דברים שנשאתי הערב בשם המשפחות השכולות בטקס יום הזיכרון בקרית טבעון

משפחות אהובות, נכבדים יקרים, תושבי קרית טבעון,

ארבעים ושמונה שנים אנחנו באים כל שנה לערב המיוחד והקשה הזה ופוגשים כאן אחיות ואחים לשכול, מכרות ומכרים וחברים מימי הילדות. יאיר נהרג ב-1970 לפני שהתקינו את החלקה הצבאית בטבעון ולכן הוא נקבר בחיפה. מחר כשאתם תתייחדו עם זכר הנופלים בבית העלמין ביער השומרים אנחנו נצטופף עם עוד אלפים בבית הקברות הצבאי בחיפה. בתחילה באנו לכאן ולשם עם אבא ואמא, אחרי מותו של אבא באנו שנים רבות עם אמא ובחמש השנים האחרונות עמוס אחי ואני באים. רק שנינו נותרנו מהמשפחה היפה הזו. 

יאיר נולד כבן זקונים להורינו פסיה ויחזקאל פנט שהיו מראשוני המתיישבים בטבעון. יחזקאל, בהיותו מפקד ההגנה בעמק, נפצע קשה בעימות עם פורעים בדואים ליד קיבוץ אלונים וממלחמת השחרור שירת 15 שנה כאלוף משנה בצה"ל. שלא כמו עמוס ואני, שנולדנו לפני קום המדינה בתנאים לא תנאים, יאיר נולד בטבעון כשההורים הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. תמיד אמרנו שנולד עם כפית של זהב בפה. אבל הזהב והאור שקרן ממנו לא עזרו לו להאריך ימים. יאיר נהרג בפעולה של סיירת גולני נגד הפתח-לנד בדרום לבנון חודשים ספורים לאחר שמחבלים ירו באוטובוס שהסיע את ילדי אביבים לבית הספר ורצחו רבים מהם.

יושבים כאן הורים, אחים ואחיות, בנות ובנים, נכדות ונכדים של עוד עשרות צעירים בני 20 ויותר. חלקם נולדו עם כפית של זהב, אחרים עם כפית אחרת, אבל כולם חלמו גבוה ורחוק. אחרי מותו מצאנו בין הספרים שליד מיטתו של יאיר ספר מתמטיקה שקרא בו, מתוך כוונה להתחיל בלימודי מתמטיקה אחרי השחרור.

הייתי בהריון כשיאיר נפל, וכשעמדתי על קברו ביקשתי מאלוהים שאלד בת, כי בנים עלולים להיהרג במלחמה. אבל אלוהים חנן אותי בשלושה בנים – שלושתם יפים וחכמים. לימים, שלושתם שירתו בחילות קרביים וסידרו לי תשע שנים של דאגה טרופה ועוד חודשים לא מעטים במילואים. בני הצעיר השתתף לפני חמש שנים במלחמת צוק איתן, והיום נכדי הבכור חגג 16. ואני שואלת את עצמי, עד מתי?  

יש ארצות שסובלות מאסונות טבע קטלניים. למזלנו, אין אצלנו רעידות אדמה, צונאמי או הוריקנים, והשנה אפילו התברכנו בחורף נדיב במיוחד. אצלנו לא נפגעים מאיתני הטבע, אצלנו נהרגים במלחמות ובאירועי טרור, כולם מעשי ידי אדם. ומשום כך, בידי האדם נתונה גם היכולת ולדעתי גם החובה לעצור את שרשרת ההרג והשכול. עתידם של הילדים והנכדים שלכם ושלי בארץ האהובה הזאת תלוי בכך. לא פחות. 

אותו יום מר ב-1970 הפך אותי לפעילת שלום ובשנים האחרונות אני חברה בתנועת נשים עושות שלום. אני רואה בפעילותי זו הנצחת זכרו של יאיר, כי אם יש משמעות למותו בגיל כה צעיר, זו המשמעות:  סיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרכי שלום.

נכון, זה לא תלוי רק בנו, אבל מתפקידנו ליזום ולהניע תהליכים של פיוס והסכמה. מחובתנו לעשות הכל כדי להוריש לילדינו ולנכדינו מדינה מתוקנת, מדינה דמוקרטית, יהודית ובטוחה, החיה בשלום עם שכניה. 


ועידת ישראל לשלום 2015 – בצל אינתיפאדת הסכינים

צריך להוריד את הכובע בפני עיתון הארץ שיזם והפיק זו השנה השנייה ועידה המוקדשת כולה לשלום ולדרכים להשגתו. הוועידה התכנסה ב-12.11.2015, בעיצומו של גל אלימות (אינתיפאדה שלישית…) שהתפרץ בחודש שעבר ושסופו אינו נראה לעין. אולי דווקא משום כך, כשהשלום נראה רחוק מאי-פעם והייאוש כבר לא כל-כך נוח, הגיע קהל רב ומילא את האולם הגדול עד אפס מקום. נעים היה להיפגש עם מכרים ואחרים שחושבים כמונו אבל בעיקר היה מעניין לשמוע דעות, פרשנויות, רעיונות וניתוחים מלומדים של המצב. להמשיך לקרוא

נשים דורשות שלום!

אולי הגיעה השעה שהנשים ירימו את קולן וידרשו מהמפלגות הוותיקות והחדשות לחשוף את התכניות שלהן לפתרון הסכסוך או לחילופין, יחשפו את אזלת ידן של המפלגות שאין להן תכנית כזו

29.12.14

אם נסעתם בימי שישי האחרונים בכבישים הבינעירוניים נתקלתם וודאי בחבורות של נשים לבושות חולצות טי לבנות עומדות בצמתים ונושאות שלטים גדולים בזכות השלום ונגד המלחמה. אם עצרתם לידן, קרוב לוודאי שקשרו למכונית שלכם סרט תכלכל או דחפו לידכם עלון המזמין אתכם (בעיקר אתכן) להצטרף אליהן תחת הסיסמה: "בוחרות בחיים – דורשות הסכם מדיני!" השלום, שלפני עשרות שנים נישא בפי כל פוליטיקאי כשאיפה האולטימטיבית של מדינת ישראל, איבד בשנים האחרונות את הרייטינג שלו והמעטים שמעיזים להזכיר אותו מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים או סתם תמהונים. כמו בעבר, גם הפעם הנשים הן אלה שמורדות ב"קונסנזוס" הביטחוני, זה שמקדש את הקיפאון המדיני ומוליך אותנו ממלחמה למלחמה.

ראש פינה
עושות שלום בראש פינה, דצמבר 2014

להמשיך לקרוא