נהוג לומר על היפנים שהם נולדים שינטו, מתחתנים בכנסייה ומתים בודהיסטים ויש בזה יותר משמץ אמת
תייר המגיע ליפן מהתרבות המונותאיסטית משתאה נוכח ריבוי הדתות והאלים. קל וחומר התייר הישראלי שבא מהמזרח התיכון שטוף הקנאות הדתית. אנחנו הרי מכירים את הדת שלנו וזו של השכנים שכל אחת מהן מחזיקה את המפתח לאמת הצרופה ורואה באחרות מתחרות ובמאמיניהן – כופרים. כך פעלה גם הנצרות בימי הביניים. לימים הנצרות התמתנה ואילו הפונדמנטליזם האסלמי והיהודי עולים ופורחים: שורפים מסגדים, רוצחים מתפללים, מקדשים אבנים ומדירים את הנשים.
מהו סודה של יפן? כיצד הצליח עם שהיה מבודד מאות שנים בקבוצת איים בסוף מערב (או מזרח. תלוי מאיזה כיוון מסתכלים) לזנק אל העולם המודרני ויחד עם זאת לשמור על מסורת ייחודית כל-כך. כיצד ידעה יפן לאמץ אסטרטגיות מועילות של העולם המערבי ולדחות תכונות פחות מצודדות כמו קפיטליזם חזירי, ניכור חברתי ופערים גדלים בין עושר לעוני? איך הם הצליחו היפנים לשמור על תרבות כל כך שונה ועל מה שאפשר לכנות "אופי לאומי" בעידן הגלובליזציה למרות שארצם ענייה בחומרי גלם ובשני העשורים האחרונים חוותה משבר כלכלי, רעידות אדמה, צונאמי הרסני והתכווצות של האוכלוסייה? אי אפשר להישאר אדיש לאופי הלאומי היפני ולתכונת הגאמאן המפורסמת המשלבת איפוק, סיבולת, סבלנות ונחישות וכל זה עם מידה גדושה של אחריות קהילתית ודאגה לאחר, לחלש ולא פחות מזה, לאיכות הסביבה.
בשבוע שעבר חזרתי מלאת רשמים מסיור לימודי ביפן בהדרכתו של ד"ר ניסים אוטמזגין, ראש החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית שהצליח להדביק אותי ואת חבריי לקבוצה באהבתו לתרבות היפנית. במשך כל הסיור לא יכולתי שלא לערוך השוואות בין ארץ הקודש לארץ השמש העולה ובין הציבור הישראלי לעם היפני הצנוע שגם הוא רואה עצמו מיוחד אך מסיק מתחושה זו מסקנות הפוכות לחלוטין.
במחשבה תחילה 