הלשון בשירות הנרטיב הלאומני

אין גבול לאינוס השפה העברית בכמה ערוצי תקשורת מרכזיים שאינם מתביישים לזלזל בכבודם של חיילים וחיילות שנהרגו בחודשי האינתיפאדה השלישית שאנו מצויים בעיצומה. הפעם הייתה זאת לוחמת משמר הגבול הדר כהן שהתגייסה רק לפני חודשיים וכבר מצאה את מותה בפיגוע האכזרי ליד שער שכם.

הדר כהן
לוחמת משמר הגבול הדר כהן
  • לוחמת מג"ב נרצחה – חמאס משבח והרש"פ שותקת (קול ישראל, 3.2.06)
  • בפיגוע המשולב בירושלים נרצחה הדר כהן, שהתגייסה לפני חודשיים למג"ב (Ynet)
  • חודשיים אחרי גיוסה למג"ב: הדר כהן נרצחה בפיגוע בשער שכם (כלכליסט, 3.2.06)

קראו שוב את שלוש הידיעות האלה והגידו מה צורם בהן, מלבד הטרגדיה האיומה במותה של צעירה בת 19. לוחמת נרצחה? הרי זה אוקסימורון. אם הדר לובשת מדים, נושאת נשק ומייצגת את מדינת ישראל בשער שכם בירושלים, נהרגה תוך מילוי תפקידה כלוחמת, מן הראוי להודיע שנפלה בקרב או נפלה על משמרתה או נפלה במילוי תפקידה. אפשר להוסיף שהדר נפלה כשהגנה על חברתה רוית או על אזרחים שהיו בקרבתה או פשוט בהגנה על הכיבוש… אבל להודיע שלוחמת נרצחה? אין ספק שהדר ראויה ליותר מזה. מגיע לה הכבוד שמעניקים ללוחמים שנפלו על משמרתם או נפלו בקרב. נוסח הידיעות האלה מקומם בעיקר כי הדר פעלה בגבורה והספיקה לירות בפלסטיני שדקר את חברתה. כך גם לגבי החייל שנהרג בתחנה המרכזית בבאר שבע לפני כמה חודשים לאחר שמחבל חמוש בסכין חטף את נשקו ופתח בירי: חייל צה"ל נרצח ו-9 נפצעו (ערוץ 7) וגם החייל זיו מזרחי, תושב גבעת זאב, נהרג או נפל ולא כמו שדווח: זיו מזרחי הוא הנרצח בפיגוע הדקירה בתחנת הדלק בכביש 443 (חדשות 2). האינתיפאדה הזו זרעה יותר מדי קורבנות אזרחיים גם מבלי שנוסיף עליהם את החיילות והחיילים.

אבל שיבוש השפה בידיעות הללו אינו תוצאה של היסח דעת או טעות של עורך רשלן. כי דיווח שהדר הצעירה נפלה בקרב או נפלה על משמרתה מכבד לא רק אותה ואת עמיתיה למשמרת אלא גם את האויב – את שלושת הפלסטינים שדקרו וירו ונהרגו גם הם באותו אירוע. אם הדר נפלה, אזי גם הם נפלו באותו קרב וגם הם לוחמים. חלילה לערוצי תקשורת לאומיים גאים לראות בפלסטינים הדוקרים והיורים – לוחמים. אבל האמת שלא כל כך נעים להודות בה היא שללא מדים וללא ארגון צבאי המשגר אותם, מדובר בלוחמי חופש מיואשים ואכזריים שאינם שונים מלוחמי חופש אחרים בהיסטוריה – המחתרת האירית, לוחמי החופש בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, וגם לוחמי האצ"ל והלח"י לפני קום המדינה. הנערים הפלסטינים האלה לא רק מיואשים ואכזריים הם גם מתאבדים ביודעם שסיכוייהם לחזור הביתה בשלום אפסיים.

מילון אבן-שושן מגדיר רצח כהריגה בזדון, כמעשה עוול. ועוול כידוע משייכים לאויב, ובמקרה שלנו לא סתם אויב אלא טרוריסט בודד או שלושה טרוריסטים שאינם משתייכים לארגון צבאי כלשהו (אגב, מלחמות בין צבא לצבא עברו כנראה מן העולם במאה הקודמת). למדינה, כל מדינה, יש מונופול על הפעלת אלימות לגיטימית. לכן כשחיילים ולוחמי משמר הגבול הורגים פלסטינים הם אינם רוצחים. הם מחסלים, מנטרלים או "מבצעים ירי" בשעה שהפלסטינים שאין להם מדינה ואין להם רישיון להרוג, תמיד רוצחים, גם חיילים וחיילות נושאי נשק.

יש תקווה: נשים צמות למען השלום

מה מביא נשים עסוקות מכל קצות הארץ לעזוב בקיץ הזה את המשפחה, העבודה והבית הממוזג, ולעלות לירושלים יום-יומיים בשבוע ? מה הביא את אדר הצעירה ממצפה רמון, את מרב הרופאה מחיפה, את אורלי וששת חברותיה ממיתר, את אסתר הפסיכולוגית מתל-אביב ואת נטע, בת ואחות שכולה המפליאה לנגן בחליל צד – לשבת בחום יוקד באוהל רעוע על מדרכה מול בית ראש הממשלה ולצום 25 שעות? ראיתי אוהל, סככה, שלטים גדולים, סרטים תכולים, נשים צעירות יותר ופחות בחולצות לבנות ועליהן הסיסמה: "דורשות הסכם מדיני", שישיות מים מינרליים, כובעים רחבי שוליים וספר אורחים.

צום איתן 31
צילום: יעל אדמי

להמשיך לקרוא

איך שוב ניצלנו מלחץ בינלאומי

במערכת הבחירות שמגיעה השבוע לסיומה מתעלמות המפלגות המתמודדות מהמלחמה שהייתה פה בקיץ האחרון. כאילו לא נורו עלינו טילים במשך שבועות ארוכים, כאילו לא נפלו משני הצדדים יותר מדי קורבנות שווא. בתום מלחמת צוק איתן, נדמה היה שהזעם הציבורי בארץ והאיבה לישראל בחו"ל ישפיעו על מקבלי ההחלטות להתניע, או לפחות להיגרר, למהלך מדיני. מדינות אירופה כבר התחילו ללחוץ על ישראל להגיע להסכמים ולהקל את המצור על רצועת עזה.

התמונות הקשות מעזה השפיעו על דעת הקהל במדינות רבות. הפגינו עשרות אלפים בלונדון, פריז, ברלין, אמסטרדם, איסטנבול, סידני, קייפטאון וערים נוספות במחאה נגד פעולות צה"ל ברצועת עזה ובקריאה להפסקת אש ארוכת טווח בלחימה בין צה"ל וחמאס. המפגינים בפריס קראו להפסקת "התוקפנות הישראלית" ולהסרת "המצור הבלתי-חוקי מהרצועה". "לה מונד" הצרפתי דיווח כי המפגינים בבירה ובערים נוספות בצרפת, קראו: "ישראל רוצחת, הנשיא (פרנסואה הולנד) משתף פעולה". הם נשאו דגלים פלסטיניים ושלטים עליהם נכתב בין היתר: "הפסיקו את הטבח בעזה". להמשיך לקרוא

יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור

אוקטובר 2013

מה השתנה מאז? כמעט כלום. מאז רצח רבין, אומרות בעצם ממשלות ישראל: מוטב יהודה ושומרון בלי שלום מאשר שלום בלי יהודה ושומרון, והעתיד הריהו כתוב בספרי המלחמה שהיום חוגגים לה ארבעים שנה

בין החגים הצפופים של חודש תשרי בולטת השנה חגיגה נוספת: יומולדת ארבעים למלחמת יום כיפור. התקשורת מחממת מנועים לקראת האירוע ומוספי ראש השנה של כל העיתונים עוסקים בו בהרחבה : "40 שנה ליום כיפור – פרויקט מיוחד ב-YNET – ימי הקרב, ההקלטות, הפרוטוקולים והסיפורים, כולל קטעי וידאו"; ערוץ 10 מביא בכל מהדורת חדשות השבוע סרטי צילום שהתגלו בבוידם; MAKO מציג: משדה הקרב באהבה: מכתבים ממלחמת יום הכיפורים; וזו רק הקדמה לשפע הכתבות והסרטים שיופיעו בערב יום כיפור הבא עלינו לטובה. הוצאות  הספרים מציגות ספרי עיון וסיפורת חדשים על המלחמה לצד מהדורות חדשות של ספרים שיצאו לאור לפני עשרים שנה ויותר. ולפחות שלושה כנסים מתוכננים לדון במורשת קרב ובלקחים הצבאיים מהמלחמה ההיא. להמשיך לקרוא

תקציב הביטחון – החתול ששומר על השמנת

 18.5.2013

מרבית הגזירות עליהן החליטה הממשלה בראשית השבוע יפסחו גם הפעם על עובדי מערכת הביטחון. לאחר מאבק מרשים של שר האוצר, החליטה אמנם הממשלה על קיצוץ בתקציב הביטחון אבל כמו תמיד, "נתנו לצה"ל לנצח" ולקבוע היכן לקצץ. כשנותנים לחתול לשמור על השמנת הוא מקפיד  שלא יגעו בקערה הגדושה שלו וחותך את הפנכות הקטנות של האחרים – לא של החמאס ולא של  אחמדינג'אד אלא שלנו, האזרחים.

והכל מפני שהפוליטיקאים, אלה שרגילים לתרגילים של הפוליטיקה הישנה וגם האחים הנמרצים שהבטיחו פוליטיקה חדשה, לא מעיזים לקבל החלטות באשר לגודל הצבא ותקציב הביטחון. משרד האוצר, מעלה הצעות הגיוניות אבל הממשלה בהנהגתו של נתניהו מאפשרת לחתול (מערכת הביטחון) לקבוע את גודל הקערה ואת טיב השמנת וכמו כל שמנת היא בכלל לא דיאטטית. יש בה לפחות 30% שומן שכולו מרוכז בשכר, בפנסיות ובהוצאות הגבוהות מדי של אגף השיקום. על אלה צה"ל נלחם בגבורה ותמיד מנצח. שכר קציני הקבע נשאר גבוה, הפנסיה המשולמת להם החל מאמצע שנות ה-40 לחייהם כשהם פורשים ופוצחים בקריירה שניה, גבוהה (76% מהשכר האחרון, כאשר בסיס הפנסיה כולל את רוב התוספות) וקצבה מופרזת משולמת בשנים האחרונות לכל המשפחות השכולות (דמים תמורת דם). רק חיילי החובה ממשיכים לקבל להשתכר אל צרור נקוב שאינו מכסה, לפי דווח של חיילים רבים, אפילו את הנסיעות לחופשה.

להמשיך לקרוא

כל בלוגר שמכבד את עצמו צריך להביע את דעתו על הסוגיה האיראנית

7.9.2012

מזה חודשים רבים אנחנו חיים בחרדה הן מפני הגרעין האיראני  והן מפני התוצאות הצפויות של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין של איראן. נוכח חרדה זו  אין  לציבור  את הכוח  הדרוש כדי לצאת נגד הגזרות הכלכליות הנחתות עליו בקצב הולך וגובר – עליית המע"מ, עליית מחירי הדלק והמזון, קיצוץ בקצבאות הילדים, עצירת פרויקטים תחבורתיים, עלייה הצפויה במחירי המכוניות הקטנות ועוד ועוד. אין פלא שהמחאה החברתית נמוגה הקיץ בד בבד עם התבססות הסוגיה האיראנית בקדמת הבמה.

 ביבי, ברק וכלי התקשורת המשדרים אותם, טורחים לתחזק את החרדה הזו באין ספור תדרוכים ונאומים הרומזים שטייסינו המצוינים  יוצאים או-טו-טו בדרך לבושהר ולעוד תריסר מתקנים גרעיניים הפזורים מעל ובעיקר מתחת לקרקע.

גם אם איראן אכן מתקדמת בדרכה ליצור פצצה גרעינית, לא ברור איזו תועלת, מלבד טפיחה עצמית על השכם, תצמח לנו מהפצצת הכורים האיראנים? להערכת כל המומחים, ויש רבים כאלה, הפצצה ישראלית עשויה לעכב את האיראנים בשנתיים-שלוש, ומה אז?

מאידך, לדעת אותם פרשנים ואפילו לדברי שר הביטחון שחוזה 500 הרוגים, התוצאה הוודאית של תקיפה כזו תהיה מהלומת נגד אירנית שתתבטא בהפגזה של מרכזי האוכלוסייה בישראל  בטילים ארוכי טווח במשך חודשים ושנים והידרדרות מעמדה הרעוע כבר של ישראל בעולם.  ולא פחות חשוב – תקיפה כזו תאחד את העם האיראני סביב מנהיגיו הנוכחיים ותהרוס את הסיכוי להחלפת המשטר.

כל זה ידוע כנראה גם לביבי ולברק, אז מדוע הם מובילים אותנו להרפתקה מסוכנת כל כך ? האם הם גמרו אומר ללכת בדרכו של בר-כוכבא?

אין לי מושג אבל אנסה לקושש כמה תשובות עד לפוסט הבא. בינתיים אני מציעה לקרוא את מאמרו של צבי סבר מלכודת איראנית שהתפרסם הבוקר ב"הארץ".