצאת לחיק הטבע בסופי שבוע ובחגים. במדינה הקטנטנה שלנו חיים היום 8.5 מיליון תושבים ובארץ ישראל כולה, גם היא בקושי ניכרת במפה, חיים היום כ-12 מיליון.

פרופ. אלון טל זיהה את הצפיפות כאחת הבעיות המדאיגות וכבר ב-2016 פרסם את הספר: והארץ מלאה : התמודדות עם פיצוץ אוכלוסין בישראל. בראיון עמו מתריע טל: "ישראל היא אחד המקומות הטובים ביותר לחיות בהם, אבל כבר היום היא גם אחת המדינות הצפופות ביותר בעולם המערבי, ויש לזה השפעות סביבתיות, חברתיות ופסיכולוגיות. אנחנו ממשיכים לחשוב שאם האוכלוסייה תגדל מספיק או אם רק נגדיל את מאגר הדיור או רק נבנה עוד כבישים הכל יהיה בסדר. נהפוך הוא. אנחנו חייבים להיות ישרים עם עצמנו, ולהבין שהנסיבות השתנו והגיע הזמן לשינוי של 180 מעלות, היפוך של אחת האקסיומות הבסיסיות. בשנות השישים היה רציונלי לחלוטין לעודד עלייה וילודה כי לא היו פה מספיק אנשים. זה לא המצב היום." כלכליסט,  19.5.2016.

בראשית שנות המדינה, אחרי מלחמת השחרור והשואה כשהיו בארץ מעט יותר מ-600,000 יהודים, הכריז בן-גוריון על פרס של 100 לירות לכל משפחה שיהיו בה 10 ילדים. הפרס הצנוע הזה התגלגל ברבות הימים לקצבאות הילדים שתפחו למימדים מבהילים בראשית שנות ה-2000 הראשונות וגם היום מזוהות עם אורינטציה המעודדת ילודה, אוריינטציה שמגדירה את האימהות (ובעקבות חוק הפונדקאות, גם את האבהות) כערך עליון ואת גידול האוכלוסיה כנורמה מרפאת לטראומת השואה. כך, למעלה מ-70 שנה אחרי השואה, עדיין שלטת בארץ אותה נורמה המטופחת על ידי הממסד הדתי שנמצא בעמדה פוליטית חזקה.

פיריון: נכון ל-2017 שיעור הפריון בישראל הוא כ-3.1 ילדים לאשה, הגבוה בין מדינות ה- OECD . בתחילת שנות השמונים היה שיעור הפריון בקרב נשים חרדיות סביב 5.6, אך מאז טיפס ועלה ב- 2014 ל-6.9. בשנותיה הראשונות של המדינה שיעור הפריון של נשים ערביות היה גבוה משמעותית מהפריון במגזר היהודי אולם מגמה זו השתנתה ובשנת 2015, לראשונה שיעור הפריון הכולל של הנשים הערביות והיהודיות היה זהה ועמד על 3.13 ילדים בממוצע לאישה.  ב- 2016, לראשונה שיעור הפריון הכולל של הנשים היהודיות עלה על זה של נשים ערביות (3.16 ילדים אצל נשים יהודיות לעומת 3.11 אצל הערביות). השד הדמוגרפי מת בזכות הנשים הערביות שעברו מהפך בעשרים השנים האחרונות ויולדות פחות ילדים מהנשים היהודיות והרבה פחות מהחרדיות.

טיפולי הפריה: אם לא די שאנחנו מחזיקים בשיאים עולמיים של פריון, אנחנו שיאנים  גם במספר הגדל והולך של טיפולי הפריה הממומנים על-ידי המדינה. הדוח: נשים בישראל – בין תיאוריה למציאות של שדולת הנשים מספר שישראל נמצאת במקום הראשון במספר מחזורי IVF (הפריות מבחנה) בין 52 המדינות שנבדקו: 3,263 למיליון איש לעומת 2,031 בדנמרק, שהגיעה למקום השני.

כבר ב-2008 הזהירו רופאים ומנהלי קופות החולים כי מדובר בסבסוד מוגזם שיש להגבילו (רוני לינדר-כץ ונעמי דרום, הארץ, 2008). לפי נתוני משרד הבריאות, מסתכמת עלותו של מחזור טיפולים אחד של הפריה חוץ גופית בכ-12 אלף שקל. כשמכפילים את המחיר בכ-28 אלף – מספר ההפריות בשנה- מגיעים ליותר מ-300 מיליון שקל ואם מביאים בחשבון את ההוצאות הנלוות, עלות מערכת ההפריות יכולה להגיע עד למיליארד שקל בשנה למשק. YNET:  אמיר אלון עדכון אחרון:  13.03.18.

Fertility chart

אם נחזור למחלוקת בין המודאגים מהתפוצצות האוכלוסיה לבין החוששים מצמצום הילודה בעולם (מי יעבוד ויפרנס את הקשישים?), אפשר להצביע על כמה גורמים שמרככים את צמצום הילודה בעולם ובארץ.

הגורם הראשון הוא מהפכת המידע, הטכנולוגיה והרובוטיקה המייתרות חלק נכבד מכוח האדם הדרוש להנעת הכלכלה ולהזנת האוכלוסייה. פחות עובדים מייצרים היום הרבה יותר מזון והרבה יותר מכל מוצר אחר. מגמה זו גוררת אבטלה גבוהה (עודף מחפשי עבודה) בארצות רבות, ודווקא בקרב צעירים משכילים. מנגד, מגמת צמצום הילודה  מתקזזת על ידי נהירת הפליטים והמהגרים מהארצות העניות לאירופה ולצפון אמריקה – לארצות העשירות שבהן הילודה יורדת. המהגרים ממלאים ברצון את השורות ומוכנים לעשות כל עבודה כדי לזכות במקלט ובחיים טובים. מכאן, שהמוטרדים מהצטמקות האוכלוסייה יכולים להירגע. ובאשר לכפרים הריקים ביפן, הגיע הזמן שגם היפנים יפתחו את שערי ארצם להגירה.

ללמוד מההיסטוריה: איך הסתיימו סכסוכים ממושכים

מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחיות אותה שוב ושוב, בעיקר את הפרקים הפחות יפים מתוכה. מלחמות בין מדינות וסכסוכים אלימים בין קבוצות שונות בתוך מדינות נמשכים לעתים עשרות שנים כשהם מלווים בסבל, באבדות רבות ובפגיעה אנושה בכלכלה וברווחת התושבים. לכל סכסוך מאפיינים משלו אבל כשבוחנים מדוע מלחמות מסוימות הסתיימו בהסכמי שלום בעוד סכסוכים ממושכים אחרים נראים חסרי פתרון אפשר להבחין בשלושה תנאים עיקריים להצלחה:

  • מנהיג כריזמטי אמיץ ושוחר שלום, נחוש לסיים את הסכסוך בהסכם מדיני
  • תיווך וליווי של תהליך המשא ומתן על ידי גורם חיצוני
  • ובשנים האחרונות: השתתפות נשים בתהליך השלום

1979 – הסכם השלום עם מצרים

כשמדברים היום על "אין פרטנר" צריך לזכור את התדמית של מצרים בציבור הישראלי לפני נובמבר 1979. מצרים הייתה האויב המושבע, הסטרא אחרא, ונתפסה כאיום העיקרי על בטחונה של מדינת ישראל. והנה ביום בהיר אחד בנובמבר 1979, נשיא מצרים הזמין את עצמו לביקור בישראל, נענה על ידי בגין והתקבל בתשואות בציבור הישראלי. מה שמראה שדעת הקהל מסוגלת ומוכנה להפוך את עורה כשמנהיגים בעלי חזון וביטחון עצמי מובילים אותה.

sadat-descends-2
סאדאת יורד מהמטוס בביקורו ההיסטורי בישראל, 1979

להסכם השלום עם מצרים חברו שני אנשים: הנשיא סאדאת, מנהיג פורץ דרך שיזם את הסכם השלום, ובגין, מנהיג כריזמטי שסחף אחריו את דעת הקהל ללא קושי. לאומץ לבו ולנחישות של סאדאת היה תפקיד ראשי בתהליך. בסופו של דבר הוא שילם בחייו אבל השלום עם מצרים יחגוג בקרוב ארבעים שנה תוך שהוא שורד חילופי שלטון לא פשוטים במצרים.  להמשיך לקרוא