נשים דורשות שלום!

אולי הגיעה השעה שהנשים ירימו את קולן וידרשו מהמפלגות הוותיקות והחדשות לחשוף את התכניות שלהן לפתרון הסכסוך או לחילופין, יחשפו את אזלת ידן של המפלגות שאין להן תכנית כזו

29.12.14

אם נסעתם בימי שישי האחרונים בכבישים הבינעירוניים נתקלתם וודאי בחבורות של נשים לבושות חולצות טי לבנות עומדות בצמתים ונושאות שלטים גדולים בזכות השלום ונגד המלחמה. אם עצרתם לידן, קרוב לוודאי שקשרו למכונית שלכם סרט תכלכל או דחפו לידכם עלון המזמין אתכם (בעיקר אתכן) להצטרף אליהן תחת הסיסמה: "בוחרות בחיים – דורשות הסכם מדיני!" השלום, שלפני עשרות שנים נישא בפי כל פוליטיקאי כשאיפה האולטימטיבית של מדינת ישראל, איבד בשנים האחרונות את הרייטינג שלו והמעטים שמעיזים להזכיר אותו מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים או סתם תמהונים. כמו בעבר, גם הפעם הנשים הן אלה שמורדות ב"קונסנזוס" הביטחוני, זה שמקדש את הקיפאון המדיני ומוליך אותנו ממלחמה למלחמה.

ראש פינה
עושות שלום בראש פינה, דצמבר 2014

להמשיך לקרוא

מחנה השלום מחפש מנהיג/ה

12.12.2014

רוב הציבור רוצה שלום אולם שנים של הפחדה ושטיפת מוח ביטחונית הותירה אותו מפוחד מ"האויבים החיצוניים" המתרבים ומ"השמאל" – האויב הפנימי אליבא דנתניהו, אלקין ומירי רגב.

שמתם לב שהמילה 'שלום' ירדה למחתרת? יחד אתה נעלמו מסדר היום עוד כמה מושגים חשובים כגון:  הסדר, הסכם, סיום הכיבוש ושתי מדינות לשני עמים.  יותר אין דנים בהם בערבי שישי, גם לא בכנסת או בתקשורת ורק הקולנוע הישראלי מסרב להתקרנף ( למורת רוחה של לימור לבנת) ומוציא פעם בשנה לאקרנים סרט אקטואלי דוגמת 'שומרי הסף' ו'חמש מצלמות שבורות'.  פעם, כשהייתי תלמידה וחברה בתנועת נוער סיפרו לי המורים והמדריכים שישראל רוצה שלום והמדינות הערביות מסרבות. לימים, כשבניי חבשו את ספסלי בית הספר, ספרו להם שהכיבוש הוא זמני ושאו-טו-טו יהיה הסכם עם הפלסטינאים וצה"ל ייסוג מהשטחים. היום, 12 שנים לאחר פרסום יוזמת  הליגה הערבית  ואין ספור ניסיונות תיווך אמריקאים ואירופאים, קשה לתרץ את העמקת הכיבוש ולכן הממשלה והתקשורת הצייתנית הורידו את הנושא מסדר היום. מעולם לא היה לשלום רייטינג נמוך כל כך. אפילו  מפלגות המרכז כמו העבודה, התנועה ויש עתיד נמנעות מלהתחייב לפעול במרץ להשגת הסכם שלום.

הייתה מלחמה בקיץ?

על אף ניסיונותיה של הממשלה להשכיח את המלחמה שהייתה כאן לפני חודשים ספורים, ושבמהלכה נהרגו 73 ישראלים ולמעלה מאלפיים פלסטינאים, הציבור זוכר את הטראומה וקצה נפשו בממשלת נתניהו שהביאה עליו את המלחמה הזאת וקודמותיה  – עופרת יצוקה ועמוד ענן. ממשלות נטולות חזון או תכנית מדינית שרק דרדרו את המדינה למצבה הכלכלי, החברתי והביטחוני הנוכחי. המלחמה של קיץ 2014 בקעה בפעם הראשונה סדקים באמונה שצה"ל יכול לנצח ושלסכסוך יש פתרון כוחני.

להמשיך לקרוא

מסרים לאומניים-דתיים חודרים גם לחינוך הממלכתי

ההתפרעויות שהיו השבוע בתום הלווית שלושת הנערים ורצח הנער הערבי שגופתו נמצאה ביער ירושלים, מעוררים דאגה באשר לעמדות הנוער והתנהגותו כלפי זרים בכלל והפלשתינאים בפרט. וגם, סקר עמדות הציבור שנערך לקראת יום העצמאות האחרון מצא שהצעירים מחזיקים בעמדות ימניות וניציות יותר מהמבוגרים. אין זה פלא, הצעירים הללו הם בוגרי מערכת החינוך שבשנים האחרונות סופגים שטיפת מוח לאומנית–משיחית הן בבתי הספר והן בסדרות חינוך בצה"ל.  להמשיך לקרוא

ביבי מלך ישראל

אז מה בדיוק ההבדל בין הספינה הנשיאותית של ינוקוביץ לבין המטוס עם המיטה המעופפת של נתניהו? הרי בשני המקרים אושרו ההוצאות כחוק והכסף זרם לא לכיס הפרטי אלא למותרות מנקרות עיניים של מנהיגים המשוכנעים שימשיכו לכהן בתפקידם עד עולם.

בימים האחרונים מרבה התקשורת לעסוק במשפט הולילנד ובמילים הקשות בהן תאר השופט דוד רוזן את המורשעים: "מקבלי השוחד מעוררים יחס של תיעוב… הנוטל שוחד הנו בבחינת בוגד באמון שניתן בו… אין דין עבריינים שנולדו למצוקה כלכלית כדין נאשמים המשתייכים לעלית החברתית והכלכלית… שמנה וסלתה של הארץ". באותה עת מתרחשת מחוץ לכותלי בית המשפט  שערורייה גדולה יותר של מעילה באמון הציבור ובכיסו לא מצד ראש ממשלה לשעבר אלא של ראש ממשלה מכהן הנמנה אף הוא על שמנה וסלתה… להמשיך לקרוא

צרור עצות לפוליטיקאי מתחיל

‏24/01/2013

ביום רביעי בערב, פחות מיממה לאחר פרסום תוצאות הבחירות הודיע יאיר לפיד, מנהיג מפלגת "יש עתיד", שהפך בן לילה מעיתונאי ומגיש טלוויזיה פוטוגני לכוכב עולה בשדה הפוליטיקה, שלא יצטרף להקמת גוש חוסם כי לא יעלה על הדעת שיחבור לחנין זועבי. כך, עוד בטרם החל המשא ומתן הקואליציוני התמסר לפיד ליריביו והודיע למפלגות הימין ולחרדים שאין להן מה לדאוג, מפלגת "יש עתיד" משתוקקת להצטרף לקואליציה. אמש הסכימה בעצם הכלה (לפיד) להיכנס לחופה עם חתן (ביבי) בעל לשון חלקלקה ומוניטין מפוקפקים, מבלי להבטיח לעצמה ולמשפחתה אפילו מקצת מדרישותיהם. מה בוער יאיר? במשא ומתן מנצח זה שלא ממצמץ ראשון. הקלפים הרי בידיך. הנח לו לחזר אחריך, שיזיע קצת.

 ועוד משהו. לשם מה הזכרת את חנין זואבי? מה הקשר שלה לנושא? קשה להאמין שאתה בעצם לאומן ימני בתחפושת. היזהר שלא להידבק בשנאת ערבים. הרי עכשיו כבר אינך צריך לשאת חן בעיני בוחרי הימין ובין כה וכה ביבי וליברמן שונאים את הערבים טוב ממך.

.

 כמה עצות לתחילת הדרך:

 נהג לאט ובצניעות. אל תמהר להכניס את ראשך לסד הקואליציה. עד כמה שזה ישמע לך מוזר, נתניהו וחבר מרעיו זקוקים לך יותר משאתה זקוק להם. כטירון בשדה הפוליטי מותר לך לשבת זמן מה באופוזיציה, בשבילם זו בכלל לא אופציה. מאידך, זכור כי ביבי, ליברמן, דרעי, ליצמן ושות' הם שועלים ותיקים בשדה הקרב הזה וכבר אכלו כמה טירונים כמוך לארוחת בוקר. יש להם ניסיון עשיר בהישרדות פוליטית. אחדים מהם אף למדו דבר או שניים על כס הנאשמים ובבתי הכלא. לאחר שהגשת להם אמש את ראשך בהכרזה שלא תחבור לגוש חוסם, הם יודעים עד כמה אתה משתוקק לשבת בממשלה. עכשיו הם ינסו לקנות אותך ואת חבריך לסיעה בהצהרות ריקות על תיקונים בנושאי פנים. אל תשכח שהם חזקים יותר בהצהרות מאשר במעשים. ראה מה קרה לדוח טרכטנברג, לנאום בר-אילן ולדומיהם. לכן, הקשב להם בנימוס, דבר אליהם ברכות אך היה קשוח במשא ומתן. הם ינסו לסובב אותך בכחש ויתרצו רק כשיהיו משוכנעים שאתה מוכן ללכת עד הסוף, אפילו לאופוזיציה אם אין ברירה אחרת.

ראינו כבר מפלגות מרכז נוצצות ושוחרות טוב קמות, נוסקות למרומים ומתרסקות כעבור קדנציה אחת או שתיים. כך קרה לד"ש אחרי המהפך של 1977, לשינוי בראשותו של אביך ולקדימה שזכתה  ב-2009 ב-28 מנדטים ונפלה השבוע עד מרחק של כמה קולות מעל אחוז החסימה. הבוחר, מתברר, אינו טיפש כמו שחושבים נתניהו וחבריו. הוא מצפה מהמפלגה שלך לפעול למען השינויים שהבטחת ולהציג תוצאות, בין אם תעשה זאת מתוך הממשלה או באופוזיציה.

שוויון בנטל ההיא סיסמה יפה שמסתירה מאחוריה דרישות שונות ולפעמים מנוגדות זו לזו. הצעירים ואנשי המעמד הבינוני שנתנו לך את קולם סובלים מנטל כבד בכמה תחומים ובראשם התחום הכלכלי. הבעיה הכואבת ביותר איננה אי-גיוס החרדים לצה"ל שלא באמת זקוק להם, וודאי לא כשהם בגיל 22-24, בעלי משפחות שזכאים למשכורת גבוהה.  מה שמקומם את בוחריך הן זכויות היתר הכלכליות שמקבלים החרדים נוסף על הפטור מגיוס וזכויות היתר הכלכליות של מגזרים "מחוברים"  אחרים כגון המתנחלים ועובדי המונופולים הממשלתיים. לבוחרים שלך נמאס (ערוך סקר ושאל אותם) לסחוב על גבם את המגזר החרדי ההולך וגדל בעוד הם מתקשים לגמור את החודש ויכולים רק לחלום על רכישת דירה. לכן צריך לבטל את זכויות היתר הללו תוך העברת חלק מהחיסכון שיתקבל להעלאת השכר החודשי של  החיילים בשירות חובה.

 דרוש לבטל את הקצבאות לתלמידי הישיבות, לקצץ במימון הישיבות עצמן ולהתנות את התקצוב של בתי הספר החרדים בלימודי הליבה. בתי ספר שלא ינהיגו לימודי ליבה בפיקוח משרד החינוך יוכלו להמשיך לפעול ללא תקצוב ממשלתי ממש כמו בתי ספר חרדיים בברוקלין ובאנטוורפן. ברור שמהלך כזה צריך להיות הדרגתי אבל עליו להתחיל מיד עם הקמת הממשלה ולהניב תוצאות עוד לפני מערכת הבחירות הבאה ולפני שדרעי וישי המתוחכמים ימסמסו אותו. אם תצליח בזה, תקנה את עולמך כמנהיג אמיץ ואמין לקראת מערכת הבחירות הבאה. מהלך כזה דרוש למדינה כאוויר לנשימה. הוא יוציא אלפי צעירים חרדים לשוק העבודה, יעודד אחרים לשלב לימודי מקצוע לצד לימודי קודש, יחליש את כוחן של המפלגות הדתיות, ימתן את ההקצנה בקרב הציבור החרדי ויחסוך מיליארדים לתקציב המדינה.

 ברור שיש לפעול גם בנושאים אחרים: להגן על חופש הביטוי, לשמור על עיתונות חופשית, על אחריות תקציבית ועל מספר מצומצם של שרים בממשלה; ולא הזכרנו כלל את התהליך המדיני החשוב מכול, אבל ממך מצפה הציבור להתחיל בנושא שעמד במרכז מערכת הבחירות שלך – הגברת השוויון בנטל.

 ועצה אחרונה. נתניהו וחבריו יציעו לך תיקים חשובים אך כאלה שקשה להצליח בהם. הם מעדיפים שתיכשל ותחזיר להם את הכוח הפוליטי שאבד להם בבחירות האלה. משום כך, אל תיקח את תיק החוץ שיחייב אותך להסביר בעולם את מדיניות הסירוב של ישראל ולא את תיק האוצר שידרוש ממך לכסות את הגרעון הענק שלא אתה יצרת. תשאיר להם להתמודד עם הדייסה שבישלו. בקש את תיק החינוך. כך תוכל לפקח על יישום חוק השוויון בנטל, להחזיר למערכת החינוך את האתוס ההומני-ליברלי שקודמך דיכא, להעלות את רמתם של המורים ולשפר את הישגי התלמידים.

 אם תצליח אפילו בחלק מהמשימות האלה –

"תוכל לרשת את הארץ ואת כל העולם
ועוד יותר מזה, ילדי – תהיה אדם".

     (רדוארד קיפלינג. מאנגלית: יאיר לפיד)

מי ימריץ את מר"צ ?

4.12.2012

כשבמרכז המפה הפוליטית מצטופפות רשימות חדשות הצצות כפטריות אחר הגשם ומפלגות ותיקות שגולשות אליו מצדו השמאלי (לעולם לא מימין). כשהמנהיגים והמנהיגות  שלהן נזהרים ונזהרות לא להרגיז את ביבי ואת קוראי "ישראל היום" עם רעיון מקורי או עם תכנית מדינית רעננה, כשהעבודה בראשות שלי יחימוביץ מאמצת בשתיקה את מדיניות הסירוב של נתניהו. כאשר ברור שכל המפלגות האלה ישמחו להצטופף אחרי ה-22 בינואר סביב שולחן הממשלה, נותרה מר"צ המפלגה הרצינית היחידה משמאל לגוש הימני- קיצוני שפניו האמתיות  נחשפו בתוצאות הפריימריס בליכוד. אלא שמר"צ נרדמה בשמירה והיא זקוקה לזריקת מרץ דחופה.

 מעניין מיהו הקופירייטר שהגה את הסיסמא "שמאלנים – הביתה!" המתנוססת על שלטי חוצות בצדי הדרכים, סיסמא המכריזה בריש גלי שמר"צ כלל לא רוצה לגדול ולהפוך לגורם משפיע בפוליטיקה הישראלית. שהיא לא זקוקה לתומכים מקרב הציבור הרחב אלא רק לאותו קומץ "שמאלנים" שברגע של אובדן חושים יצאו לפני שנים מעטות מחיקו החמים של השמאל לרעות בשדות הקונסנזוס והצביעו בבחירות האחרונות קדימה או עבודה. מר"צ פונה אליהם עכשיו כמו אל צעירים סוררים שסטו מדרך הישר ומבקשת מהם לשוב  "הביתה", למשפחת השמאל האשכנזי, המשכיל והמבוסס כלכלית. נכון שמר"צ צודקת במרבית הנושאים הנמצאים על סדר היום, הן בהגנה על זכויות הפרט והן בסוגיה הפלסטינית, שבלי התקדמות בעניינה לא יהיו משאבים לטיפול בנושאים החברתיים-כלכליים. אבל עם צדק אי אפשר ללכת למכולת וללא מערכת בחירות חכמה ונמרצת אי אפשר לזכות במנדטים.

מרצ2הורד
שלטי חוצות שמבריחים בוחרים

עשרות אלפי אזרחים שאינם מגדירים עצמם שמאלנים מאוכזבים ממדיניות הממשלה בשורה ארוכה של נושאים, מדיניות שהניבה את מבצע "עמוד ענן" והביאה לקבלת הרשות הפלסטינאית כמדינה משקיפה באו"ם.  מדיניות שמתעלמת מהשינויים הכבירים שמחולל האביב הערבי במזרח התיכון, שממחזרת סיסמאות שחוקות, שמבודדת את ישראל ושתהפוך אותה בעתיד הלא רחוק למדינה דו-לאומית. אזרחים אלה אינם רוצים להיקרא שמאלנים (שמאלן= מילת גנאי בפיהם של פוליטיקאים ומילה נרדפת לבוגד בפי אנשי הימין הקיצוני) ואינם יתומים הזקוקים ל"בית". הם מחפשים רשימה שאינה חוששת להתעמת עם הקבוצות החזקות כמו המתנחלים, החרדים והוועדים הגדולים בנושאי פנים ומציעה מדיניות שפויה ולא אלימה לטיפול בענייני חוץ. אזרחים אלה אינם חברים במפלגה כלשהי וגם לא יעמדו בתור להצטרף כחברים במר"צ, אבל נפשם נקעה מכוכבי המרכז שאינם מציעים דבר ואם לא יפחידו אותם עם תווית של שמאלנים, הם עשויים להצביע מר"צ.

 אם חפצת חיים היא, ראוי שבשבועות שנותרו עד הבחירות תפעל מר"צ במרץ לשכנע אותם להצביע עבורה. שתחליף את משרד הפרסום , תוריד את המילה "שמאל" על כל נטיותיה משלטי החוצות ותבליט את המצע המדיני שלה בענייני חוץ. עד כה לא נצפתה פעילות מסוג זה, אפילו לא במרחב הוירטואלי. אתר האינטרנט של המפלגה פרימיטיבי והפעילות ברשתות החברתיות נראית כמו צ'ט של גדוד צופים. ידיד שנרשם באתר מדווח שלא קיבל כל תגובה, מבזק ידיעות או פרסום. מלבד הודעות לעיתונות וראיונות ספורים של זהבה גלאון בתקשורת לא שומעים אותם. היכן מטה הבחירות? הרי השבוע האחרון סיפק הזדמנויות פז לחשוף את אזלת ידה של הממשלה בטיפול בנושאים המדיניים ואת התייצבותן האוטומטית של כוכבי המרכז-ימין לצידה.  גם רשימת המועמדים של מר"ץ אינה מלהיבה, בלשון המעטה לעומת הרשימה הרעננה של העבודה והעשיריה הסהרורית של הליכוד. מה, כל כך קשה לגייס עיתונאי צמרת או סלב תורן?

 על מר"צ לפנות למעמד הבינוני המידרדר במורד העשירונים, זה שיצא לרחובות בקיץ 2011 ולשכנע אותו כי רק  סיום הכיבוש ישחרר את המיליארדים הדרושים להשקעות בחינוך, בדיור וברווחה. היא צריכה לפנות אל הפנסיונרים הסובלים ממערכת בריאות לא שוויונית ורואים את בניהם נאבקים ביוקר המחיה וכמובן אל ערביי ישראל שהליכוד ומפלגת העבודה כלל אינם סופרים. כל אלה יכולים להביא למר"צ עוד 3-4 מנדטים מעבר לחמישה שמנבאים להם הסקרים.

 לשם כך, עליה לחדול להתנהג כמועדון אקסקלוסיבי, לצאת מהבועה התל-אביבית, מחוגי "שלום עכשיו" ו"מחסום ווטש", אל הציבור שסולד מהימין אבל מתרחק מתווית השמאלן כמו מאש. הכנסת הבאה תהיה זקוקה למר"צ כאופוזיציה לוחמת שדוגלת במו"מ רציני עם הרשות/המדינה הפלסטינאית, פועלת לצמצום הפערים בחברה ולשמירה על זכויות הפרט.

הנושא שלא מדברים עליו

5.11.2012

כל הפרשנים תמימי דעים שמערכת הבחירות לכנסת תתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים והנה מעז אבו-מאזן נשיא הרשות הפלסטינית, בראיון לערוץ 2, לקרוע את עטיפת הצלופן הכלכלית-חברתית מעל מערכת הבחירות לכנסת ולהזכיר לנו ולכל העולם שיש כאן כיבוש בן 45 שנים. איזו חוצפה. מה, הוא  אינו יודע שלא מדברים על נושא רגיש זה ליד השולחן? קחו לדוגמה את כחלון ששקל להקים מפלגה ובינתיים חזר בו. מסביבתו נמסר שאינו מתכוון להתמקד בתחומי חוץ וביטחון, אלא בנושאים כמו קידום התחרות במשק, הורדת מחירים ושיפור מצבו של האזרח. גם יחימוביץ', שנתפשה בתחילה כשמאלנית רדיקלית, פועלת באחרונה באופן עקבי כדי להתרחק מתווית השמאל. היא נמנעת מלעסוק בסוגיות מדיניות ובנושאי דת ומדינה וכוכבי המחאה החברתית שהצטרפו אליה לא חולמים לטפל בכביסה המלוכלכת שמעבר לגדר ההפרדה.

 יאיר לפיד חולם בכלל להיות שר החינוך ומבהיר שבכוונתו להתרכז בשיפור הישגי התלמידים. לפיד אמנם מצהיר כמי שכפאו שד על חידוש התהליך המדיני אולם מי שבוחר במכללת אריאל כבמה להכרזה על תהליך מדיני, חזקה עליו שאינו מתכוון להביא את התהליך או את הכיבוש לידי סיום. אפילו מרצ, מפלגת הבית של השמאלנים, כפי שהיא ממצבת עצמה בשלטי חוצות, משבצת את הנושא המדיני-בטחוני במקום השלישי במצע שלה – אחרי חברה וכלכלה ואחרי דת ומדינה. עם זאת, לזכותה יאמר שהיא המפלגה היחידה הדוגלת באופן מפורש בסיום הכיבוש.

 יש כמובן סוגיות אחרות שנזרקות לחלל האוויר: ממשל תקין, ביעור קשרי הון-שלטון, צמצום מספר השרים בממשלה, הדברת האלימות, הורדת מחירי הדיור ועוד ועוד. כל אלה נושאים נכבדים הראויים לטיפול, אבל הסוגיה  המרכזית שמאיימת על המשך קיומה של מדינת ישראל ושיש לה השפעה מכרעת על כל אחד מהנושאים האלה היא הכיבוש – השליטה רבת השנים על אוכלוסייה של שניים וחצי מיליון תושבים חסרי זכויות ביהודה ושומרון והמצור על כמיליון וחצי פלסטינאים ברצועת עזה. מסוגיה זו מתרחקים המועמדים כמפני אש.

אין לחמוק מהשלכות הסכסוך עם הפלסטינאים. המתמודדים בבחירות אינם רשאים "לא לעסוק בנושא המדיני" כי הוא זה שמכתיב את כל היתר – את המצב הכלכלי, את הביטחון הרעוע,  את האלימות, את הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם ואת הכרסום בזכויות האזרח בארץ.

 כלכלה: עם תקציב ביטחון מפלצתי של כ-60 מיליארד שקל  (17% מהתקציב) בתוספת  הכספים המוזרמים להתנחלויות מסעיפים חבויים בתקציבי המשרדים האחרים, לא נותרים משאבים לצמצום פערים, להעלאת רמת החינוך, להגדלת היצע הדירות ולהשקעה בתשתיות. נהפוך הוא,  עם גרעון של 4% מהתוצר וממשלה שאינה רוצה או אינה מסוגלת לעמוד בפני מערכת הביטחון הרעבה תמיד ובפני הלובי החזק של  המתנחלים, אנו צפויים  אחרי הבחירות להעלאות מסים ולייקור השירותים הציבוריים שהמדינה עדיין מספקת, צעדים שיפגעו קודם כל בעניים ובמעמד הבינוני. מי שחושב שהעלאת מסים למאיון העליון, כמו שמציעה שלי יחימוביץ, ימלא את הבור הזה טועה ומטעה. העלאה כזו לא תצמצם את הגרעון בהיותה צמודה לתכנית הכרוכה בהרחבה תקציבית ניכרת.

 ביטחון: מיותר לציין שהמשך הכיבוש מאיים על ביטחוננו יותר מכל גורם אחר. הוא מלבה את השנאה לישראל בעולם הערבי כולו ובאוכלוסייה הפלסטינית בפרט ומרחיק מאתנו בני ברית קרובים ורחוקים. לפני שבועיים, בשעה שעשרות אלפי אזרחים בדרום הארץ היו נתונים למטחי טילים מרצועת עזה, התפאר ראש הממשלה  ש"החזרנו את הביטחון לאזרחי ישראל. נקטנו מדיניות תקיפה, שיקמנו את ההרתעה"  איזה ביטחון ואיזו הרתעה? מערכת כיפת ברזל ששרפה כבר למעלה ממיליארד דולר מתגלה במערומיה וכל חיסול ממוקד ברצועת עזה מצמיח שניים-שלושה יורשים נחושים יותר.  האמת היא שצהל, הצבא החזק (והיקר) ביותר במזרח התיכון, עומד חסר אונים מול כמה עשרות ג'יהדיסטים המפגיזים את אזור הדרום  כל כמה שבועות כשהם משביתים מעבודה ומלימודים מאות אלפי אזרחים. כל  מי שעיניו בראשו מבין שאין פתרון צבאי לסכסוך.

 ובזירה המדינית: המדיניות הכוחנית של הממשלה קלעה את ישראל לבידוד בינלאומי מסוכן. אין עוד מדינה, מלבד סין המושלת בטיבט, שמקיימת משטר כיבוש ממושך כל כך. בהדרגה נמאסנו על כל העולם שמכביד את החרמות ואת הגינויים נגדנו. לא תענוג להזדהות היום כישראלי באירופה וטורקיה שהייתה מחוז תיירות קרוב וזול הוצאה אל מחוץ לתחום. אי–אפשר להמשיך להתקוטט עם כל העולם ולהמשיך להטיל יהבנו על ארה"ב לבדה שביום בהיר אחד עלולה אף היא להתנער, אם האינטרסים שלה יצדיקו זאת, מהמדינה הקטנה והמעצבנת במזרח התיכון.

 אז איפה המפלגה שתישא את דגל השלום במערכת הבחירות? היכן המתמודד האמיץ שיכריז  על סיום הכיבוש ועל הסדר עם הפלסטינאים כמשימתו העיקרית כשיגיע לשלטון? שלי יחימוביץ תומכת בהתנחלויות, יאיר לפיד רוצה תהליך מדיני באריאל, כחלון אמר שלבו בימין והצמד ביבי את ליברמן – הם הרי אדריכלי המצב האומלל הזה.