למרות שאני חובבת נלהבת של תחרות חופשית – קונה במרכול של רמי לוי ומשתמשת בשירות הסלולרי שלו תמורת 40 ₪ לחבילת "הכול כלול" – הטלפון הקווי שהולדתו, כמוני, עמוק במאה העשרים, נשאר קשור לבזק והטלוויזיה ל-Yes. אולי זו סתם עצלות מצדי. האמת היא שהטלפון בד"כ תקין, YES  מקרינה סרטים לא רעים להירדמות בשעת לילה מאוחרת וגם השירות היה בסדר. כלומר, כשהתקשרתי פעם בשנה לשרות לקוחות, קיבלתי מענה אחרי המתנה של כמה דקות, מה שאי-אפשר לומר על מוקדי השירות של  HOT ושל מתחרים אחרים. אפילו סרטוני הפרסומת עם גידי גוב היו בתחילה משעשעים.  להמשיך לקרוא ←

לא באתי להגן על העיתונאי החרמן שאינו יודע גבולות. אין ספק שהוא הביא את הצרה הזו על עצמו. אלא שפרשת רוזן מתחברת לתרבות הקורבנית המשתלטת על כל תחומי החיים כאן. בנות, אל תתנו להפוך אתכן לקורבנות. הרשו לי להזכיר לכן: יש דרכים שונות להתמודד עם מחזר עקשן או גס רוח

 5.5.2013

כמה טוב שהתקשורת מספקת לנו מפעם לפעם שערורייה עסיסית כמו פרשת ההטרדות המיניות של עמנואל רוזן. נמאס לשמוע חדשות מדאיגות ומעוררות חרדה כמו הגרעין האירני, פעולות תג מחיר והגרעון בתקציב המדינה. מגיע לנו קצת בידור ואין כמו מראה גלדיאטור מתבוסס בדמו בזירה כדי לשובב את לבנו וכיף לקרוא על מצעד הנשים הצעירות שבאות באיחור מה ובעילום שם כמובן, להתוודות על הטרדות כאלה או אחרות.  שלא תהיה טעות, לא באתי להגן על העיתונאי החרמן שאינו יודע גבולות. אין ספק שהוא הביא את הצרה הזו על עצמו אלא שפרשת רוזן מתחברת לתרבות הקורבנית המשתלטת על כל תחומי החיים כאן. להמשיך לקרוא ←

כתבה שלישית ואחרונה

יש שתי דרכים לגמוע את המרחקים העצומים של ארה"ב ושתיהן מייגעות למדי. אפשר להשתמש בשירותי התעופה היקרים, לשלם עבור כל מזוודה, לא לקבל אפילו  כריך בזמן הטיסה ולעבור בדיקות ביטחוניות מביכות המחייבות את הנוסע לחלוץ נעליים, להתפשט ולבצע תרגילי התעמלות מוזרים מול עיניהם הבוחנות של אנשי הביטחון. ואפשר כמובן להיכנס למכונית ולנהוג מאות ואלפי קילומטרים בכבישים המהירים הפרושים לאורכה ולרוחבה של הארץ הגדולה הזו. אין פלא שהאמריקאי הממוצע שמתגורר מחוץ לערים הגדולות רוכש וואן או ג'יפ גדול. הרי הוא נאלץ לבלות במכונית חלק נכבד מחייו.

דרך שלישית – זולה, מהירה וידידותית יותר לסביבה– היא רכבת. אבל בארה"ב אין כמעט רכבות מחוץ לאזורי המטרופולין הגדולים, והמעטות שפועלות, כמו זו שנוסעת פעמיים ביום בין שיקגו לדטרויט, זוחלות כמו הרכבת הישנה לירושלים. רשת רכבות מהירות יכולה הייתה להקל על התחבורה אבל תשתיות רכבת דורשות השקעה ציבורית גבוהה והרפובליקאים מתנגדים להתערבות הממשלה במשק. לדברי רומני המגזר הפרטי יודע לנהל הכול יותר טוב. כך נאלצים האמריקאים לנהוג ימים שלמים או להגיע לנמל התעופה שעתיים לפני הטיסה כדי לעבור את בדיקות הביטחון המעיקות לפני העלייה למטוס.

בקיצור, לאחר שתי טיסות מייגעות החלטנו, בן זוגי ואני, לחזור למכונית ומה עושים כדי לא להירדם בנהיגה הארוכה הזו? פותחים רדיו. בערוצי הרדיו המקומיים אפשר לשמוע מוסיקת קאונטרי או מגוון של שדרנים ומטיפים מן הימין הקיצוני, המשמיעים דברים נוטפי ארס על הנשיא אובמה. מאשימים אותו שהוא בעצם מוסלמי התומך באסלם הקיצוני, שאינו מכבד את הפרוטסטנטים שבנו את אמריקה וחיברו את החוקה, שביקש מחבריו בהוליווד לא להפיק עוד סרטים המלגלגים על האסלם ועל הנביא מוחמד, שהוא בעצם סוכן קומוניסטי, שהוא אשם בכל חוליי הכלכלה, שאם ייבחר שנית, יחדיר סוציאליזם, רחמנא ליצלן, לכלכלה האמריקאית. וזה לא הכול. מתברר גם שהמשפחה הנשיאותית מושחתת. הידעתם שמשפחת אובמה קנתה מכונית פורד חדשה? ובכלל ההוצאות של המשפחה הנשיאותית מעולם לא היו גבוהות יותר ובבית הלבן מתרוצצים יותר מדי יועצים שכל אחד מהם מקבל שכר גבוה מדי. כל הדברים האלה נאמרים ברצינות גמורה מבלי להציג מקור כלשהו לידיעות או לבסס אותן בנתוני אמת.

 אמריקה היא ארץ חופשית ולכל אחד מותר לפרסם כל סיפור על כל אדם, כולל על הנשיא. בניגוד לחוקי לשון הרע במדינות אירופה ובישראל המספקים הגנה נגד פרסום שקרים, התיקון הראשון לחוקה מבטיח לאמריקאים חופש ביטוי כמעט מוחלט. חבריי המקומיים הדגישו תמיד שלמרות זאת, העיתונות  האמריקאית נוהגת באיפוק ואינה משתלחת בפוליטיקאים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית ובעצם, מאז נכנס אובמה לבית הלבן, השתנה סגנון הדיווח והעיתונות הימנית תוקפת אותו על כל צעד שהוא עושה ומדביקה לו שמות תואר כמו מוסלמי, אוהב מוסלמים, סוציאליסט, חדל-אישים ולא-פטריוט.

 רשתות החדשות הארציות, CNN ו-FOX, עוסקות כמעט אך רק בבחירות. גם כשהדיון נסב על נושאים אחרים כמו הגרעון בתקציב, ביטוח בריאות ממלכתי והיחסים עם סין – מתייחסים הפרשנים לעמדה של כל אחד מהמועמדים לסוגיה ואיך ישפיעו החדשות האחרונות בנושא על עמדות הבוחרים. בפרסומת של המפלגה הרפובליקאית ב-CNN נשמע קולו של רומני קורא:

"תרמו לי עכשיו. עוד 35 יום לבחירות ויום אחד לעימות הראשון. תרמו לי כדי להציל את ארצנו מעוד ארבע שנים של סוציאליזם. התקשרו עכשיו למספר X או היכנסו לאתר ותרמו."

 בדיינרס (מסעדות עממיות ופונדקים) במדינות המערב – בנבדה, ביוטה, במונטנה, באיידהו ובויומינג, מסך הטלוויזיה תמיד מקרין משדרי ספורט, רשת פוקס או c-span. תוך כדי ארוחת צהריים בדיינר טיפוסי, צפיתי בראיון עם סקוט פרויט, התובע הכללי של אוקלהומה, שהגיש לבית המשפט העליון תביעה בטענה שהממשל הפדרלי אינו רשאי לכפות על המדינות השונות להפעיל ביטוח בריאות ממלכתי. זאת, למרות שאותו בית משפט אישרר את החוק לפני חודשים אחדים. פרויט הודה שהוצאות הבריאות אכן עולות, שהמובטלים והקשישים אינם מסוגלים לרכוש שרותי בריאות ושיש לעשות משהו לתיקון המצב אבל טען שהוא מתנגד לחוק מסיבות אידיאולוגיות וכי החוק החדש מנוגד לחוקה.

 עד כדי כך חזק הלובי של איגודי הרופאים, חברות הביטוח ויצרני התרופות  המפרסמים את מוצריהם בכל ערוצי התקשורת תוך שהם דוחקים במטופלים לבקש מהרופא שלהם מרשם לתרופה זו או אחרת. הלובי החזק הזה לא יסלח לאובמה שהצליח, בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, לאתגר אותם ולזכות באישור החוק החשוב הזה הנקרא בפי כל ObamaCare.

אגב, אוקלהומה אינה נמנית על המדינות העשירות בארה"ב. היא מדורגת במקום ה-47 (מבין 50 המדינות) בתוחלת החיים ובמקום ה-46 במדד השגשוג המודד את  רמת החיים. רבים מתושביה של אוקלהומה נמנים על אותם 47%  ה"לא יוצלחים" כפי שהוגדרו על ידי מיט רומני, אלה שזקוקים לחוק החדש, אבל לתובע הכללי שלהם יש אידיאולוגיה ולעזאזל  העניים. כל אזרח באמריקה חופשי להיות חולה ולמות מבלי שיפריעו לו. אין פלא שתוחלת החיים כאן נמוכה יחסית למדינות אחרות בעלות אותה הכנסה לנפש. כדאי לקורא הישראלי לעצור רגע ולהעריך את ביטוח הבריאות שלנו שגם אם אינו מושלם, הוא לא מפקיר את החולים לחסדי שמיים.

  10.10.2012

 19.8.2012

ההחלטה של מועצת הרשות השנייה לחלט את ערבויות ערוץ 10 ורשת והאפשרות שהערוץ  יפסיק לשדר בקרוב, צריכות להדאיג כל אזרח החרד לדמוקרטיה בישראל. ידיעות אלה הקפיצו אותי מהכורסה הנוחה מול המסך כדי לבדוק מאין צמח החוב הגדול כל כך של ערוצי הטלוויזיה המסחריים למדינה. לתומי חשבתי שמשרד האוצר הזרים אליהם מיליוני שקלים ובעלי הערוצים מסרבים להחזיר את החוב או מאיימים לעשות לו תספורת, האופנתית כל-כך בימים אלה. שיטוט קל באינטרנט גילה שלא מדובר בפירעון חוב או בתספורת מהסוג המוצע על-ידי הטייקונים למחזיקי האג"ח. מתברר שהמדינה לא השקיעה בערוצים המסחריים אפילו שקל אחד, לא כמענק ולא כהלוואה. להפך, הממשלה מכרה לזכיינים רישיונות שידור בתמורה לדמי זיכיון של עשרות מיליוני שקלים ולתמלוגים בהיקף של 1.75% מההכנסות. זאת בשעה ששלוש זכייניות הטלוויזיה – רשת, קשת וערוץ 10  הפסידו ב-2011 קרוב למאה מיליון שקל שהצטרפו להפסדים דומים בשנים הקודמות.

 בתנאים אלה ברור שערוצי הטלוויזיה המסחרית אינם יכולים להרוויח ולשלם תמלוגים שהם שם מכובס למסים. המודל הפיננסי שעמד ביסוד שיטת הזכיינות והרישיונות נכשל אפוא כישלון חרוץ.  שוק הפרסום במדינה בת שבעה מיליון תושבים ששליש מהם מוגדרים עניים, אינו יכול לספק הכנסות שיאפשרו תשלום דמי רישיון/זיכיון ותמלוגים. מה גם שחלק נכבד משוק הפרסום נדד מהתקשורת המשודרת והמודפסת לעולם האינטרנט.

                                    לונדון וקירשנבוים – משידורי ערוץ 10

כדאי לעצור ולשאול – מדוע בעצם צריכים ערוצי הטלוויזיה והרדיו לשלם מסים מיוחדים למדינה? אם הערוץ מרוויח, חובה על בעליו לשלם מס הכנסה אבל באיזו זכות דורשת המדינה מערוצי הטלוויזיה המסחריים תשלומים שאינה דורשת מאף עסק אחר? האם משרד ראש הממשלה האחראי על הרשות השנייה השקיע בהקמת הערוצים האלה? האם הם רווחיים יותר מהבנקים? מחברות הביטוח? ומה באשר לחוק הקובע כי מקום משכנה של חברות החדשות יהיה בירושלים?  האם זו דרישה סבירה? מדוע לא יידרש משרד הביטחון לעבור לירושלים או לנווה אילן? האם לא די שהממשלה מטילה עלינו האזרחים לממן את ערוץ 1?  מחר היא עלולה לחייב רישוי להדפסת עיתון, להשקת אתר אינטרנט או לפתיחת בלוג ולצרף דרישה לתשלום  דמי רישיון ותמלוגים.

 על משרד האוצר ומועצת הרשות השנייה לפעול לשינוי שיטת הרישיונות, כך שהערוצים המסחריים יהיו פטורים מתשלומים למדינה. יש לוותר לערוץ 10 על החובות שצבר ולפצות את ערוץ 2 בהתאמה. תרומתם של התשלומים האלה לאוצר המדינה בטלה בשישים לעומת ערכם להצלת  הטלוויזיה העצמאית. פעולה אמיצה כזו מצד הממשלה תעלה באחת את רמת השידורים בשני הערוצים הקיימים, תקטין את התלות שלהם בתכניות ריאליטי מביישות ואולי אף תעודד הקמה של ערוץ מסחרי שלישי.

בכלל, ככל שהמדינה, באמצעות מועצת הרשות השנייה, תמעיט להתערב בשידורי הטלוויזיה המסחרית ובהתנהלותה, כן ייטב לדמוקרטיה ולציבור הצופים.  הרשות השנייה צריכה להתרכז בעידוד היצירה המקורית ובמניעה של שידור תכנים פוגעניים או מסיתים.

 אלא שמועצת הערוץ השני כמו גם חברי ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בנושא מוקדם יותר השנה חושבים אחרת. מסיבות פוליטיות הם מעדיפים להשאיר את הזכייניות "רעבות" ובחשש מתמיד מפני סגירה. כך יכולים חברי כנסת אחדים והממשלה העומדת מאחוריהם לאיים על שני הערוצים אם אלה יעזו לשדר תחקירים לא נעימים וכך מקבל ראש הממשלה חשיפה כמעט יומיומית במהדורות החדשות, חשיפה שעלולה להצטמצם אם חברות החדשות לא יהיו תלויות בו. הממשלה עסוקה כידוע בניסיונות יצירתיים לסתימת פיות – כמו במקרה של קרן נויבך – ולא בהגנה על חופש הביטוי או בשמירה על פלורליזם תקשורתי.