מה למדתי על טבע האדם ואיך הוא קשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני

בשבוע שעבר השתתפתי במפגש חשיבה ולמידה לארגוני חינוך לשותפות.  לאירוע שהתקיים במרכז היישומי לפסיכולוגיה של שינוי חברתי במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוזמנו נציגים של ארגוני חינוך ועמותות (בעיקר נשים) שעושות עבודת קודש בחינוך הנוער לקבלת האחר, לקירוב בין תלמידים יהודים וערבים ולשיתופי פעולה בין קבוצות במיזמים משותפים.

פרופ. ערן הלפרין, חוקר בכיר של יישוב סכסוכים ומי שהקים את המרכז היישומי, פועל כבר כמה שנים להוציא מן הכוח אל הפועל את ממצאי המחקר בנושא. בשתי הרצאות הציג פרופ. הלפרין ממצאים על הבסיס הפסיכולוגי של עוינות ואי-שוויון בין קבוצות. פרופ. גיל דיזנדרוק מאוניברסיטת בר-אילן סקר מחקרים שלו ושל אחרים ששאלו האם נולדנו להפלות? האם העוינות הבין קבוצתית היא מולדת ואם כן, מה עושים עם זה?  (התשובה לשאלה הראשונה והשניה חיובית).

המסקנות בקיצור נמרץ: השייכות לקבוצה מעניקה לפרט הרגשה טובה לגבי עצמו והיא עושה זאת בין היתר על ידי השוואת הקבוצה שלו לקבוצות אחרות והנמכה של קבוצת החוץ ביחס לקבוצתו. דוגמא: נהוג לומר ש"צהל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". האם לא די בהכרזה שצה"ל הוא צבא מוסרי מאוד? כנראה שלא. המשפט מדגיש תכונה חיובית בהשוואה לכל הצבאות בעולם ולכן, אם אני מזדהה עם צה"ל, גם אני אישה מוסרית, אדם טוב יותר. יש כאן השלכה דידוקטיבית – מהקבוצה לפרט.

מניסויי שדה עולה שטיעונים של הוגנות, מוסר וצדק אינם מועילים לשכנוע. הניסיון לשכנע אנשים בתועלת של win-win לא עובד. מתברר פעם אחר פעם שאנשים זקוקים לאבחנה בין קבוצות ולהנמכה של קבוצת החוץ, מה שמוביל במקרים רבים לגזענות, להדרה ולהשפלה. תופעה פסיכולוגית זו נצפית פעם אחר פעם ב"ניסוי הקבוצה המינימלית" שבו הנסיינים מפלים את קבוצת החוץ למרות שהקבוצות מחולקות באופן רנדומלי ואין ביניהן סכסוך אמיתי.

גם ההטיות הקוגניטיביות שנחקרו על יד טברסקי וכהנמן תומכות בממצאים הללו. במקרים רבים קבוצת החוץ נראית הומוגנית – לכל היהודים אף ארוך וכולם עוסקים בכסף, כל הפלסטינים הם מחבלים פוטנציאלים, כל היפנים נראים אותו דבר,…  ואילו בקבוצה שלי כל אחת נראית שונה והיא בעלת תכונות ייחודיות. כך קורה גם עם טעות הייחוס הבסיסי – כשאנחנו נתקלים בהתנהגות גרועה של האחר (לדוגמה: נדחף לראש התור), אנחנו מייחסים את התנהגותו לאופיו או לאופיה של הקבוצה שאליה הוא שייך, אולם כאשר חבר בקבוצה שלנו מפגין התנהגות גרועה, אנחנו מייחסים זאת לסיבה חיצונית – מיהר לטיסה, לאמו בבית חולים…

אגב, ההטיות האלה מתקיימות בכל חברה בעולם, אולם קונפליקט אמיתי בין קבוצות המתחרות ביניהן על משאבים כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מעצים ומגביר את ההטיות האלה.

בהמשך המפגש בבינתחומי הוצעו התערבויות אפשריות לתיקון הקלקולים בטבע האנושי. כך למשל נעשה ניסיון להגדיר את דמות הבוגר הרצויה – "תוצר אידיאלי של מסגרת חינוכית שהצליחה לקיים חינוך לשותפות". הבוגר הנכסף יש זהות חברתית ישראלית, סובלנות כלפי חברי קבוצות חברתיות אחרות, רגישות לאי-שוויון חברתי ומבני, נכונות לפעול באופן אקטיבי להפחתת אי-שוויון ועוולות, כמו גם מוכנות ומוטיבציה לקרבה עם חברים בקבוצות אחרות.

כששומעים מפי פסיכולוגים חברתיים את הדיאגנוזה ההובסיאנית (טבע לב האדם רע מנעוריו) לסכסוכים ואת התרופה הרפה שהם מציעים, אפשר להיתקף יאוש.  מול החינוך לשותפות, לכיבוד האחר, לשוויון, לאחריות אישית, פועל מנגנון נחוש ומשומן להכחיד את הערכים האלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ותומכיו מסכסכים בין חלקי החברה בהצלחה רבה ומגבים בשתיקה כל מעשה תועבה של קבוצות גזעניות.

זו החבורה שחוקקה את חוק הלאום המביש, שמסיתה נגד האזרחים הערבים ומגדירה אותם לא-לגיטימיים לשותפות, שמתייחסת לכל פלסטיני בשטחים כאל טרוריסט, שמצרה את פעולתן של העמותות לזכויות אדם, שמתייחסת לפליטים כאל אויבים, שמתייגת כל מי שלא מסכים אתה כשמאלן, בוגד ועוכר ישראל – כולל נשיא המדינה, הרמטכ"ל ורשויות אכיפת החוק, ועושה את כל המעשים האלה באמצעות שליטה על אמצעי התקשורת ובעיקר על ידי עיתון מטעם (ישראל היום) שמאות אלפי אזרחיות ואזרחים מקבלים ממנו יומיום תמונה מסולפת של המציאות. זו החבורה שנוסף לערוצי טלוויזיה נאמנים (ערוץ 20, ערוץ הליכוד), פועלת ברשתות החברתיות ומפיצה בהן שקרים על בסיס קבוע.

צריך לומר את הדברים האלה בקול רם וצלול.

המציאות החברתית-פוליטית בשנים האחרונות מוכיחה שהגישה החינוכית המבוססת על חינוך ותיקון הטיות קוגניטיביות אינה מסוגלת לעמוד מול המתקפה השיטתית והמתמידה של נתניהו ותומכיו על כל  מי שפועל לשיתוף פעולה בין אזרחים מקבוצות שונות ועל קבוצות הפועלות לסיוע לפליטים ולפלסטינים. גם אם המיזמים החינוכיים של בתי ספר נבחרים ועמותות מצליחים להשפיע על הנוער, ההשפעה חולפת בדרך כלל בתוך שנה-שנתיים בתקופת השירות בצה"ל. אין זה מקרה שהסקרים מוצאים את שהצעירים מפקפקים יותר מהוריהם ביחס לסיכויי השלום.

ביום העיון למדתי ש"ניסויי שדה מראים שטיעונים של הוגנות, מוסר וצדק אינם אפקטיבים לשכנוע. הכוונה הטובה לשכנע אנשים בתועלת של win-win ביחס לקבוצת החוץ, לא עובד". האם בהתמודדות הזו בין כוחות לא שווים יש לטובים סיכוי לנצח? לחולל שינוי ארוך טווח בעמדות הציבור? המציאות בישראל מראה שלא כך הדבר.

אבל לא הכל שחור. בעשרות השנים האחרונות מדינות ועמים עברו מהפך  שהוציא אותם מנורמות של שנאה ואלימות לעבר שיתוף פעולה והסכמי שלום. אלא שבמרבית המקרים האלה השינוי בא מלמעלה –כשמנהיג ששם לו למטרה לסיים את הסכסוך ובכוח מנהיגותו ותפקידו הרם הצליח (לא תמיד בקלות) לסחוף אחריו את דעת הקהל בארצו.

כך, ניקולאס סנטוס נשיא קולומביה הגיע להסכם עם צבא המורדים אחרי 15 שנות מלחמה עקובה מדם וקיבל פרס נובל לשלום; נשיא דרום קוריאה מון ג'יאה אין הניע תהליך שלום ושיתוף פעולה בין שתי הקוריאות (שישגרו משלחת משותפת למשחקים האולימפיים ב-2020), וגרם אפילו להפשרה של המתיחות בין צפון קוריאה לארה"ב; פרדריק וילם דה קלרק יזם את ביטול האפרטהייד, הפך את דרום אפריקה למדינה דמוקרטית מלאה וקיבל גם הוא פרס נובל לשלום. ואצלנו – נשיא מצרים אנואר סאדאת ומנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, חוללו מהפך ב-1977 כשסאדאת בא לביקור בארץ ובהמשכו חתמו על הסכם שלום שתי המדינות שלחמו זו בזו במשך שנים.

הדרך הבטוחה ביותר להנעת שינוי בדעת הקהל הישראלית היא דרך ראש המפלגה שתזכה להרכיב את הקואליציה. יש לקרוא לו לקבל את המפלגות הערביות כשותפות לגיטימיות בממשלה, לעודד שותפות בין אזרחי ישראל היהודים והערביים וליזום מהלך מדיני נועז  לסיום הסכסוך עם הפלסטינים.

זו הסיבה שהבחירות ב-9 באפריל גורליות כל כך!

הבתים הנטושים של הבלקן

כשהגעתי בסתיו לבלקן ההררי מארצנו הקדושה והיבשה, לא יכולתי שלא להתקנא בשפע המים, ביערות הצבועים בצבעי שלכת מרהיבים, באגמים הקטנים והגדולים, בנהרות ובפלגי המים ש"נופלים" סתם כך מההרים. מאידך, בענייני צפיפות ומחירי נדל"ן אנחנו גוברים עליהם בקלות. בלב הנוף היפה הזה פזורים לא מעט בתים נטושים. חלקם נראים כאילו נסגרו ונעזבו רק לפני חודש והם מצפים עדיין לשובם של הדיירים. רובם ראו חורפים רבים של בדידות והעזובה שלהם נראית למרחוק. מראות דומים ראיתי רק ביפן שגם היא, כמו ארצות הבלקן, סובלת מהצטמקות האוכלוסייה.

להמשיך לקרוא

תגובה על "אף התנחלות לא תישאר" מאת רמי לבני, 21.10

אף התנחלות לא תישאר

רמי לבני מתרץ את התנגדותו להשארת ההתנחלויות  בנימוקים רבים שהבולט בהם הוא שימור האתוס הציוני והחתירה לשלום שכלולה בו. לא פחות! אותו אתוס שאני זוכרת מימיי בבית הספר בשנות החמישים והשישים כשסיפרו לנו  שמדינת ישראל שואפת לשלום ומדינות ערב מסרבות. מאז עברו עשרות שנים, נכבשו שטחים במלחמת ששת הימים ונבנו מעל מאה התנחלויות בלב אוכלוסייה פלסטינית חסרת זכויות. כל אלה לא היו כלולים בחזון הציוני שלבני מתגעגע אליו. החזון הציוני מבית מדרשו של הרצל  מת מזמן.

אם לפני 25 שנים, כשפרס, ביילין, רבין ואחרים ניהלו משא ומתן לשלום, עוד אפשר היה לפנות את מעט ההתנחלויות שהיו אז, היום מדובר ב-127 ישובים ומאות אלפי מתנחלים שאי אפשר לפנות בכוח. כל מי שעיניו בראשו מבין זאת. פשרה אפשרית היא אי-פינוי ההתנחלויות וקריאה למתנחלים לשוב הביתה – "ושבו בנים לגבולם" – בתוך תקופת מעבר של 5-7 שנים. כך פעלה צרפת וכשהנשיא דה-גול הכריז על סיום השלטון הצרפתי באלג'יריה, מרבית הצרפתים שחיו באלג'יריה שבו תוך כמה שנים למדינת האם.

להמשיך לקרוא

בשביל כבוד לא צריך לעבוד

עברו כמה ימים מהבחירות לנשיאות בארה"ב ועדיין קשה להבין איך נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב. איך הוא גבר בבחירות המקדימות על כל מתחריו במפלגה הרפובליקאית שבכלל לא רצתה אותו, ואיך ניצח בשבוע שעבר למרות שלאורך מערכת הבחירות הוא חרף וגידף והשפיל לא רק את הילרי קלינטון אלא גם את השחורים, ההיספנים, המהגרים למיניהם, התקשורת, הפוליטיקאים ובעצם את כל מי שלא מסכים אתו. הנה בא גבר שחצן ("אני יכול לירות במישהו – ועדיין לא אאבד בוחרים") גס רוח ומרושע ולמרות פשיטות הרגל, ההטרדות המיניות והסקנדלים הקשורים בשמו, הוא גורף את כל הקופה.  להמשיך לקרוא

ללמוד מההיסטוריה: איך הסתיימו סכסוכים ממושכים

מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחיות אותה שוב ושוב, בעיקר את הפרקים הפחות יפים מתוכה. מלחמות בין מדינות וסכסוכים אלימים בין קבוצות שונות בתוך מדינות נמשכים לעתים עשרות שנים כשהם מלווים בסבל, באבדות רבות ובפגיעה אנושה בכלכלה וברווחת התושבים. לכל סכסוך מאפיינים משלו אבל כשבוחנים מדוע מלחמות מסוימות הסתיימו בהסכמי שלום בעוד סכסוכים ממושכים אחרים נראים חסרי פתרון אפשר להבחין בשלושה תנאים עיקריים להצלחה:

  • מנהיג כריזמטי אמיץ ושוחר שלום, נחוש לסיים את הסכסוך בהסכם מדיני
  • תיווך וליווי של תהליך המשא ומתן על ידי גורם חיצוני
  • ובשנים האחרונות: השתתפות נשים בתהליך השלום

1979 – הסכם השלום עם מצרים

כשמדברים היום על "אין פרטנר" צריך לזכור את התדמית של מצרים בציבור הישראלי לפני נובמבר 1979. מצרים הייתה האויב המושבע, הסטרא אחרא, ונתפסה כאיום העיקרי על בטחונה של מדינת ישראל. והנה ביום בהיר אחד בנובמבר 1979, נשיא מצרים הזמין את עצמו לביקור בישראל, נענה על ידי בגין והתקבל בתשואות בציבור הישראלי. מה שמראה שדעת הקהל מסוגלת ומוכנה להפוך את עורה כשמנהיגים בעלי חזון וביטחון עצמי מובילים אותה.

sadat-descends-2
סאדאת יורד מהמטוס בביקורו ההיסטורי בישראל, 1979

להסכם השלום עם מצרים חברו שני אנשים: הנשיא סאדאת, מנהיג פורץ דרך שיזם את הסכם השלום, ובגין, מנהיג כריזמטי שסחף אחריו את דעת הקהל ללא קושי. לאומץ לבו ולנחישות של סאדאת היה תפקיד ראשי בתהליך. בסופו של דבר הוא שילם בחייו אבל השלום עם מצרים יחגוג בקרוב ארבעים שנה תוך שהוא שורד חילופי שלטון לא פשוטים במצרים.  להמשיך לקרוא

הורים, אל תשלחו אותם למסע לאושוויץ

לפעמים אני תוהה מה גורם להורי התלמידים בבתי הספר התיכוניים להיפרד מ-5,000 ₪ לטובת המסע למחנות ההשמדה בפולין. ברור לי מה מושך את הנערות והנערים. לצד החוויה של השתתפות במצעד החיים במקום שבו נרצחו למעלה ממיליון בני אדם, מקום שהפך עם השנים לאתר תיירות, מציעים להם טיול קבוצתי מגבש לחו"ל. נכון שמדובר בפולין ולא באיי פוקט בתאילנד אבל גם מהעז הזה אפשר להוציא מתוק. לאחדים מהם זו היציאה הראשונה מהארץ ולאחרים יציאה ראשונה בלי ההורים ועם החבר'ה. נסיעה המלווה בהתרגשות – טיסה לחו"ל, ביקור בדיוטי פרי, שבוע חופשי מלימודים ובעיקר וגיבוש חברתי בגיל שבו בונה הצעיר את יכולותיו החברתיות.

שואה 2
צילום: יוסי זליגר

ברור גם מהי האג'נדה הלא מוצהרת של משרד החינוך ששתל את המסעות האלה בתכנית הלימודים. לא במקרה המשלחות התחילו באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת – כששרי החינוך ממפלגות הימין פועלים כדי לטעת אצל הנערות והנערים השקפת עולם ימנית-קורבנית:  "העולם כולו נגדנו". אז היינו קורבן של הנאצים ועכשיו אנחנו קורבן של העולם המוסלמי ושל אירופה האנטישמית. משום כך עלינו להיות חזקים כי "לעולם לא עוד" ומכאן קצרה הדרך אל "לנצח נחיה על חרבנו".  המניפולציה הרגשית הזאת עובדת היטב אצל צעירים בגיל שבו הם מתחילים לגבש השקפת עולם. את התוצאות אנחנו רואים אחרי שנה-שנתיים כשהם מתגייסים לצה"ל, מקבלים נשק ויורים בפלסטינאים חשודים שאינם מסכנים אותם כלל. או, שומעים ואומרים – צריך להרוג את כל הערבים… מבלי להבחין שבכך הם מצדיקים את הנאצים שאמרו "צריך להרוג את כל היהודים" והמשיכו בהגשמת הרעיון.  להמשיך לקרוא

ועידת ישראל לשלום 2015 – בצל אינתיפאדת הסכינים

צריך להוריד את הכובע בפני עיתון הארץ שיזם והפיק זו השנה השנייה ועידה המוקדשת כולה לשלום ולדרכים להשגתו. הוועידה התכנסה ב-12.11.2015, בעיצומו של גל אלימות (אינתיפאדה שלישית…) שהתפרץ בחודש שעבר ושסופו אינו נראה לעין. אולי דווקא משום כך, כשהשלום נראה רחוק מאי-פעם והייאוש כבר לא כל-כך נוח, הגיע קהל רב ומילא את האולם הגדול עד אפס מקום. נעים היה להיפגש עם מכרים ואחרים שחושבים כמונו אבל בעיקר היה מעניין לשמוע דעות, פרשנויות, רעיונות וניתוחים מלומדים של המצב. להמשיך לקרוא