כשהגעתי בסתיו לבלקן ההררי מארצנו הקדושה והיבשה, לא יכולתי שלא להתקנא בשפע המים, ביערות הצבועים בצבעי שלכת מרהיבים, באגמים הקטנים והגדולים, בנהרות ובפלגי המים ש"נופלים" סתם כך מההרים. מאידך, בענייני צפיפות ומחירי נדל"ן אנחנו גוברים עליהם בקלות. בלב הנוף היפה הזה פזורים לא מעט בתים נטושים. חלקם נראים כאילו נסגרו ונעזבו רק לפני חודש והם מצפים עדיין לשובם של הדיירים. רובם ראו חורפים רבים של בדידות והעזובה שלהם נראית למרחוק. מראות דומים ראיתי רק ביפן שגם היא, כמו ארצות הבלקן, סובלת מהצטמקות האוכלוסייה.
מהו סודה של יפן? כיצד הצליח עם שהיה מבודד מאות שנים בקבוצת איים בסוף מערב (או מזרח. תלוי מאיזה כיוון מסתכלים) לזנק אל העולם המודרני ויחד עם זאת לשמור על מסורת ייחודית כל-כך. כיצד ידעה יפן לאמץ אסטרטגיות מועילות של העולם המערבי ולדחות תכונות פחות מצודדות כמו קפיטליזם חזירי, ניכור חברתי ופערים גדלים בין עושר לעוני? איך הם הצליחו היפנים לשמור על תרבות כל כך שונה ועל מה שאפשר לכנות "אופי לאומי" בעידן הגלובליזציה למרות שארצם ענייה בחומרי גלם ובשני העשורים האחרונים חוותה משבר כלכלי, רעידות אדמה, צונאמי הרסני והתכווצות של האוכלוסייה? אי אפשר להישאר אדיש לאופי הלאומי היפני ולתכונת הגאמאן המפורסמת המשלבת איפוק, סיבולת, סבלנות ונחישות וכל זה עם מידה גדושה של אחריות קהילתית ודאגה לאחר, לחלש ולא פחות מזה, לאיכות הסביבה.
בשבוע שעבר חזרתי מלאת רשמים מסיור לימודי ביפן בהדרכתו של ד"ר ניסים אוטמזגין, ראש החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית שהצליח להדביק אותי ואת חבריי לקבוצה באהבתו לתרבות היפנית. במשך כל הסיור לא יכולתי שלא לערוך השוואות בין ארץ הקודש לארץ השמש העולה ובין הציבור הישראלי לעם היפני הצנוע שגם הוא רואה עצמו מיוחד אך מסיק מתחושה זו מסקנות הפוכות לחלוטין.
יש שתי דרכים לגמוע את המרחקים העצומים של ארה"ב ושתיהן מייגעות למדי. אפשר להשתמש בשירותי התעופה היקרים, לשלם עבור כל מזוודה, לא לקבל אפילו כריך בזמן הטיסה ולעבור בדיקות ביטחוניות מביכות המחייבות את הנוסע לחלוץ נעליים, להתפשט ולבצע תרגילי התעמלות מוזרים מול עיניהם הבוחנות של אנשי הביטחון. ואפשר כמובן להיכנס למכונית ולנהוג מאות ואלפי קילומטרים בכבישים המהירים הפרושים לאורכה ולרוחבה של הארץ הגדולה הזו. אין פלא שהאמריקאי הממוצע שמתגורר מחוץ לערים הגדולות רוכש וואן או ג'יפ גדול. הרי הוא נאלץ לבלות במכונית חלק נכבד מחייו.
דרך שלישית – זולה, מהירה וידידותית יותר לסביבה– היא רכבת. אבל בארה"ב אין כמעט רכבות מחוץ לאזורי המטרופולין הגדולים, והמעטות שפועלות, כמו זו שנוסעת פעמיים ביום בין שיקגו לדטרויט, זוחלות כמו הרכבת הישנה לירושלים. רשת רכבות מהירות יכולה הייתה להקל על התחבורה אבל תשתיות רכבת דורשות השקעה ציבורית גבוהה והרפובליקאים מתנגדים להתערבות הממשלה במשק. לדברי רומני המגזר הפרטי יודע לנהל הכול יותר טוב. כך נאלצים האמריקאים לנהוג ימים שלמים או להגיע לנמל התעופה שעתיים לפני הטיסה כדי לעבור את בדיקות הביטחון המעיקות לפני העלייה למטוס.
כבישים שאין להם סוף
בקיצור, לאחר שתי טיסות מייגעות החלטנו, בן זוגי ואני, לחזור למכונית ומה עושים כדי לא להירדם בנהיגה הארוכה הזו? פותחים רדיו. בערוצי הרדיו המקומיים אפשר לשמוע מוסיקת קאונטרי או מגוון של שדרנים ומטיפים מן הימין הקיצוני, המשמיעים דברים נוטפי ארס על הנשיא אובמה. מאשימים אותו שהוא בעצם מוסלמי התומך באסלם הקיצוני, שאינו מכבד את הפרוטסטנטים שבנו את אמריקה וחיברו את החוקה, שביקש מחבריו בהוליווד לא להפיק עוד סרטים המלגלגים על האסלם ועל הנביא מוחמד, שהוא בעצם סוכן קומוניסטי, שהוא אשם בכל חוליי הכלכלה, שאם ייבחר שנית, יחדיר סוציאליזם, רחמנא ליצלן, לכלכלה האמריקאית. וזה לא הכול. מתברר גם שהמשפחה הנשיאותית מושחתת. הידעתם שמשפחת אובמה קנתה מכונית פורד חדשה? ובכלל ההוצאות של המשפחה הנשיאותית מעולם לא היו גבוהות יותר ובבית הלבן מתרוצצים יותר מדי יועצים שכל אחד מהם מקבל שכר גבוה מדי. כל הדברים האלה נאמרים ברצינות גמורה מבלי להציג מקור כלשהו לידיעות או לבסס אותן בנתוני אמת.
אמריקה היא ארץ חופשית ולכל אחד מותר לפרסם כל סיפור על כל אדם, כולל על הנשיא. בניגוד לחוקי לשון הרע במדינות אירופה ובישראל המספקים הגנה נגד פרסום שקרים, התיקון הראשון לחוקה מבטיח לאמריקאים חופש ביטוי כמעט מוחלט. חבריי המקומיים הדגישו תמיד שלמרות זאת, העיתונות האמריקאית נוהגת באיפוק ואינה משתלחת בפוליטיקאים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית ובעצם, מאז נכנס אובמה לבית הלבן, השתנה סגנון הדיווח והעיתונות הימנית תוקפת אותו על כל צעד שהוא עושה ומדביקה לו שמות תואר כמו מוסלמי, אוהב מוסלמים, סוציאליסט, חדל-אישים ולא-פטריוט.
רשתות החדשות הארציות, CNN ו-FOX, עוסקות כמעט אך רק בבחירות. גם כשהדיון נסב על נושאים אחרים כמו הגרעון בתקציב, ביטוח בריאות ממלכתי והיחסים עם סין – מתייחסים הפרשנים לעמדה של כל אחד מהמועמדים לסוגיה ואיך ישפיעו החדשות האחרונות בנושא על עמדות הבוחרים. בפרסומת של המפלגה הרפובליקאית ב-CNN נשמע קולו של רומני קורא:
"תרמו לי עכשיו. עוד 35 יום לבחירות ויום אחד לעימות הראשון. תרמו לי כדי להציל את ארצנו מעוד ארבע שנים של סוציאליזם. התקשרו עכשיו למספר X או היכנסו לאתר ותרמו."
בדיינרס (מסעדות עממיות ופונדקים) במדינות המערב – בנבדה, ביוטה, במונטנה, באיידהו ובויומינג, מסך הטלוויזיה תמיד מקרין משדרי ספורט, רשת פוקס או c-span. תוך כדי ארוחת צהריים בדיינר טיפוסי, צפיתי בראיון עם סקוט פרויט, התובע הכללי של אוקלהומה, שהגיש לבית המשפט העליון תביעה בטענה שהממשל הפדרלי אינו רשאי לכפות על המדינות השונות להפעיל ביטוח בריאות ממלכתי. זאת, למרות שאותו בית משפט אישרר את החוק לפני חודשים אחדים. פרויט הודה שהוצאות הבריאות אכן עולות, שהמובטלים והקשישים אינם מסוגלים לרכוש שרותי בריאות ושיש לעשות משהו לתיקון המצב אבל טען שהוא מתנגד לחוק מסיבות אידיאולוגיות וכי החוק החדש מנוגד לחוקה.
עד כדי כך חזק הלובי של איגודי הרופאים, חברות הביטוח ויצרני התרופות המפרסמים את מוצריהם בכל ערוצי התקשורת תוך שהם דוחקים במטופלים לבקש מהרופא שלהם מרשם לתרופה זו או אחרת. הלובי החזק הזה לא יסלח לאובמה שהצליח, בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, לאתגר אותם ולזכות באישור החוק החשוב הזה הנקרא בפי כל ObamaCare.
אגב, אוקלהומה אינה נמנית על המדינות העשירות בארה"ב. היא מדורגת במקום ה-47 (מבין 50 המדינות) בתוחלת החיים ובמקום ה-46 במדד השגשוג המודד את רמת החיים. רבים מתושביה של אוקלהומה נמנים על אותם 47% ה"לא יוצלחים" כפי שהוגדרו על ידי מיט רומני, אלה שזקוקים לחוק החדש, אבל לתובע הכללי שלהם יש אידיאולוגיה ולעזאזל העניים. כל אזרח באמריקה חופשי להיות חולה ולמות מבלי שיפריעו לו. אין פלא שתוחלת החיים כאן נמוכה יחסית למדינות אחרות בעלות אותה הכנסה לנפש. כדאי לקורא הישראלי לעצור רגע ולהעריך את ביטוח הבריאות שלנו שגם אם אינו מושלם, הוא לא מפקיר את החולים לחסדי שמיים.
בשבת, 22 בספטמבר, היום המציין את סוף הקיץ, חגגה הקהילה הסינית של סן- פרנסיסקו את פסטיבל ירח הסתיו ו- Chinatown צהלה ושמחה. אלפי סינים לצד מאות תיירים סקרנים גדשו את רחובות השכונה הגדולה והוותיקה הזו שהוקמה לפני כ-160 שנה ונחשבת לקהילה הסינית הגדולה והמשפיעה ביותר בצפון אמריקה. לכבוד הפסטיבל נסגרו הרחובות לתנועת כלי רכב ועל בימת הבידור הופיעו רקדנים, להקות זמר, בדרנים וילדי פלא מכל הסוגים, לא לפני שפרנסי הקהילה ברכו בסינית את צאן מרעיתם והתגאו, ללא תרגום, בהישגי הקהילה. מה שלא הצלחתי לפענח היו התורים הארוכים של סינים קשישים, לא עשירים (זאת אפשר היה להסיק ממראה הבגדים שלבשו ומשפת הגוף שלהם שהייתה שונה לחלוטין מזו של הקהל החוגג) שהשתרכו לאורך המדרכות הצרות בואכה דוכנים מסתוריים שנראו דומים לשאר הדוכנים ברחובות. כל ניסיונותיי לברר את הסוד עלו בתוהו. איש מהם, גם אלה שדיברו אנגלית, לא היה מוכן להסביר לשם מה הם ממתינים בסבלנות כזו. טוב לדעת שיש בעולמנו מנהגים תרבותיים שאינם ממהרים לעלות לרשתות החברתיות.
פסטיבל ירח הסתיו ברובע הסיני של סן-פרנסיסקו
רוב הסינים האלה נולדו בארצות הברית. מצד אחד הם אמריקאים גאים ומצד שני הם מקפידים לשמור על אורחות חייהם, על המאכלים הסיניים, על שפתם ועל תרבותם. שלטי החנויות והמשרדים ב-Chinatown כתובים סינית ורק פה ושם מופיע תרגום לאנגלית. גם המקסיקנים שפגשנו בשוק הפשפשים הענק בעמק נאפה דבקים זה בזה וממשיכים לדבר ספרדית. רבים מהם הגיעו לקליפורניה בשנים האחרונות בדרך לא חוקית ובקושי מבינים אנגלית. למרות זאת, הם מפעילים את השוק הענק (דוכנים המשתרעים על פני שבעים דונם) בסדר מופתי, עם מגרש חניה מסודר, סדרנים בכל פינה וביתן משטרה קטן המאויש על ידי שוטרים מהקהילה. אפשר לקנות כאן הכול ובזול – מזון, כולל תבלינים וירקות מוזרים, בגדים, כובעים, נעליים, מכשירי רדיו גנובים ממכוניות, רהיטים, כלי עבודה, תספורת ואפילו טווינה – מסאז' סיני יבש בעשרה דולר ששווה כל פרוטה. אלא שההיספנים עניים יותר ומשכילים פחות מהסינים והשפעתם על הפוליטיקה של קליפורניה מועטה יחסית.
מסאז' סיני יבש בדרך לטעימות יין בעמק נאפה
לא אלה ולא אלה מוכנים לדבר על נטיותיהם הפוליטיות ועל הצבעתם הצפויה בבחירות לנשיאות. ההיספנים, גם אלה שזכו באזרחות אמריקאית, טרודים בהישרדות, והסינים שדובבתי, חלקם התייאשו מהפוליטיקה המושחתת לדבריהם וחלקם מעדיפים לא להתבטא בנושאים פוליטיים מחשש פן יאונה רע לקרוביהם בסין.
ברקלי
אהרון, הצעיר השחור שנשלח לתקן את המקרר בחדר המלון שלנו בברקלי, הוא פליט מארתריאה. מוכר, לא? לפני שש שנים הגיע בדרכים עקלקלות לארה"ב וכעבור שנה זכה במעמד של פליט. החיוך הגדול על פניו והאנגלית המשובחת בפיו מעידים עליו שהצליח בגדול, בעיקר כשמשווים את מצבו לזה של בני עמו שהגיעו לישראל. מותר לו לעבוד ומותר להעסיק אותו. הדאגה היחידה שמעיבה על אושרו היא מחלת אמו שנשארה באריתריאה. השיחה עמו נסבה על תרופות חדשות לטיפול בסכרת שהוא מתכנן לשלוח לאם החולה.
מכל חמישים המדינות של ארה"ב, קליפורניה קלטה מרצון או מאונס את מספר המהגרים הגדול ביותר. למעלה מרבע (10 מיליון איש) מאוכלוסיית קליפורניה הם מהגרים, רובם היספנים שבאו ממקסיקו או דרכה. כ- 2.6 מיליון מהם מוגדרים מהגרים לא חוקיים. אבל הבולטים ביותר במרחב הציבורי הם דווקא הסינים שרבים מהם הצליחו להגיע לעמדות בכירות בחיי המסחר והמדע. רחובות סן-פרנסיסקו מוצפים סינים – הן מקומיים והן תיירים המגיעים באלפיהם מסין לראות בעיניהם את הארץ שנחשבה לשטן הגדול עד לפני עשור או שניים. גם הקמפוס היפה של אוניברסיטת ברקלי הממוקם לרגלי הגבעות בצד המזרחי של המפרץ (The Bay) הומה סינים. דובר האוניברסיטה אישר בפני ש-44% מהסטודנטים הם מלוכסני עיניים. אל יקל הדבר בעיניכם. לא קל להתקבל למוסד האקדמי המפואר הזה או לשלם את שכר הלימוד הגבוה שהוא דורש, מה שמלמד על מעמדה הכלכלי האיתן של הקהילה הסינית בקליפורניה.
בכניסה לקמפוס התעכבתי ליד דוכני הסברה והחתמה, כמו אלה שאפשר לפגוש גם בהר-הצופים וברמת אביב. אבל כאן בברקלי, מרבית הדוכנים מאוישים על ידי סטודנטים זרים המפרסמים אגודות הסטודנטים מארצות שונות. לצד הדוכן להגברת המודעות לסרטן השד, פגשתי דוכנים של אגודות הסטודנטים הפיליפינים, ההודים, הקוריאנים, הויאטנמים, המזרח אסייתים (באופן כללי) והאפריקאים. לא פסחתי על הדוכן של הסטודנטים הפלסטינאים שלא ששו לדבר אתי והתנחמתי אצל חבורה של סטודנטים יהודים ופלשתינאים, חברי אגודת עץ-הזית שמנסה לעורר דיאלוג בין ישראלים לפלסטינאים ושחבריה חזרו לא מכבר מסיור באזורנו.
עשרות הדוכנים בכניסה לקמפוס של אוניברסיטת ברקלי מעידים אף הם על אמריקה – ארץ שבה שהחופש בכלל וחופש הביטוי בפרט הם ערך עליון, הכולל בין היתר את החופש להכפיש את הזולת (אין כמעט תביעות על לשון הרע) החופש להחזיק כלי נשק, החופש למות ממחלה (לחסרי ביטוח בריאות) והחופש לישון על ספסל ברחוב כשהבנק מנכס לעצמו את הבית הממושכן.
ננדי, נהג המונית שהסיע אותנו משדה התעופה העירה, הגיע לוונקובר מפונג'אב לפני 22 שנה, אבל עד היום ניכר בדיבורו מבטא הודי כבד. ננדי מרוצה מהחיים בקנדה. הוא בנה משפחה, מצא את פרנסתו תחילה כנהג ולימים כבעל מונית, ומצבו הכלכלי מאפשר לו לבקר אחת לשנתיים את אמו הקשישה ואת אחיו בפונג'אב. בחורף האחרון, הוא מספר, כשהטמפרטורה בוונקובר יורדת והעסקים חלשים, לקח גם את אשתו וילדיו לביקור המשפחתי בפונג'אב, ואחריו בילו שבוע בבתי המים המפורסמים בדרום הודו.
ננדי גאה במונית שלו, שכמו מרבית המוניות בוונקובר היא טויוטה פריוס היברידית – מצוידת במנוע חשמלי נוסף למנוע הרגיל וחסכונית מאוד בדלק. למרות שקנדה עשירה מארה"ב באוצרות אנרגיה טבעיים, הממשלה הקנדית מתגמלת בעלי מוניות היברידיות בהפחתת מסים, ומחיר הדלק בה גבוה מאשר בארה"ב.
ונקובר
בכלל, השכנה הצפונית של ארה"ב, שהייתה בעבר הקרובה הענייה והפחות מתקדמת, סגרה מזמן את הפער. הדולר הקנדי, שהשתרך במשך שנים אחרי הדולר האמריקני, שווה היום יותר. אם בעבר נסעו תושבי דטרויט לקניות בטורונטו, הרי היום נוסעים הקנדים לקניות זולות בארה"ב. קנדה חילונית יותר, מתנהלת באופן רציונלי יותר, דבקה בשיטות המדידה המטריות, שומרת על עושרה לדורות הבאים ואינה מנסה לנהל את העולם. חלק מעושרה נובע כמובן מכך שאינה ממנת צבא ענקי וסומכת באופן מוחלט על כך שארה"ב תגן עליה מכל אויב, ולמען האמת – אין לה הרבה כאלה.
הנחיתה בסן-פרנסיסקו נדמית כמו נחיתה משוויץ לישראל. בהשוואה לוונקובר ולוויקטוריה, עיר הבירה החמודה של בריטיש קולומביה, סן-פרנסיסקו מלוכלכת, צפופה ובעיקר – סינית יותר. לא שחסרים סינים בקנדה, אלא שסן-פרנסיסקו ממש מוצפת בהם. נדמה שסין מייצאת לא רק מוצרי אלקטרוניקה, בגדים וצעצועים, אלא גם מיליוני תיירים סקרנים, נוסף על האוכלוסייה של צ'יינהטאון.
אחרי חמש שנות היעדרות, קליפורניה נראית מוכה. המשבר הכלכלי של 2008 ניכר בכול. בני שיח לא מעטים מספרים שפוטרו מעבודתם, חלקם נקלטו לא מכבר במשרות חדשות, פחות נחשקות, וחלקם עדיין מחפשים. המרחב הציבורי נראה מוזנח יחסית לקנדה הנקייה והמצוחצחת – כבישים אינם מתוחזקים, אשפה נאספת רק פעם ביום, ורציף הדייגים המפורסם מוזנח מתמיד
סיבוב במזח הדייגים הוא חוויה מעוררת ציונות בלב התייר הישראלי. הנוף נהדר – מפרץ יפהפה שסירות מפרש וספינות תיירים משייטות בו על רקע האי אלקטרז, גשר הזהב מתנשא משמאל והעיר סן-פרנסיסקו פרושה מאחורינו. עם נתוני פתיחה כאלה, אין צורך בקישוטים. אבל חולדאי היה כבר מסב את מחסני הנמל הנטושים לגלריות ולמסעדות מעוצבות ובונה טיילת רחבה ויפה כמו שעשה בנמל תל-אביב וכמו שהוא מטפל עתה בנמל יפו. כאן בסן-פרנסיסקו על המים, אזור המזח נראה כמו התחנה המרכזית בתל-אביב או כמו שוק רמלה-לוד. דוכנים לביגוד זול, למצלמות ולמזכרות תוצרת סין, ניצבים מול מזללות מזון מהיר לסרטנים ופסלים אנושיים מוכספים המנסים לקושש כמה פרוטות מתיירים המצטלמים לצדם
מזח הדייגים בסן-פרנסיסקו
זוהי אמריקה. כדי להפוך את מזח הדייגים לפנינה תיירותית יש להשקיע כספי ציבור, ואמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שרומני, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות מייצג בצורה המובהקת ביותר, מתנגד להתערבות ממשלתית ומקדש את היוזמה הפרטית. אוי לה לממשלת קליפורניה אם תשקיע את כספי משלם המסים בשיפוץ מזח הדייגים. ולמען האמת, גם כך המקום הומה אדם, בעיקר בסוף שבוע סתווי שטוף שמש.
הם חשים שאובמה גנב להם את המדינה
אלא שבלב השמחה, בכיכר יוניון, ליד אוהל התערוכה הלבן של חברת הרמס שמנסה לשכנע את קהל הצרכנים שהמחירים הגבוהים כל-כך של מוצריה – מכותנות גברים עד תיקי עור במחיר 5,000 דולר – מוצדקים, בשל החומרים המשובחים המרכיבים כל מוצר והמומחים האירופים שעבדו עליו, פגשנו את סטיב וחבריו מנסים להחתים את העוברים ושבים על עצומה להדחת הנשיא אובמה. כן, הדחה! שבועות ספורים לפני הבחירות הם עומדים ליד תמונות גדולות של נשיא ארה"ב מעוטר בשפם של היטלר ומטיפים שטנה.
קשה להסביר את עומק השנאה והבוז שרוחשים פעילי הימין הקיצוני בארה"ב לנשיא אובמה. הם חשים שהוא גנב להם את המדינה ואינם בוחלים בשום דרך להכפישו ולפרסם עליו שקרים. סטיב מסביר לנו ברצינות גמורה שאובמה הוא שעורר את המרד נגד קדאפי בלוב, הוא שגרם להדחת הנשיא מובארק והוא שפועל עתה להדחת אסאד. האביב הערבי, לשיטתו, הוא בכלל מזימה של אובמה ושל "בעלי בריתו" באל-קעידה.
גם זוהי אמריקה, שבה מותר לכל אדם להכפיש את הנשיא, בעיקר אם הוא שחור. בכלל, במרחב הציבורי בקליפורניה רואים הרבה יותר פעילים ומודעות פרסומת למען רומני מאשר מודעות הקוראות לבחירת אובמה. האם ייתכן שאובמה סימן את קליפורניה כקלף בטוח בטרם עת?
לפני כארבעה חודשים, במאי 2011, יצאו אלפי יוונים לרחובות במחאה על התנאים שהציב הבנק העולמי לחילוץ ממשלת יוון מפשיטת רגל מוחלטת. בסקר שפורסם באותו חודש הביעו 80% מהיוונים אי אמון במדיניותו של שר האוצר, מה שגרם לפיטוריו, והביעו ספק ביכולתה של הממשלה להוביל שינוי חיובי בכלכלה. 97% מהם הביעו חשש מפני אובדן מקום העבודה שלהם ומפני קריסת עסקים. כל זה קרה כאן, באגן המזרחי של הים התיכון, לא הרחק מישראל, במדינה חברה באיחוד האירופי. ביוני הורד דרוג האשראי של יוון ל-CCC – הדרגה הנמוכה ביותר בסולם. עד כדי כך היה המצב מייאש שמומחים באיחוד האירופי הציעו לממשלת יוון לצאת בהדרגה מאזור האירו ולשוב לדראכמה, המטבע המקומי.
–
החדשות האלה והזיקה הישנה שלי למיתולוגיה ולפילוסופיה של יוון העתיקה – ערש התרבות המערבית , המריצו אותי לייעד את חופשת הקיץ לסיור ביוון. רציתי לגלות מהם מקורות הכעס של המפגינים המנפצים חלונות, כיצד מציעים מנהיגי המחאה לפתור את המשבר וכיצד מתמודד הציבור היווני הרחב, זה שאינו יוצא להפגין ברחובות אתונה, עם המצב הקשה. מלבד זאת, חופשה ביוון תעזור בוודאי לאושש את ענף התיירות שבקיץ זה סבל מירידה תלולה. כך, יצאנו לדרך שבוע לפני שדפני ליף וחבריה תקעו יתד בשדרות רוטשילד בדרישה לצדק חברתי. עוד החלטנו, עודד ואני, להתחיל את סיורנו דווקא בסלוניקי, העיר הצפונית בעלת ההיסטוריה היהודית המפוארת, אליה לא הגענו בנסיעות קודמות.
–
סלוניקי –עבר מפואר ושפל כלכלי בהווה
נהג המונית שהסיע אותנו משדה התעופה למרכז העיר, נתן לנו מבוא ליוון של קיץ 2011. מזלכם שהגעתם היום – אמר ניקו הנהג – כי מחר תהיה שביתת מוניות. ממשלת יוון, בניסיונה לצמצם במשהו את שיעור האבטלה הגואה, הכריזה שתעניק רישיונות ל-500 מוניות נוספות בעיר סלוניקי ובסביבתה. זאת, נוסף על 2,000 המוניות שכבר מתחרות על כל נוסע ברחובות העיר הקטנה יחסית (900 אלף תושבים). כבר עתה יש בסלוניקי מונית לכל 450 תושבים בעוד שהיחס המומלץ על ידי האיחוד האירופי הוא מונית לכל אלפיים תושבים. ברור שהמוניות הנוספות ידללו עוד יותר את פרנסתם הדועכת של הנהגים הזועמים. ואכן, למחרת נתקלנו בהפגנה מרובת נואמים לא הרחק מהמגדל הלבן שבצדו השני שוכנת שדרת האוהלים.
–
האבטלה והמצב הכלכלי הקשה ניכרים היטב ברחובות הראשיים. מדי יום נסגרות חנויות, משאיות מגיעות להעמיס את התכולה ועל חלון הראווה מודבק שלט גדול: "להשכרה". בשלושת הימים שטיילנו בסלוניקי ראינו ארבע חנויות נסגרות ברחוב צימיסקי, רחוב הקניות הראשי של העיר.
–
לרגלי המגדל הלבן, הסמל המסחרי של סלוניקי, מצאנו מחנה אוהלים מוקף כרזות גדולות בכתב קירילי. בשעת צהריים חמה מרבית האוהלים ריקים ורק כמה פעילים יושבים בשמש היוקדת ועונים לשאלות העוברים ושבים. רובם אינם דוברים אנגלית או שפה זרה אחרת. כשביקשנו לשוחח עם דובר אנגלית הפנו אותנו ליוטה, צעירה דקת גו ונאה, עיתונאית ספורט בעבר ומובטלת בהווה, הנמצאת בכיכר כבר 42 יום, מפרוץ המחאה בחודש מאי. יוטה מאירה לנו פנים ומסבירה בהתרגשות שהיא וחבריה שהקימו את המאהל מפגינים ונאבקים בדרך לא אלימה בממשלה ובמערכת (The System) שעומדות למכור את יוון האהובה שלהם לזרים. לאחר שהסבירו יפה כל כך נגד מי ונגד מה הם מוחים, שאלתי מה כן? איך לדעתכם צריכה הממשלה לנהוג כדי לצאת מהמשבר. התשובות שקיבלתי היו עמומות ולא כללו אפילו הצעה אופרטיבית אחת: "לא ניתן שיהרסו לנו את החלום", "אין עתיד בארץ הזאת", "בקרוב תמכור הממשלה גם את המגדל הלבן שלרגליו אנחנו מפגינים", "כל מה שאנחנו רוצים זה משרות". כשסיפרתי על הרושם הקשה שעשו עלי החנויות הסגורות בכל חלקי העיר, סיפרה יוטה שגם אביה סגר את העסק שלו כמה ימים קודם לכן.
–
מפה לשם הצטרף אלינו אורחן, גבר בן 30, שהיגר מבולגריה לפני עשר שנים, נשא נערה יוונית ונולד להם ילד. לימים התגרש הזוג והאם לקחה את הבן ועברה להתגורר ליד משפחתה בדרום. אורחן המובטל אינו מסוגל אפילו לממן את הנסיעה מהצפון לדרום יותר מפעם בשנה.
–
בערב סעדנו בטברנה אליה נשלחנו על ידי פקיד הקבלה כשביקשנו המלצה על מסעדה מקומית אותנטית. ואכן, היינו התיירים ביחידים בטברנה שהשולחנות שלה פולשים לסמטה ושני זמרים שרים ומנגנים שירים יוונים לפי בקשת הקהל. שני הצעירים השמחים בשולחן הסמוך האירו לנו פנים וברכו אותנו. התיירות, כך אמרו, חשובה לכלכלה היוונית והם מבקשים לעודד את התיירים ולהראות להם את יוון השבעה והעליזה. מיד קראו למלצר, הזמינו סיבוב נוסף של אוזו והרמנו כוסית לחיי יוון, לחיי ישראל ובזכות החיים הטובים. לשאלה – מה דעתכם על ההפגנות נגד הממשלה, ענו השניים שהם אינם מפגינים, אין להם טענות, כי "ביוון אפשר לחיות לא רע מכסף שחור (black money)". כששאלנו היכן משיגים את הכסף השחור, השיבו בגילוי לב ובלא מורא שאחד מהם עובד במוסך והשני הוא DJ באחד האיים. מכאן ועד סוף הערב הזמינו אותנו השניים לשתייה , לגלידה ולהמשך הבילוי הלילי. מתברר שאי-תשלום מסים היא נורמה מקובלת בקרב העובדים העצמאיים וחלקם אינו טורח להסתיר זאת. גם חלק מהשכירים המועסקים על ידי הממשלה חיים לא רע בזכות תנאים סוציאליים מפליגים עליהם אינם מוכנים לוותר עכשיו.
–
חופי הזהב של חלקידיקי
ממזרח לסלוניקי, משתרע חצי האי חלקידיקי שמורכב משלוש אצבעות יבשה החודרות ללב הים האגאי ויוצרות מפרצים יפהפיים. קסנדרה, האצבע הראשונה, מסחרית מדי ועמוסה במלכודות תיירים והאצבע האחרונה – אתוס, היא רפובליקה נזירית שהכניסה אליה אסורה לנשים. בחרנו אפוא באצבע האמצעית סיטוניהשהומלצה על ידי שני הסועדים העליזים מאמש.
–
נסענו בכביש הצר לאורך החוף ועצרנו ב–Sabbia Beachמלון ומסעדה ביתית השוכנים עשרים מטר מהים וחולשים על חוף פרטי ובר-חוף מגניב. את פנינו קיבל קוסטאס, בעל המקום, גבר כבן חמישים, בעל כרס נאה, וקרחת מתקדמת המסתיימת בצמה קטנה. קוסטאס מעסיק במסעדה ובחוף צעירות זרות חטובות. אלה מביניהן שיודעות אנגלית, עובדות כמלצריות וברמניות על החוף, פגשנו ארבע בנות עשרים מסלובקיה וצעירה מרומניה שבאו ליוון לחודשי הקיץ ומוכנות לעשות כל עבודה ובלבד שתהיה על חוף הים החסר להן כל כך במולדתן ושיוכלו לחזור הביתה שזופות עם שכר כלשהו. הן עובדות יחפות על החול, עורן שרוף שמש ולגופן ביקיני המכוסה בחלקו התחתון במכנסונים. גליה, שהאנגלית שלה אינה מספקת כדי לתקשר עם התיירים בחוף, הוצבה במטבח שם היא מפליאה בהכנת מאכלים. יד ימינו של קוסטאס הוא אנדריאס, צעיר יווני בלונדיני, חסון ושזוף העוסק באחזקה ובבנייה של מתקנים על החוף. קוסטאס, המגיע כל בוקר לחוף במרצדס ספורט, רודה בעובדות הצעירות ואינו מאפשר להן לצאת להפסקה במהלך היום או הערב. הוא יודע שאין להם אלטרנטיבה ושהאבטלה הגבוהה ביוון ובארצות המוצא שלהן מחזיקה אותן אצלו. השתכנו באחד החדרים מעל למסעדה הצופה פני הים והכפר הסמוך, אכלנו היטב והרבינו לשחות בים. כשביקשנו לשלם את החשבון בכרטיס אשראי, טען קוסטאס שהמכשיר מקולקל. מתברר שגם הוא לא משלם מסים ובכסף השחור קנה הן את המרצדס ואולי אף את אשתו הצעירה שבאה מרומניה לעבוד אצלו בקיץ שעבר וכבר נושאת את תינוקו ברחמה.
–
מצובו – אויר פסגות, מסורת ופרנסה אין
עיירת הקיט מצובו ( Metsovo) השוכנת בפסגת הרי הפינדוס, כ-30 ק"מ מזרחית ליואנינה נחשבת ליפה מבין כפרי הפינדוס. תושביה מתגוררים בבתים מסורתיים מוקפים מרפסות עץ ומחופים בגגות מאבן צפחה אפורה שהארכיטקטורה שלהם שונה מזו שראינו במקומות אחרים ביוון. חקירה קצרה העלתה שהכפר היה אחד ממעוזי הארומנים, מיעוט שהתגלגל מרומניה לבלקן והתיישב באזורי ההר של מרכז יוון בראשית המאה התשע-עשרה. במרכז כל כפר ארומני עומד עץ עתיק שמתחתיו נהגו להיפגש ראשי המשפחות המורחבות. הארומנים אינם יודעים כיצד הגיעו להתגורר במקום. הם רק יודעים שסביהם היו "צ'לניק" – בשפתם "אדוני הר" או "בעלי דיר".
בעיירה היפה הזו שכל פרנסתה על תיירות וייצור גבינות עזים, המצב הכלכלי בקיץ 2011 נואש. התיירים שנהגו להציף את הרחובות הצרים בעונת הסקי בחורף ובעונה החמה בקיץ, לא הגיעו השנה. היוונים שביניהם מחמת המיתון הקשה והזרים מדירים את רגליהם מיוון היבשתית בשל השביתות וההפגנות. המסעדות, חנויות המזכרות ואלה המוכרות פסטה יוונית משובחת, יינות טובים, ריבות ואת הגבינות המסורתיות של המחוז, ריקות ומשוועות לקונים, ובעלי בתי המלון יושבים באפס מעשה. בשיחה עם צעירה המועסקת באחת מחנויות התיירים שמעתי מצד אחד גאווה על עיירת מולדתה ומצד שני חוסר תקווה הנובע מהשפל הכלכלי אליו נקלעה ארצה.
–
מצובו ידועה גם במטבח המעולה שלה והתבשילים המיוחדים לאזור הפינדוס מהם טעמנו חציל מבושל, כדורי בשר עם כרישה, ריבת בצל מתקתקה ויין משובח מהאזור. כל זה בגלקסייה (Galaxias) מסעדה ידועה שמציעה לאורחיה, ממש כמו מסעדות צמרת בצרפת, חדרים אחדים בקומה השנייה. קיבלנו חדר רחב ידיים, מרוהט ברהיטים עתיקים, מחופה וילונות שנארגו באריגת יד, שטיחים מצמר עזים גס, ומפיות לבנות רקומות. האירוח יכול היה להיות מושלם אלמלא נערכה באותו ערב בחצר המסעדה מסיבה רבת משתתפים לכבוד הטבלתו של תינוק בן למשפחה ותיקה ומיוחסת. את האורחים שימחה להקת חתונות שהשמיעה מוזיקה בווליום מוגזם עד אחרי חצות. הרעש הגיעעד קצה העיירה אך איש מלבדנו לא התלונן כי כל התושבים הוותיקים הוזמנו להשתתף בחגיגה.
שלא כמו במצובו ובסלוניקי, בפארגה העסקים פורחים. כאן לא מדברים על המשבר הכלכלי ולא מתייחסים בכובד ראש לגרעון הממשלתי. פארגה הייתה כפר דייגים שקט שהפך לעיירת קיט אופנתית בקרב עשירי אירופה. מאות בתי מלון קטנים וחדרים להשכרה מכסים את ההר וגולשים לרצועת חוף צרה ויפה. מפרצים נפלאים פרושים לרגלי המצודה הניצבת בראש ההר. סמטאות קטנות זרועות חנויות מכל הסוגים והמון נופשים, רובם זרים. כאן לא הצלחנו להשיג חדר במלון שהומלץ על ידיTripAdvisor ונאלצנו להסתפק באכסניה מרוחקת יותר ולשלם מחיר גבוה יותר מזה שהועדנו לכך. ואין זה פלא, העיירה בת 2,500 התושבים מארחת כל לילה כעשרת אלפים נופשים מכל רחבי אירופה. המקום אופנתי ונחשב ועשירי אירופה מוכנים לשלם מחירים מופקעים תמורת הזכות להישרף בשמש היוקדת ברצועת החוף הצרה והצפופה. אלה אותם תיירים שמדירים הקיץ את רגליהם מאתונה, ממצובו וממקומות אחרים ביבשת לטובת האיים. אגב איים, כמה פעמים ביום יוצאת מפארגה הפלגה לאי קורפו הקרוב .
–
אתונה – בלב הסערה
בצהרי היום, בחום של 35 מעלות, נראתה אתונה מעולפת. כך נראו גם קומץ הצעירים שפגשנו בכיכר סינטגמה מול בנין הפרלמנט כשהם מנסים לתפוס צל במה שנשאר ממחנה האוהלים שהקימו במהלך ההפגנות בחודש מאי. הם נתנו לנו להבין שהפעילות בכיכר מתחילה רק אחרי שקיעת החמה והציעו לנו לחזור אחרי שנסעד את ליבנו באחת מהמסעדות הקטנות הפזורות ברובע פלאקה הסמוך. ואכן, בשלושת הלילות הבאים הקשבנו, יחד עם אחרים לדיונים לא סוערים ולהרצאות שניתנו על ידי פעילי המחאה ועל ידי אנשי אקדמיה התומכים בהם. הדיונים נערכו אמנם ביוונית עיקרי הדברים תורגמו למען התיירים והעיתונאים המעטים שפקדו את הכיכר. שוטרים ישבו באפס מעשה במרחק בטוח מהקהל, מוכנים להיכנס לפעולה במקרה של התפרעות. הם לא שכחו את התפרצות הכעס בחודש מאי ואת האלימות שלוותה אז את ההפגנות.
–
שוחחתי עם כמה פעילים שניהלו דוכני הסברה, חילקו פליירים, החתימו את העוברים והשבים על עצומות והסבירו את עמדתם… כאן, קיוויתי, בלב הסערה, במקום שבו תנועת המחאה התחילה, אשמע מהפעילים דברים ברורים יותר לגבי מטרות המחאה והאסטרטגיה שלה. אולם התשובות שקיבלתי היו דומות למדי לאלה ששמעתי בסלוניקי. "אנחנו דורשים שינוי של כל המערכת הרקובה. רוצים דמוקרטיה אמתית". ומהי דמוקרטיה אמתית, שאלנו. "המשטר הייצוגי נכשל, המפלגות אינן ממלאות את תפקידן והפוליטיקאים מושחתים. צריך לכונן שלטון של העם, לא על ידי נציגיו אלא דמוקרטיה ישירה. האזרחים שיתאספו בקהילות שלהם, ממש כמו באגורה הסמוכה לפני אלפיים וארבע מאות שנה, ידונו ויחליטו על כל דבר ועניין. קיימים מודלים דומים במקסיקו, בארה"ב ובכמה קומונות באנגליה". עד ששמעתי את הדברים במו אוזניי וקראתי אותם באתר האינטרנטשל המחאה היוונית, לא ידעתי שאוטופיה חיה, בועטת ומלבלבת למרגלות האקרופוליס.
דיונים בכיכר סינטגמה
–
כשמקשים עליהם ושואלים, טוב, ומה יהיה על הכלכלה? מה צופן העתיד לתריסר המרואיינים שלי שאיבדו את משרתם בחודשים האחרונים ולנשים העובדות בשתי משרות כי בעליהן פוטרו, אין להם תשובה. לפתרון החוב הענק של המדינה, הם מציעים שמדינות האיחוד האירופי יכריז על מורטוריום לשבע שנים שבהם תחזיר הדמוקרטיה החדשה את יוון למצב כלכלי סביר.
הפגנה למען המשט לעזה
עוד אני מאזינה לחזון האוטופי של המהפכה היוונית, והנה, במעלה הרחוב המוליך אל הכיכר, צועדים כמאתיים איש בקריאות קצובות, נושאים כרזות גדולות, דגלי יוון ודגלי פלסטין המוכרים לנו, כשמסביבם שוטרים המפנים להם את הדרך ושומרים על הסדר. ההפגנה קראה לממשלת ישראל להסיר את המצור מעל עזה ולממשלת יוון קראה להתיר לספינות לצאת למשט השני, זה שלא יצא בסופו של דבר. לא הספקתי להתקרב ולשוחח אתם והאמת היא שקצת חששתי להזדהות כישראלית בחברתם. אבל הניגוד בין התהלוכה הנמרצת של תומכי הפלסטינאים לבין המפגינים העייפים בכיכר סינטגמה, היה די מייאש. כאן מתדיינים חולמים אנארכיסטים שאין בידיהם פתרון מעשי למשבר המדיני-כלכלי של מדינתם ומנגד צועדים אנשים היודעים בדיוק מה הם רוצים ופועלים במרץ ובנחישות להשיג את מבוקשם, גם אם בינתיים בלא הצלחה רבה.
–
בסוף המסע היווני, בדרכנו הביתה דרך נמל התעופה של אתונה, לא היה מנוס מלערוך השוואה נוספת. טרמינל 3 הרחב והיפה שלנו יכול להתקנא בשירותים המובנים מאליהם שמספק נמל התעופה של אתונה שנבנה לפני עשר שנים לכבוד האולימפיאדה. אפילו בימים אלה, של שביתות והפגנות, על סף פשיטת רגל כלכלית, חדרי השירותים בטרמינל מצוחצחים ומצוידים במגבות נייר. מתי נזכה לזה גם אצלנו? לפני דלפקי הבידוק של אלעל משתרך תור ארוך. בזמן שדיילת אלעל מטפלת בנוסע אחד, בדלפק הסמוך שילחה דיילת הקרקע של אולימפיק לדרכם כבר שלושה נוסעים והיא מחייכת לקראת הנוסע הרביעי. לידיעת רשות שדות התעופה בישראל.
במחשבה תחילה 