חייבים לעצור את המלחמה הבאה

שוב עפים הקסאמים על תושבי עוטף עזה, שוב מגיב צהל בהפצצות, שוב מנשבות כאן רוחות מלחמה. רבים ממרכיבי התערובת הנפיצה שגררה את ישראל וחמאס למלחמה בחודשי הקיץ של 2014, ושנסקרו השבוע בדו"ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן, שבים לרחף באוויר לקראת אביב 2017. המלחמה הבאה היא רק עניין של זמן. צהל כבר מתכונן ושר הביטחון ליברמן מבטיח להראות לחמאס את נחת זרועו.

כאילו לא היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים. הנסיבות בעזה לא השתנו, הן רק החמירו — בעיות תשתית חמורות, קשיים גדולים באספקת המים והחשמל, אבטלה חריפה, תחושת מחנק ומצור — עלולות להוביל לכך שהפעם,  יהיה זה החמאס ומנהיגו החדש שיציתו את האש. אבל האזהרה הייתה כתובה על הקיר כבר שנתיים וחצי – מסיום מלחמת צוק איתן שבה נפלו 68 חיילים, 5 אזרחים ישראלים ויותר מאלפיים פלסטינים, נוסף להרס הנורא שזרע צהל ברחבי הרצועה.

 כך החמיצה ישראל עוד הזדמנות לכונן רגיעה ארוכת טווח על ידי הסרת המצור מעל רצועת עזה.  נמל תעופה ונמל ימי שהאיחוד האירופי מוכן לממן את בנייתם, יפתחו את עזה לעולם, יסירו את האחריות לנעשה בה מישראל ויביאו תקווה ושלום לתושבים משני צדי הגבול. עדיין לא מאוחר, עדיין אפשר למנוע את המלחמה הבאה!  להמשיך לקרוא

ועידת ישראל לשלום 2015 – בצל אינתיפאדת הסכינים

צריך להוריד את הכובע בפני עיתון הארץ שיזם והפיק זו השנה השנייה ועידה המוקדשת כולה לשלום ולדרכים להשגתו. הוועידה התכנסה ב-12.11.2015, בעיצומו של גל אלימות (אינתיפאדה שלישית…) שהתפרץ בחודש שעבר ושסופו אינו נראה לעין. אולי דווקא משום כך, כשהשלום נראה רחוק מאי-פעם והייאוש כבר לא כל-כך נוח, הגיע קהל רב ומילא את האולם הגדול עד אפס מקום. נעים היה להיפגש עם מכרים ואחרים שחושבים כמונו אבל בעיקר היה מעניין לשמוע דעות, פרשנויות, רעיונות וניתוחים מלומדים של המצב. להמשיך לקרוא

החלום ושברו: על הספר "חלום הצבר הלבן"

מאת: מירון בנבנשתי

הוצאת כתר, 2012

מירון בנבנשתי הוא לא רק אינטלקטואל ירושלמי מעורב וחריף העוסק זה עשרות שנים במחקר גיאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל ושל הסכסוך עם הפלסטינאים. תקופה מסוימת, בהיותו סגן ראש העיר ירושלים הממונה על ניהול מזרח העיר, שלח ידו בעשייה ציבורית. עד שהיד נכוותה. הכוויה הזו עדיין כואבת והכאב שזור בספר שלפנינו. כך גם צער הפרידה מהאמונה התמימה של מירון הצעיר בצדקת המפעל הציוני. בנבנשתי הוא נציג אוטנטי של הצבר האציל, דור שני לחלוצים שהקדישו את חייהם לאותו מפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים והקימו את המדינה. הספר הוא ביוגרפיה של החלום ושברו.

 גילוי נאות: גם אני שייכת לזן הנכחד של אזרחים חילוניים הרואים במדינת ישראל את ביתם ואת משפחתם המורחבת. גם אני אינני נמנית על המיואשים והמקטרים המוציאים דרכון זר, מתכנסים בד' אמותיהם ולעזאזל כל השאר. כמו המחבר, גם אני רואה בצרות של המדינה את הצרות שלי. הורי כמו הוריו בנו את הארץ בלי מירכאות. למרות שאני צעירה ממנו ואינני זוכרת את ארץ ישראל שלפני קום המדינה, אני מרגישה שהבית שלי אינו מסתיים בקירות המבנה היפה שבו אני מתגוררת אלא הבית הוא המדינה והצרות שלה הן הצרות שלי. אני דואגת לעתיד הבית הזה כי גם בניי ונכדיי גרים בו. אני רוצה מאוד לראותם גדלים ומשגשגים בארץ ותוהה איזו מדינה תהיה להם בעוד ארבעים וחמישים שנה.

 אחרי שמיקמתי את עצמי, נחזור לבנבנשתי שפורש בספר הזה לא רק את סיפור חייו אלא גם את תפיסת עולמו ומשנתו הפוליטית וכל זה בגילוי לב נדיר, בדם לבו ממש. בן לאב ציוני, נצר למשפחה מיוחסת בקהילת סלוניקי ולאם שעלתה ממזרח פולין, גדל המחבר בתקופת המנדט הבריטי בשכונת רחביה בירושלים. האב היה מורה, גאוגרף ואיש ציבור שמצד אחד קיים יחסי חברות עם נכבדים ערבים ומצד שני שרטט מפות שהתעלמו פה ושם מישובים ערביים לטובת הפרויקט הציוני. הנער מירון, מלח הארץ, גאה בשורשיו ובייחוסו, כמו גם בפועלם של הוריו  שראו בהתגייסות ובהתמסרות לטובת העם והרעיון הציוני דרך חיים ושהחדירו בו ציונות ואהבת הארץ דרך הרגליים.

 לא ברור מדוע נקרא הספר "חלום הצבר הלבן". מה כל כך לבן בצברים בכלל ובמחבר בפרט? האם הצבע הלבן מבדיל אותו מהילידים הפלסטינאים הכהים יותר? או אולי כי הצברים – ילידי הארץ שדיברו עברית כשפת אם – נראו צחים כשלג בעיני האבות המייסדים. הנה גדל כאן דור יהודי חדש שניחן  בעוז רוח כנעני, באינטלקט יהודי ובחספוס של שיח הצבר. האם יש מי שמייצג את הדמות הזאת טוב ממירון בנבנשתי?

 המחבר רואה עצמו כאבן מאבניה של הארץ הזאת, כיליד אריסטוקרט. הוא מתאר את תמצית הילידות כתחושת הביטחון של ילד הגדל בבית חדור תחושת שליחות ואוהב את הן את נוף מולדתו והן את רוח הקהילה שאביו נמנה על נכבדיה. "כל ימי חשבתי שתחושת הילידות שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו-קיום ופיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטוייה המזוקק של הציונות. פולחן המולדת הציוני היה במהותו דת חילונית ששאפה ליצור סמלים חדשים לעומת הסמלים הדתיים-מסורתיים של היהדות בגולה. אבל בכך היה טמון זרע כישלונו: הניסיון ליצור תחליף חילוני לאמונה הדתית כאשר התחליף היה עשוי  מחומרים השאובים מהמסורת היהודית, לא היה יכול להצליח לאורך ימים. מלחמת ששת הימים יצרה את התנאים להפיכתו של פולחן המולדת למיתוס לאומני-דתי-פונדמנטליסטי."  כבר כאן, במבט לאחור על ילדותו  מתחילה ההתפכחות מהאתוס הציוני.

 חלקו השני של הספר דן ביחס של מדינת ישראל לפלסטינאים החל ממלחמת העצמאות. בנובמבר 1947 קיבלה אמנם הנהגת הישוב את תכנית החלוקה אבל זמן מה לאחר מכן התפתח בהדרגה "ששון אלי קרב משום שמלחמה ושימוש בכוח שירתו אז (במלחמת השחרור ואחריה) את המטרות האסטרטגיות של הציונות: השתלטות על שטחים וטיהור אתני". המחבר ממשיך לקעקע מוסכמות: "באותו זמן, המיתוס שמערכת החינוך והשלטון טיפחו היה: ידינו מושטת לשלום אבל מדינות ערב/הפלסטינאים מסרבים. אין עם מי לדבר. זה היה ועודו שקר. מדינת ישראל מעולם לא ניסתה באמת לדבר שלום, תוך כבוד הדדי עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב עד אוסלו", ואז  נרצח רבין על שהעז להפר את המוסכמה.

 בנבנשתי מצר על כך שהישראלים מתעלמים מאלף שנות חיים ערביים בארץ ישראל ומודה שהוא מרגיש קרבה גדולה יותר לערבים ילידי הארץ שיושבים על אדמתם כמה מאות שנים ומעבדים אותה, מאשר לעולים דוגמת אביגדור ליברמן שזה מקרוב באו וכבר כובשים עמדות כוח ומשנים את אופייה של המדינה. החטא הקדמון לדבריו היה גירוש חלקי של הערבים במלחמת העצמאות. כלומר, גם הפרויקט הציוני נראה בעיניו עברייני במידה רבה. אולי משום כך, כל אחד מהתסריטים שהוא מתאר כולל שיבה של פלסטינאים לתחומי מדינת ישראל, בין אם הדו-לאומית ובין אם בגבולות 1967, תביעה שאפילו הדוברים הפלסטינאים זנחו כבר.

 סלידתו של המחבר מהמיליטריזם הישראלי ניכרת לאורך כל הספר. את השרות הצבאי עשה בנח"ל וכשזומן למבדקי קצונה סרב למלא את הטפסים, סירוב שגרר משפט על "השחתת רכוש צבאי (קשקוש על הטפסים)". הוא גאה לדווח שהשתחרר בדרגת טוראי. "רתיעתי מן הצבא הלכה והתגברה במהלך השנים לנוכח המיליטריזציה שהשתלטה על השיח הציבורי, על תפיסות אסטרטגיית-העל של ישראל…הסבירו לנו שסכנת המיליטריזציה אינה קיימת בישראל, שכן לא יכולה להיווצר חונטה של גנרלים בצבא המבוסס על כוחות מילואים וקאדרים מצומצמים של משרתי קבע. אבל הייתה זו אשליה. נוסד ממסד בטחוני ענק השולט במערכות השלטון ובכלכלת המדינה, והוא בעל אינטרס מובהק להנציח את העימות ולטפח את תחושת האיום הקיומי." לאלימות שלנו, כותב בנבנשתי, קוראים הגנה עצמית. לאלימות שלהם קוראים טרור.

 בפרקים האחרונים הוא פורש את התחזית הפסימית שפרסמה אותו לפני יותר מעשרים שנה:  תהליך ההתנחלות הנמשכת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אינו מאפשר עוד חזרה לגבולות 67. המצב שנוצר הוא בלתי הפיך ולכן הפתרון היחיד האפשרי בתנאים שנוצרו הוא כינון של מדינה דו-לאומית.  מחבר אינו מאושר מהתחזית שלו: "כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות מלחמת 1967 הביא לביטולה ההדרגתי של האופציה הזאת".

 הסכסוך בין היהודים לפלסטינאים בארץ ישראל מתואר אפוא מתוך תפיסה פטליסטית של נצח הסכסוך. זאת למרות שבמחצית השנייה של המאה העשרים הסתיימו באזורים אחרים של העולם, בעיקר באירופה, סכסוכים לאומיים בני אלף שנה ולא סתם הסתיימו אלא אף הולידו בריתות דוגמת האיחוד האירופי שמטרתו הראשונית הייתה למנוע אפשרות של חידוש האלימות. המחבר איננו מציע פתרון רצוי או קווי מתאר להתנהלות של המדינה הדו-לאומית שהוא חוזה. ובמקום הצעה מעשית הוא מביא דוגמאות ממדינות דו-לאומיות: צפון אירלנד, בוסניה, קפריסין ומקדוניה, שיישבו סכסוכים אתניים ממושכים בדרכים שונות. הספר מסתיים אפוא בנימה אופטימית זהירה: ממחקר שערך על סכסוכים אתניים ודתיים במדינות אלה מצא בנבנשתי שכיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות הוא תנאי להצלחה. "המאבק להשגת שוויון של כבוד חשוב אלף מונים מהוויכוח התאורטי על מדינה אחת או שתיים", לידיעת הנוגעים בדבר.

עניי עירך קודמים

יוני 2012
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך:
עמי ונכרי – עמי קודם.
עני ועשיר – עני קודם.
ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין.
עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין.
 
                               (בבא מציעא)  

מילים רבות נכתבו על גילויי הגזענות והסתה נגד מהגרי העבודה מאפריקה. קול קורא בנושא זה אף פורסם בסוף השבוע על ידי קבוצה מכובדת של פרופסורים וחתני פרס ישראל, בדרישה שהממשלה תתיר העסקה זמנית של זרים ותנקוט סוף סוף במדיניות הגירה כוללת. ישראל עומדת היום בפני בעיה הומנית ודמוגרפית שמדינות דרום אירופה ומערבה מתמודדות אתה שנים – תושבי היבשת השחורה הענייה, השסועה ולמודת המלחמות  נמלטים ממנה במטרה לשפר את עתידם.  בשנתיים האחרונות גילו הנמלטים מארצות מזרח אפריקה את ישראל כיעד אטרקטיבי שקל יחסית לחדור אליו.

חשוב להבהיר שהשתלחות של שרים וחברי כנסת נגד מסתננים מאפריקה, כמו זו שהייתה לפני כחודש בהפגנה בשכונת התקווה, היא חמורה ומסוכנת. אך אין זה פלא; מי מסית נגד שכנינו הפלשתינאים ואינו עוצר את חמומי המוח הפוגעים בהם, בל יתפלא כאשר האלימות המילולית והלא-מילולית זולגת מיהודה ושומרון לעבר המסתננים מאפריקה. לא צריך להיות היסטוריון כדי להיזכר במקרים דומים מהתקופות האפלות ביותר באירופה. החליפו "סודנים ואריתראים" ב"יהודים" ותקבלו התבטאויות זהות באירופה במחצית הראשונה של המאה שעברה, ותוצאות ידועות.

האמת היא שהאפריקאים המגיעים אלינו, ולא משנה אם נקרא להם מסתננים, פליטים או מהגרי עבודה, בורחים מארצות שבהן האלימות והעוני אינם מותירים סיכוי גבוה לחיים טובים או אפילו לחיים בכלל. אנשים מוכי גורל אלה אינם פושעים ואם אחדים מהם נדחפים למעשי פשע מתוך ייאוש, הם אינם שונים מעבריינים תוצרת כחול-לבן.

אחרי שהבהרנו את הרקע התודעתי נשאלת השאלה: האם מדינת ישראל הקטנה והצפופה יכולה לקלוט מאות אלפים, אם לא מיליוני אפריקאים הנסים על נפשם? ואם התשובה שלילית, כיצד אפשר לעצור את השיטפון הזה?

ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם עם ריבוי טבעי גבוה שאין לו אח ורע בארצות המפותחות, אם נוריד משטח המדינה את הנגב המדברי שאפילו  המסתננים אינם ששים להתיישב בו,  נגיע לצפיפות גבוהה עוד יותר. תוספת של כמה מיליוני מהגרים תהפוך את הארץ הקטנה הזו לסיר רותח, מבלי להזכיר בעיות חברתיות וכלכליות שיוחרפו עם קליטת מספר גדול מאוד של מהגרים חסרי כול (לתשומת לב מארגני מחאת הקיץ).  לאלה הטוענים שהמדינה פותחת את שעריה רק ליהודים כדאי להזכיר כי בעשרים ושתיים השנים האחרונות נקלטו בארץ כמיליון וחצי עולים מברה"מ לשעבר ומאתיופיה – כשליש מהם לא יהודים.

המסתננים מאפריקה באים אלינו במטרה לעבוד, להתבסס כלכלית ולהשתקע. רובם נקלטים בעבודות זמניות בחקלאות, בבניין, בבתי מלון ומסעדות, בשמירה ועיסוקים אחרים בעלי שכר נמוך. הם דוחקים ממשרות אלה ישראלים חסרי השכלה וגורמים לירידת שכרם של אלה שעדיין עוסקים בעבודות אלה ובדומות להן. בכך הם מעמיקים את פערי השכר ואת אי-השוויון הגבוה בלאו הכי. מדוח העוני שפורסם בשנה שעברה מתברר כי עלה חלקם של העובדים בקרב המשפחות הנמצאות מתחת לקו העוני. כלומר, עניים שכניסתם לשוק העבודה לא הוציאה אותם ממעגל העוני. כך הופכים העניים לעניים יותר והעשירים שיוצאים נשכרים מירידת עלות העבודה, נעשים עשירים יותר.  זאת ועוד, עניי ישראל סובלים לא רק מתחרות בשוק העבודה אלא גם מריכוז לא הוגן של המסתננים בשכונתם וכתוצאה מכך בירידת איכות החיים בישובים ובשכונות שגם קודם לכן סבלו מהזנחה. עד לא מכבר הובילו אוטובוסים את המסתננים שעברו את הגבול היישר לשכונת התקווה, לאזור התחנה המרכזית בתל-אביב ולאילת. לא לכפר שמריהו ולרמת אביב ג'.

המסתננים שהשיגו עבודה בארץ מתקשרים לקרוביהם ולמכריהם בארצות המוצא, מספרים להם על הצלחתם ומעודדים אותם לצאת לדרך. על פי הערכות שונות נמצאים במצרים למעלה ממיליון מהגרים בדרכם לישראל ולמדינות אירופה.

הדרך היחידה לעצור את שטף ההגירה הלא חוקית היא להפוך את ישראל למקום לא אטרקטיבי עבורם. זרם המסתננים ייפסק רק אם אלה שכבר הגיעו ידווחו לחבריהם ולקרוביהם באפריקה שאין להם מה לחפש אצלנו. שמהגרים לא חוקיים מוחזרים לאפריקה או נכלאים מיד עם חציית הגבול. הגדר בגבול המצרי שנבנית באיחור רב עשויה אומנם לעצור חלק מהמסתננים אבל ניסיונן של מדינות אירופה מראה שאם תהיה להם תעסוקה ימצאו האנשים הנואשים האלה דרכים להסתנן: אם לא דרך מצרים, אז דרך ירדן, ואם לא מירדן, אולי בסירות מהים (כמו הספינות הרעועות שמנסות להגיע לחופי ספרד ואיטליה).

אגב, אם אכן קיים מחסור בעובדים בחקלאות, בבניין ובשרותי הארחה, ענפים שמחפשי עבודה ישראלים אינם ממהרים לעבוד בהם, מדוע לא לאפשר כניסה של עובדים פלשתינאים? אלה יחזרו בערב לביתם ביהודה, שומרון ועזה, יזרימו כסף נחוץ לכלכלה הפלשתינאית ויורידו את שיעור האבטלה הגבוה כל כך בקרב שכנינו ממזרח ומדרום. כך גם ניצור פתח לדו-קיום נורמלי יותר עם הפלשתינאים.

כפי שמצינו במשנה: עניי עירך קודמים ואחריהם, עניי שכנינך.

אין גבולות בני הגנה

מאי 2011

הטענה ש"גבולות 67 אינם בני הגנה" נשמעת כה נכונה וטבועה כל כך חזק בשיח התקשורתי, עד שאיש אינו מנסה לבדוק את המנטרה הזאת ולעמת אותה עם המציאות. ראש הממשלה שחזר על המשפט הזה בנאומים שנשא בארץ ובוושינגטון, בנה עליו תלי תילים של נימוקים לחוסר המעש המדיני שלו והפרשנים החרו החזיקו אחריו כאילו מדובר בתורה מסיני.  לשמע הטענה הזו מן הראוי לשאול: אם גבולות 67 אינם בני הגנה, מהם הגבולות שעליהם ניתן להגן? האם גבול פיזי כלשהו, קל וחומר אם אינו מתוח לאורכו נהר הסמבטיון או אוקיינוס רחב ידיים, יכול להגן במאה העשרים ואחת על מדינה אם אויב חזק נחוש לתקוף אותה? הרי מזה 44 שנים יש לישראל שליטה צבאית מוחלטת על ארץ ישראל השלימה עד הירדן ומה היה לנו בעשורים האלה?
את מלחמת יום הכיפורים התחלנו עם גבול על גדות תעלת סואץ ועם "טוב שארם א-שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח". סיימנו את המלחמה האומללה הזו בלי סיני ועם כ-3,000 קורבנות מיותרים. הקטיושות מלבנון שריססו את אצבע הגליל במשך שנים, מעולם לא התחשבו בגבול הבינלאומי. במלחמת המפרץ נחתו בגוש דן טילים ארוכי טווח שהתעופפו אלפי קילומטרים מעירק, וגבול הירדן, שצהל "חייב", אליבא דנתניהו, לשבת לצדו, לא עצר אפילו אחד. הטילים ששיגר החיזבבאלה במלחמת לבנון השנייה, הגיעו לכל נקודה בצפון הארץ, זרעו הרס והרגו יותר ממאה איש. ובאשר לדרום, שאלו את תושבי שדרות ואשקלון אם פגזי המרגמות וטילי הקסאם הפרימיטיביים של החמאס נעצרים על הגדר. ואל נקל ראש באיום האירני שראש הממשלה טורח להזכיר לנו ולעולם בכל הזדמנות. האם גבולות בני הגנה יגנו עלינו מפניו אם זה יצא חלילה מהכוח אל הפועל?
הלאה, אם מישהו קיווה שגבולות ארץ ישראל השלימה, גדרות או חומות יעצרו לפחות פעולות טרור, באו האינתיפאדה הראשונה והשנייה והוכיחו ששום מכשול אינו עומד בפני טרוריסטים נחושים, וודאי לא בפני מתאבדים. המחבלים שפוצצו עצמם באוטובוסים הומים אדם והטמינו מטעני חבלה רצחניים בבתי קפה לא חצו גבול, הם באו מתוך השטח שבשליטת ישראל. הטרור אינו מכיר גבולות. שאלו את תושבי ניו-יורק שחזו בספטמבר 2001 איך קומץ טרוריסטים הורסים במחי יד לא רק את מגדלי התאומים אלא גם את אמונה ביכולתם של גבולות וצבא חזק להגן על הביטחון האישי במעצמה כמו ארצות הברית.
מה שהיה נכון לסכסוכים ולמלחמות בין מדינות לפני שישים ומאה שנה, אינו תקף היום. לא לגבי אופי הסכסוכים, לא ביחס לערכם ההגנתי של גבולות ולא לגבי הסיכונים המאיימים על עמים, על מדינות ועל תרבויות.
אם אין היום פיגועי טרור בישראל של גבולות 67, זה לא הודות לגבול שאיננו וגם לא מחמת מחסור בצעירים פלשתינים המוכנים לבצע פעולות התאבדות כשהם מצוידים בהבטחה לפגוש שבעים בתולות בגן עדן. הסיבה היא שהרשות הפלשתינאית ואפילו החמאס, הגיעו למסקנה שהטרור אינו משרת את האינטרס שלהם.  התברר להם ולנו שמאבק מדיני והתנגדות לא אלימה מזכים אותם בנקודות רבות יותר בדעת הקהל הבינלאומית ובלחץ שזו מפעילה על ישראל. ובאשר למדינות ערב שמסביבנו, שום גבול או חומה לא יעצרו אותן מלשגר טילים אם יחליטו לצאת למלחמה נגד ישראל.
לא גבולות בני הגנה אלא הסכמים ושיתוף פעולה עם המדינה הפלסטינאית שתקום יביאו לנו ביטחון, כמו גם תמיכה של דעת הקהל הבינלאומית וחזרה למשפחת העמים המתוקנים.
פורסם בהארץ, מכתבים למערכת, יוני 2011