עברו כמה ימים מהבחירות לנשיאות בארה"ב ועדיין קשה להבין איך נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב. איך הוא גבר בבחירות המקדימות על כל מתחריו במפלגה הרפובליקאית שבכלל לא רצתה אותו, ואיך ניצח בשבוע שעבר למרות שלאורך מערכת הבחירות הוא חרף וגידף והשפיל לא רק את הילרי קלינטון אלא גם את השחורים, ההיספנים, המהגרים למיניהם, התקשורת, הפוליטיקאים ובעצם את כל מי שלא מסכים אתו. הנה בא גבר שחצן ("אני יכול לירות במישהו – ועדיין לא אאבד בוחרים") גס רוח ומרושע ולמרות פשיטות הרגל, ההטרדות המיניות והסקנדלים הקשורים בשמו, הוא גורף את כל הקופה.  להמשיך לקרוא ←

מה מביא נשים עסוקות מכל קצות הארץ לעזוב בקיץ הזה את המשפחה, העבודה והבית הממוזג, ולעלות לירושלים יום-יומיים בשבוע ? מה הביא את אדר הצעירה ממצפה רמון, את מרב הרופאה מחיפה, את אורלי וששת חברותיה ממיתר, את אסתר הפסיכולוגית מתל-אביב ואת נטע, בת ואחות שכולה המפליאה לנגן בחליל צד – לשבת בחום יוקד באוהל רעוע על מדרכה מול בית ראש הממשלה ולצום 25 שעות? ראיתי אוהל, סככה, שלטים גדולים, סרטים תכולים, נשים צעירות יותר ופחות בחולצות לבנות ועליהן הסיסמה: "דורשות הסכם מדיני", שישיות מים מינרליים, כובעים רחבי שוליים וספר אורחים.

להמשיך לקרוא ←

למרות שאני חובבת נלהבת של תחרות חופשית – קונה במרכול של רמי לוי ומשתמשת בשירות הסלולרי שלו תמורת 40 ₪ לחבילת "הכול כלול" – הטלפון הקווי שהולדתו, כמוני, עמוק במאה העשרים, נשאר קשור לבזק והטלוויזיה ל-Yes. אולי זו סתם עצלות מצדי. האמת היא שהטלפון בד"כ תקין, YES  מקרינה סרטים לא רעים להירדמות בשעת לילה מאוחרת וגם השירות היה בסדר. כלומר, כשהתקשרתי פעם בשנה לשרות לקוחות, קיבלתי מענה אחרי המתנה של כמה דקות, מה שאי-אפשר לומר על מוקדי השירות של  HOT ושל מתחרים אחרים. אפילו סרטוני הפרסומת עם גידי גוב היו בתחילה משעשעים.  להמשיך לקרוא ←

אולי הגיעה השעה שהנשים ירימו את קולן וידרשו מהמפלגות הוותיקות והחדשות לחשוף את התכניות שלהן לפתרון הסכסוך או לחילופין, יחשפו את אזלת ידן של המפלגות שאין להן תכנית כזו

29.12.14

אם נסעתם בימי שישי האחרונים בכבישים הבינעירוניים נתקלתם וודאי בחבורות של נשים לבושות חולצות טי לבנות עומדות בצמתים ונושאות שלטים גדולים בזכות השלום ונגד המלחמה. אם עצרתם לידן, קרוב לוודאי שקשרו למכונית שלכם סרט תכלכל או דחפו לידכם עלון המזמין אתכם (בעיקר אתכן) להצטרף אליהן תחת הסיסמה: "בוחרות בחיים – דורשות הסכם מדיני!" השלום, שלפני עשרות שנים נישא בפי כל פוליטיקאי כשאיפה האולטימטיבית של מדינת ישראל, איבד בשנים האחרונות את הרייטינג שלו והמעטים שמעיזים להזכיר אותו מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים או סתם תמהונים. כמו בעבר, גם הפעם הנשים הן אלה שמורדות ב"קונסנזוס" הביטחוני, זה שמקדש את הקיפאון המדיני ומוליך אותנו ממלחמה למלחמה.

להמשיך לקרוא ←

12.12.2014

רוב הציבור רוצה שלום אולם שנים של הפחדה ושטיפת מוח ביטחונית הותירה אותו מפוחד מ"האויבים החיצוניים" המתרבים ומ"השמאל" – האויב הפנימי אליבא דנתניהו, אלקין ומירי רגב.

שמתם לב שהמילה 'שלום' ירדה למחתרת? יחד אתה נעלמו מסדר היום עוד כמה מושגים חשובים כגון:  הסדר, הסכם, סיום הכיבוש ושתי מדינות לשני עמים.  יותר אין דנים בהם בערבי שישי, גם לא בכנסת או בתקשורת ורק הקולנוע הישראלי מסרב להתקרנף ( למורת רוחה של לימור לבנת) ומוציא פעם בשנה לאקרנים סרט אקטואלי דוגמת 'שומרי הסף' ו'חמש מצלמות שבורות'.  פעם, כשהייתי תלמידה וחברה בתנועת נוער סיפרו לי המורים והמדריכים שישראל רוצה שלום והמדינות הערביות מסרבות. לימים, כשבניי חבשו את ספסלי בית הספר, ספרו להם שהכיבוש הוא זמני ושאו-טו-טו יהיה הסכם עם הפלסטינאים וצה"ל ייסוג מהשטחים. היום, 12 שנים לאחר פרסום יוזמת  הליגה הערבית  ואין ספור ניסיונות תיווך אמריקאים ואירופאים, קשה לתרץ את העמקת הכיבוש ולכן הממשלה והתקשורת הצייתנית הורידו את הנושא מסדר היום. מעולם לא היה לשלום רייטינג נמוך כל כך. אפילו  מפלגות המרכז כמו העבודה, התנועה ויש עתיד נמנעות מלהתחייב לפעול במרץ להשגת הסכם שלום.

הייתה מלחמה בקיץ?

על אף ניסיונותיה של הממשלה להשכיח את המלחמה שהייתה כאן לפני חודשים ספורים, ושבמהלכה נהרגו 73 ישראלים ולמעלה מאלפיים פלסטינאים, הציבור זוכר את הטראומה וקצה נפשו בממשלת נתניהו שהביאה עליו את המלחמה הזאת וקודמותיה  – עופרת יצוקה ועמוד ענן. ממשלות נטולות חזון או תכנית מדינית שרק דרדרו את המדינה למצבה הכלכלי, החברתי והביטחוני הנוכחי. המלחמה של קיץ 2014 בקעה בפעם הראשונה סדקים באמונה שצה"ל יכול לנצח ושלסכסוך יש פתרון כוחני.

להמשיך לקרוא ←

אז מה בדיוק ההבדל בין הספינה הנשיאותית של ינוקוביץ לבין המטוס עם המיטה המעופפת של נתניהו? הרי בשני המקרים אושרו ההוצאות כחוק והכסף זרם לא לכיס הפרטי אלא למותרות מנקרות עיניים של מנהיגים המשוכנעים שימשיכו לכהן בתפקידם עד עולם.

בימים האחרונים מרבה התקשורת לעסוק במשפט הולילנד ובמילים הקשות בהן תאר השופט דוד רוזן את המורשעים: "מקבלי השוחד מעוררים יחס של תיעוב… הנוטל שוחד הנו בבחינת בוגד באמון שניתן בו… אין דין עבריינים שנולדו למצוקה כלכלית כדין נאשמים המשתייכים לעלית החברתית והכלכלית… שמנה וסלתה של הארץ". באותה עת מתרחשת מחוץ לכותלי בית המשפט  שערורייה גדולה יותר של מעילה באמון הציבור ובכיסו לא מצד ראש ממשלה לשעבר אלא של ראש ממשלה מכהן הנמנה אף הוא על שמנה וסלתה… להמשיך לקרוא ←

30.4.2013

לא עובר שבוע ללא כותרת או נאום המעלה על ראש שמחתנו, או יותר נכון – דאגותינו, את מעמד הביניים. זה התחיל במחאה החברתית של קיץ 2011 והמשיך במערכת הבחירות לכנסת כשהמועמדים התחרו ביניהם מי ייטיב יותר עם אותה קבוצה נבחרת שרבים כל כך מרגישים שייכים אליה, גם אם טעות בידם.

 נהוג לחלק את החברה לשלושה מעמדות כאשר מעמד הביניים נחשב לעמוד התווך שלה. הראשון שהעלה אותו על נס היה אריסטו שראה במעמד ביניים רחב ומשגשג ערובה לקיומו של משטר דמוקרטי והטיל עליו לתווך בין העשירים לעניים. אלפיים שנה מאוחר יותר ניסח הסוציולוג מקס ובר תאוריה של ריבוד חברתי המבוססת על מעמד כלכלי, סטטוס חברתי ועוצמה פוליטית. לימים, לאחר קריסת ברה"מ והתבססותה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית במרבית הארצות, הפכה חלוקת החברה לשלושה מעמדות על פי רמת ההכנסה למקובלת ביותר.

 מקובל להגדיר את מעמד הביניים כמשקי-בית שגובה הכנסתם בשיעור 75% – 125%  מן ההכנסה החציונית לנפש סטנדרטית (מושג כלכלי שמשקלל את מספר הנפשות במשפחה). הכנסה חציונית היא זו שלמחצית ממשקי הבית הכנסה גבוהה ממנה ולמחציתם הכנסה נמוכה ממנה. מעמד ביניים רחב מבחינת מספר משקי-הבית המשתייכים אליו ומבחינת משקלם בעוגת ההכנסות מעיד על חברה שוויונית יחסית. מעמד ביניים צר יכול להעיד על חברה מקוטבת  אשר מצד אחד יש בה עניים רבים ומצד אחר עשירים רבים. נוסף על כך, משקל גבוה יחסית של מעמד הביניים מעיד על רמה גבוהה של צריכה פרטית שהיא אחד ממנועי הצמיחה של המשק.  מחקרים העלו כי בהשוואה למעמדות האחרים, המעמד הבינוני הוא שמגדיל את הצריכה של  מוצרים ושירותים כאשר רמת ההכנסה שלו עולה.

הלוח מציג נתונים לגבי משקי בית של שכירים בלבד אבל כיוון שאלה הם הרוב הגדול של  משקי הבית בישראל ניתן לראות בו אומדן טוב לגודלו של מעמד הביניים ולהתכווצותו בשני העשורים האחרונים. חלק ממשקי הבית שנפלטו ממנו עלו למעמד הגבוה ואחרים מצאו עצמם גולשים למעמד הנמוך או אפילו לעוני.

 מעמד הביניים עובר באחרונה תהליך התכווצות, לא רק בישראל אלא גם בארצות אחרות כגון ארצות הברית, הולנד, בריטניה ואוסטרליה. מסיבה זו התפתח באחרונה מודל מרחיב של מעמד הביניים שכולל משקי בית שהכנסתם נעה מ-75% עד 200% מההכנסה החציונית.  מודל זה אומץ ע"י הבנק העולמי ומשמש גם את מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

שכירים, עצמאיים ואלה שאינם עובדים.

מקור: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, על פי ההגדרה המרחיבה של מעמד הביניים

 השוואה בינלאומית של חלוקת ההכנסות מציגה תמונה עגומה אף יותר. גודלה של קבוצת האמצע בישראל נמוך באופן משמעותי ממשקל מעמד הביניים במרבית הארצות. במדינות סקנדינביה, למעלה מ-60% ממשקי הבית שייכים למעמד הביניים. אפילו באיטליה ויוון שהכלכלות שלהן מדשדשות בשנים האחרונות, מעמד הביניים גדול יותר מאשר אצלנו.

שיטה אחרת מחלקת את החברה לקבוצות לפי עשירוני הכנסה. מעמד הביניים מוגדר על פי שיטה זו בין העשירון הרביעי לשביעי (40% ממשקי הבית)  או בין השלישי לשמיני (60% ממשקי הבית). מודל זה מציג את חלוקת ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה קבועות בגודלן ומודד את השינויים בחלוקת העוגה על פני זמן.

חשוב לזכור שכל המודלים הללו מתייחסים אך ורק להכנסות שוטפות ואינם מתחשבים כלל בבעלות על הון: בניירות ערך, בשוק הנדל"ן, בחו"ל ומירושות. לכן הנתונים על המעמד הגבוה לוקים ככל הנראה בחסר ומחמיצים חלק ניכר מעושרם של העשירים.

 מפילוח הקבוצה לפי ענפי כלכלה עולה כי כ-30% מבני מעמד הביניים (אזרחים שהכנסת משק הבית שאותו הם מפרנסים נעה בין 75% ל-125% מההכנסה החציונית למשק בית), עבדו ב-2010 בשירותים ציבוריים. מדובר בעובדי מדינה, מורים וגננות, עובדי בתי חולים, שירותי הרווחה, הרשויות המקומיות והמגזר השלישי. כל אלה עשויים להיפגע מקיצוץ בתקציב המדינה – במיוחד קיצוץ המלווה בהורדת שכר או בצמצום עובדים.   במקביל, בין 1992 ל-2010 חלה ירידה חדה במספר העובדים בתעשייה ובחקלאות מקרב מעמד הביניים.

 שלא כמו בשטרות החדשים, אצלנו אין אפליה

נוהגים להאשים את המדברים בשם המעמד הבינוני שהם מייצגים בעיקר ותיקים ואשכנזים.  הדוח של מרכז אדווה מצא שבעשורים האחרונים חל מהפך בקשר בין מוצא למצב כלכלי. ניתן לראות כי הקשיים של העולים שהגיעו מארצות האסלאם בשנות ה-50 כבר אינם משפיעים על מצבם הכלכלי של צאצאיהם. בשני העשורים האחרונים, זינק שיעור בני המעמד הגבוה שהוריהם עלו מארצות האסלאם מ-24.9% ל-45.3% מכלל האזרחים שמשתייכים לקבוצה זו. בהתאם, ירד שיעור ה"מזרחיים" ששייכים למעמד הנמוך ולמעמד הבינוני.  תהליך דומה אך מהיר יותר עובר על יוצאי ברית המועצות לשעבר. חלקם בקרב המעמד הבינוני והמעמד הגבוה, עלה במקביל לירידה בחלקם בקרב המעמד הנמוך.

 מתברר אפוא שריקי כהן מחדרה עם הכנסה של "קצת יותר מ-20,000 ₪"  מגרדת את העשירון התשיעי ועל פי כל ההגדרות שוכנת לבטח במעמד הגבוה. מה שמוכיח ששר האוצר שמשקיף על כולנו ממרום העשירון או המאיון העליון צריך להתחיל ללמוד את הנתונים. לא יזיק אם יצא מהרשת החברתית (הרי מהכנסת הוא כבר יצא) למסע לא רק בין חדרה לגדרה אלא גם בין דימונה לקריית שמונה. רק כך ישמע, לא רק  את תלונותיו של מעמד הביניים, אלא בעיקר את חברי המעמד הנמוך שחיים מתחת לקו העוני או מעט מעליו.

מאת: מירון בנבנשתי

הוצאת כתר, 2012

מירון בנבנשתי הוא לא רק אינטלקטואל ירושלמי מעורב וחריף העוסק זה עשרות שנים במחקר גיאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל ושל הסכסוך עם הפלסטינאים. תקופה מסוימת, בהיותו סגן ראש העיר ירושלים הממונה על ניהול מזרח העיר, שלח ידו בעשייה ציבורית. עד שהיד נכוותה. הכוויה הזו עדיין כואבת והכאב שזור בספר שלפנינו. כך גם צער הפרידה מהאמונה התמימה של מירון הצעיר בצדקת המפעל הציוני. בנבנשתי הוא נציג אוטנטי של הצבר האציל, דור שני לחלוצים שהקדישו את חייהם לאותו מפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים והקימו את המדינה. הספר הוא ביוגרפיה של החלום ושברו.

 גילוי נאות: גם אני שייכת לזן הנכחד של אזרחים חילוניים הרואים במדינת ישראל את ביתם ואת משפחתם המורחבת. גם אני אינני נמנית על המיואשים והמקטרים המוציאים דרכון זר, מתכנסים בד' אמותיהם ולעזאזל כל השאר. כמו המחבר, גם אני רואה בצרות של המדינה את הצרות שלי. הורי כמו הוריו בנו את הארץ בלי מירכאות. למרות שאני צעירה ממנו ואינני זוכרת את ארץ ישראל שלפני קום המדינה, אני מרגישה שהבית שלי אינו מסתיים בקירות המבנה היפה שבו אני מתגוררת אלא הבית הוא המדינה והצרות שלה הן הצרות שלי. אני דואגת לעתיד הבית הזה כי גם בניי ונכדיי גרים בו. אני רוצה מאוד לראותם גדלים ומשגשגים בארץ ותוהה איזו מדינה תהיה להם בעוד ארבעים וחמישים שנה.

 אחרי שמיקמתי את עצמי, נחזור לבנבנשתי שפורש בספר הזה לא רק את סיפור חייו אלא גם את תפיסת עולמו ומשנתו הפוליטית וכל זה בגילוי לב נדיר, בדם לבו ממש. בן לאב ציוני, נצר למשפחה מיוחסת בקהילת סלוניקי ולאם שעלתה ממזרח פולין, גדל המחבר בתקופת המנדט הבריטי בשכונת רחביה בירושלים. האב היה מורה, גאוגרף ואיש ציבור שמצד אחד קיים יחסי חברות עם נכבדים ערבים ומצד שני שרטט מפות שהתעלמו פה ושם מישובים ערביים לטובת הפרויקט הציוני. הנער מירון, מלח הארץ, גאה בשורשיו ובייחוסו, כמו גם בפועלם של הוריו  שראו בהתגייסות ובהתמסרות לטובת העם והרעיון הציוני דרך חיים ושהחדירו בו ציונות ואהבת הארץ דרך הרגליים.

 לא ברור מדוע נקרא הספר "חלום הצבר הלבן". מה כל כך לבן בצברים בכלל ובמחבר בפרט? האם הצבע הלבן מבדיל אותו מהילידים הפלסטינאים הכהים יותר? או אולי כי הצברים – ילידי הארץ שדיברו עברית כשפת אם – נראו צחים כשלג בעיני האבות המייסדים. הנה גדל כאן דור יהודי חדש שניחן  בעוז רוח כנעני, באינטלקט יהודי ובחספוס של שיח הצבר. האם יש מי שמייצג את הדמות הזאת טוב ממירון בנבנשתי?

 המחבר רואה עצמו כאבן מאבניה של הארץ הזאת, כיליד אריסטוקרט. הוא מתאר את תמצית הילידות כתחושת הביטחון של ילד הגדל בבית חדור תחושת שליחות ואוהב את הן את נוף מולדתו והן את רוח הקהילה שאביו נמנה על נכבדיה. "כל ימי חשבתי שתחושת הילידות שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו-קיום ופיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטוייה המזוקק של הציונות. פולחן המולדת הציוני היה במהותו דת חילונית ששאפה ליצור סמלים חדשים לעומת הסמלים הדתיים-מסורתיים של היהדות בגולה. אבל בכך היה טמון זרע כישלונו: הניסיון ליצור תחליף חילוני לאמונה הדתית כאשר התחליף היה עשוי  מחומרים השאובים מהמסורת היהודית, לא היה יכול להצליח לאורך ימים. מלחמת ששת הימים יצרה את התנאים להפיכתו של פולחן המולדת למיתוס לאומני-דתי-פונדמנטליסטי."  כבר כאן, במבט לאחור על ילדותו  מתחילה ההתפכחות מהאתוס הציוני.

 חלקו השני של הספר דן ביחס של מדינת ישראל לפלסטינאים החל ממלחמת העצמאות. בנובמבר 1947 קיבלה אמנם הנהגת הישוב את תכנית החלוקה אבל זמן מה לאחר מכן התפתח בהדרגה "ששון אלי קרב משום שמלחמה ושימוש בכוח שירתו אז (במלחמת השחרור ואחריה) את המטרות האסטרטגיות של הציונות: השתלטות על שטחים וטיהור אתני". המחבר ממשיך לקעקע מוסכמות: "באותו זמן, המיתוס שמערכת החינוך והשלטון טיפחו היה: ידינו מושטת לשלום אבל מדינות ערב/הפלסטינאים מסרבים. אין עם מי לדבר. זה היה ועודו שקר. מדינת ישראל מעולם לא ניסתה באמת לדבר שלום, תוך כבוד הדדי עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב עד אוסלו", ואז  נרצח רבין על שהעז להפר את המוסכמה.

 בנבנשתי מצר על כך שהישראלים מתעלמים מאלף שנות חיים ערביים בארץ ישראל ומודה שהוא מרגיש קרבה גדולה יותר לערבים ילידי הארץ שיושבים על אדמתם כמה מאות שנים ומעבדים אותה, מאשר לעולים דוגמת אביגדור ליברמן שזה מקרוב באו וכבר כובשים עמדות כוח ומשנים את אופייה של המדינה. החטא הקדמון לדבריו היה גירוש חלקי של הערבים במלחמת העצמאות. כלומר, גם הפרויקט הציוני נראה בעיניו עברייני במידה רבה. אולי משום כך, כל אחד מהתסריטים שהוא מתאר כולל שיבה של פלסטינאים לתחומי מדינת ישראל, בין אם הדו-לאומית ובין אם בגבולות 1967, תביעה שאפילו הדוברים הפלסטינאים זנחו כבר.

 סלידתו של המחבר מהמיליטריזם הישראלי ניכרת לאורך כל הספר. את השרות הצבאי עשה בנח"ל וכשזומן למבדקי קצונה סרב למלא את הטפסים, סירוב שגרר משפט על "השחתת רכוש צבאי (קשקוש על הטפסים)". הוא גאה לדווח שהשתחרר בדרגת טוראי. "רתיעתי מן הצבא הלכה והתגברה במהלך השנים לנוכח המיליטריזציה שהשתלטה על השיח הציבורי, על תפיסות אסטרטגיית-העל של ישראל…הסבירו לנו שסכנת המיליטריזציה אינה קיימת בישראל, שכן לא יכולה להיווצר חונטה של גנרלים בצבא המבוסס על כוחות מילואים וקאדרים מצומצמים של משרתי קבע. אבל הייתה זו אשליה. נוסד ממסד בטחוני ענק השולט במערכות השלטון ובכלכלת המדינה, והוא בעל אינטרס מובהק להנציח את העימות ולטפח את תחושת האיום הקיומי." לאלימות שלנו, כותב בנבנשתי, קוראים הגנה עצמית. לאלימות שלהם קוראים טרור.

 בפרקים האחרונים הוא פורש את התחזית הפסימית שפרסמה אותו לפני יותר מעשרים שנה:  תהליך ההתנחלות הנמשכת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אינו מאפשר עוד חזרה לגבולות 67. המצב שנוצר הוא בלתי הפיך ולכן הפתרון היחיד האפשרי בתנאים שנוצרו הוא כינון של מדינה דו-לאומית.  מחבר אינו מאושר מהתחזית שלו: "כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות מלחמת 1967 הביא לביטולה ההדרגתי של האופציה הזאת".

 הסכסוך בין היהודים לפלסטינאים בארץ ישראל מתואר אפוא מתוך תפיסה פטליסטית של נצח הסכסוך. זאת למרות שבמחצית השנייה של המאה העשרים הסתיימו באזורים אחרים של העולם, בעיקר באירופה, סכסוכים לאומיים בני אלף שנה ולא סתם הסתיימו אלא אף הולידו בריתות דוגמת האיחוד האירופי שמטרתו הראשונית הייתה למנוע אפשרות של חידוש האלימות. המחבר איננו מציע פתרון רצוי או קווי מתאר להתנהלות של המדינה הדו-לאומית שהוא חוזה. ובמקום הצעה מעשית הוא מביא דוגמאות ממדינות דו-לאומיות: צפון אירלנד, בוסניה, קפריסין ומקדוניה, שיישבו סכסוכים אתניים ממושכים בדרכים שונות. הספר מסתיים אפוא בנימה אופטימית זהירה: ממחקר שערך על סכסוכים אתניים ודתיים במדינות אלה מצא בנבנשתי שכיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות הוא תנאי להצלחה. "המאבק להשגת שוויון של כבוד חשוב אלף מונים מהוויכוח התאורטי על מדינה אחת או שתיים", לידיעת הנוגעים בדבר.

 19.8.2012

ההחלטה של מועצת הרשות השנייה לחלט את ערבויות ערוץ 10 ורשת והאפשרות שהערוץ  יפסיק לשדר בקרוב, צריכות להדאיג כל אזרח החרד לדמוקרטיה בישראל. ידיעות אלה הקפיצו אותי מהכורסה הנוחה מול המסך כדי לבדוק מאין צמח החוב הגדול כל כך של ערוצי הטלוויזיה המסחריים למדינה. לתומי חשבתי שמשרד האוצר הזרים אליהם מיליוני שקלים ובעלי הערוצים מסרבים להחזיר את החוב או מאיימים לעשות לו תספורת, האופנתית כל-כך בימים אלה. שיטוט קל באינטרנט גילה שלא מדובר בפירעון חוב או בתספורת מהסוג המוצע על-ידי הטייקונים למחזיקי האג"ח. מתברר שהמדינה לא השקיעה בערוצים המסחריים אפילו שקל אחד, לא כמענק ולא כהלוואה. להפך, הממשלה מכרה לזכיינים רישיונות שידור בתמורה לדמי זיכיון של עשרות מיליוני שקלים ולתמלוגים בהיקף של 1.75% מההכנסות. זאת בשעה ששלוש זכייניות הטלוויזיה – רשת, קשת וערוץ 10  הפסידו ב-2011 קרוב למאה מיליון שקל שהצטרפו להפסדים דומים בשנים הקודמות.

 בתנאים אלה ברור שערוצי הטלוויזיה המסחרית אינם יכולים להרוויח ולשלם תמלוגים שהם שם מכובס למסים. המודל הפיננסי שעמד ביסוד שיטת הזכיינות והרישיונות נכשל אפוא כישלון חרוץ.  שוק הפרסום במדינה בת שבעה מיליון תושבים ששליש מהם מוגדרים עניים, אינו יכול לספק הכנסות שיאפשרו תשלום דמי רישיון/זיכיון ותמלוגים. מה גם שחלק נכבד משוק הפרסום נדד מהתקשורת המשודרת והמודפסת לעולם האינטרנט.

                                    לונדון וקירשנבוים – משידורי ערוץ 10

כדאי לעצור ולשאול – מדוע בעצם צריכים ערוצי הטלוויזיה והרדיו לשלם מסים מיוחדים למדינה? אם הערוץ מרוויח, חובה על בעליו לשלם מס הכנסה אבל באיזו זכות דורשת המדינה מערוצי הטלוויזיה המסחריים תשלומים שאינה דורשת מאף עסק אחר? האם משרד ראש הממשלה האחראי על הרשות השנייה השקיע בהקמת הערוצים האלה? האם הם רווחיים יותר מהבנקים? מחברות הביטוח? ומה באשר לחוק הקובע כי מקום משכנה של חברות החדשות יהיה בירושלים?  האם זו דרישה סבירה? מדוע לא יידרש משרד הביטחון לעבור לירושלים או לנווה אילן? האם לא די שהממשלה מטילה עלינו האזרחים לממן את ערוץ 1?  מחר היא עלולה לחייב רישוי להדפסת עיתון, להשקת אתר אינטרנט או לפתיחת בלוג ולצרף דרישה לתשלום  דמי רישיון ותמלוגים.

 על משרד האוצר ומועצת הרשות השנייה לפעול לשינוי שיטת הרישיונות, כך שהערוצים המסחריים יהיו פטורים מתשלומים למדינה. יש לוותר לערוץ 10 על החובות שצבר ולפצות את ערוץ 2 בהתאמה. תרומתם של התשלומים האלה לאוצר המדינה בטלה בשישים לעומת ערכם להצלת  הטלוויזיה העצמאית. פעולה אמיצה כזו מצד הממשלה תעלה באחת את רמת השידורים בשני הערוצים הקיימים, תקטין את התלות שלהם בתכניות ריאליטי מביישות ואולי אף תעודד הקמה של ערוץ מסחרי שלישי.

בכלל, ככל שהמדינה, באמצעות מועצת הרשות השנייה, תמעיט להתערב בשידורי הטלוויזיה המסחרית ובהתנהלותה, כן ייטב לדמוקרטיה ולציבור הצופים.  הרשות השנייה צריכה להתרכז בעידוד היצירה המקורית ובמניעה של שידור תכנים פוגעניים או מסיתים.

 אלא שמועצת הערוץ השני כמו גם חברי ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בנושא מוקדם יותר השנה חושבים אחרת. מסיבות פוליטיות הם מעדיפים להשאיר את הזכייניות "רעבות" ובחשש מתמיד מפני סגירה. כך יכולים חברי כנסת אחדים והממשלה העומדת מאחוריהם לאיים על שני הערוצים אם אלה יעזו לשדר תחקירים לא נעימים וכך מקבל ראש הממשלה חשיפה כמעט יומיומית במהדורות החדשות, חשיפה שעלולה להצטמצם אם חברות החדשות לא יהיו תלויות בו. הממשלה עסוקה כידוע בניסיונות יצירתיים לסתימת פיות – כמו במקרה של קרן נויבך – ולא בהגנה על חופש הביטוי או בשמירה על פלורליזם תקשורתי.