טוב תעשה תנועת נשים עושות שלום אם תגיב על החלטת הממשלה וההכנות לגירוש עשרות אלפי פליטים אפריקאים ובני משפחותיהם לארצות שבהם צפוי להם גורל מר ואפילו מוות. ארגונים ותנועות רבות של החברה אזרחית יצאו כבר בגילוי דעת נגד הגירוש וכל יום מביא עמו הצהרות. היום לדוגמה התפרסם גילוי דעת נגד הגירוש בחתימת 1,000 רופאים.
לטענה שתנועת נשים עושות שלום שמתמקדת בדרישה להסכם מדיני לסיום הסכסוך, אינה יכולה לטפל בכל עוולות העולם, צריך לענות שיישום החלטת הממשלה לגירוש הפליטים היא נקודת שבר שתהפוך את ההסכם המדיני לבלתי אפשרי ועלולה להפוך לאפשריים תסריטים רעים שהיום נראים לנו בלתי אפשריים. להמשיך לקרוא ←
כשצפיתי אמש בהפגנה הסוערת של הצעירים האתיופים בכיכר רבין, הרגשתי שאני צופה באירוע מכונן בתולדות המחאה של המקופחים. ההפגנה האלימה והמתוקשרת הזו תיזכר גם כציון דרך בדרכה של הקהילה האתיופית שהתבגרה השבוע כשהפגינה תודעה קהילתית-מעמדית מול רשויות המדינה. הצעירים האתיופים שהפגינו בנתיבי איילון והתפרעו בכיכר רבין קראו בריש גלי: לא עוד! לא מוכנים לסבול גזענות; לא מוכנים לסבול אפליה בחלוקת המשאבים והדרה ממרכזי הכוח. אנחנו דורשים שוויון. לא בטוח שההפגנה תצליח לחולל שינוי אצל הפוליטיקאים שהזיעו אמש כהוגן אבל אם הצעירים האלה לא יחוו שינוי, קרוב לוודאי שיחזרו לחסום את נתיבי איילון או את הכניסה לירושלים בהזדמנות הראשונה.
אולי הגיעה השעה שהנשים ירימו את קולן וידרשו מהמפלגות הוותיקות והחדשות לחשוף את התכניות שלהן לפתרון הסכסוך או לחילופין, יחשפו את אזלת ידן של המפלגות שאין להן תכנית כזו
29.12.14
אם נסעתם בימי שישי האחרונים בכבישים הבינעירוניים נתקלתם וודאי בחבורות של נשים לבושות חולצות טי לבנות עומדות בצמתים ונושאות שלטים גדולים בזכות השלום ונגד המלחמה. אם עצרתם לידן, קרוב לוודאי שקשרו למכונית שלכם סרט תכלכל או דחפו לידכם עלון המזמין אתכם (בעיקר אתכן) להצטרף אליהן תחת הסיסמה: "בוחרות בחיים – דורשות הסכם מדיני!" השלום, שלפני עשרות שנים נישא בפי כל פוליטיקאי כשאיפה האולטימטיבית של מדינת ישראל, איבד בשנים האחרונות את הרייטינג שלו והמעטים שמעיזים להזכיר אותו מתויגים מיד כשמאלנים, בוגדים או סתם תמהונים. כמו בעבר, גם הפעם הנשים הן אלה שמורדות ב"קונסנזוס" הביטחוני, זה שמקדש את הקיפאון המדיני ומוליך אותנו ממלחמה למלחמה.
לא עובר שבוע ללא כותרת או נאום המעלה על ראש שמחתנו, או יותר נכון – דאגותינו, את מעמד הביניים. זה התחיל במחאה החברתית של קיץ 2011 והמשיך במערכת הבחירות לכנסת כשהמועמדים התחרו ביניהם מי ייטיב יותר עם אותה קבוצה נבחרת שרבים כל כך מרגישים שייכים אליה, גם אם טעות בידם.
נהוג לחלק את החברה לשלושה מעמדות כאשר מעמד הביניים נחשב לעמוד התווך שלה. הראשון שהעלה אותו על נס היה אריסטו שראה במעמד ביניים רחב ומשגשג ערובה לקיומו של משטר דמוקרטי והטיל עליו לתווך בין העשירים לעניים. אלפיים שנה מאוחר יותר ניסח הסוציולוג מקס ובר תאוריה של ריבוד חברתי המבוססת על מעמד כלכלי, סטטוס חברתי ועוצמה פוליטית. לימים, לאחר קריסת ברה"מ והתבססותה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית במרבית הארצות, הפכה חלוקת החברה לשלושה מעמדות על פי רמת ההכנסה למקובלת ביותר.
מקובל להגדיר את מעמד הביניים כמשקי-בית שגובה הכנסתם בשיעור 75% – 125% מן ההכנסה החציונית לנפש סטנדרטית (מושג כלכלי שמשקלל את מספר הנפשות במשפחה). הכנסה חציונית היא זו שלמחצית ממשקי הבית הכנסה גבוהה ממנה ולמחציתם הכנסה נמוכה ממנה. מעמד ביניים רחב מבחינת מספר משקי-הבית המשתייכים אליו ומבחינת משקלם בעוגת ההכנסות מעיד על חברה שוויונית יחסית. מעמד ביניים צר יכול להעיד על חברה מקוטבת אשר מצד אחד יש בה עניים רבים ומצד אחר עשירים רבים. נוסף על כך, משקל גבוה יחסית של מעמד הביניים מעיד על רמה גבוהה של צריכה פרטית שהיא אחד ממנועי הצמיחה של המשק. מחקרים העלו כי בהשוואה למעמדות האחרים, המעמד הבינוני הוא שמגדיל את הצריכה של מוצרים ושירותים כאשר רמת ההכנסה שלו עולה.
מקור: עיבוד של מרכז אדוה מתוך סקרי הכנסות של הלמ"ס
הלוח מציג נתונים לגבי משקי בית של שכירים בלבד אבל כיוון שאלה הם הרוב הגדול של משקי הבית בישראל ניתן לראות בו אומדן טוב לגודלו של מעמד הביניים ולהתכווצותו בשני העשורים האחרונים. חלק ממשקי הבית שנפלטו ממנו עלו למעמד הגבוה ואחרים מצאו עצמם גולשים למעמד הנמוך או אפילו לעוני.
מעמד הביניים עובר באחרונה תהליך התכווצות, לא רק בישראל אלא גם בארצות אחרות כגון ארצות הברית, הולנד, בריטניה ואוסטרליה. מסיבה זו התפתח באחרונה מודל מרחיב של מעמד הביניים שכולל משקי בית שהכנסתם נעה מ-75% עד 200% מההכנסה החציונית. מודל זה אומץ ע"י הבנק העולמי ומשמש גם את מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
שכירים, עצמאיים ואלה שאינם עובדים.
מקור: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, על פי ההגדרה המרחיבה של מעמד הביניים
השוואה בינלאומית של חלוקת ההכנסות מציגה תמונה עגומה אף יותר. גודלה של קבוצת האמצע בישראל נמוך באופן משמעותי ממשקל מעמד הביניים במרבית הארצות. במדינות סקנדינביה, למעלה מ-60% ממשקי הבית שייכים למעמד הביניים. אפילו באיטליה ויוון שהכלכלות שלהן מדשדשות בשנים האחרונות, מעמד הביניים גדול יותר מאשר אצלנו.
שיטה אחרת מחלקת את החברה לקבוצות לפי עשירוני הכנסה. מעמד הביניים מוגדר על פי שיטה זו בין העשירון הרביעי לשביעי (40% ממשקי הבית) או בין השלישי לשמיני (60% ממשקי הבית). מודל זה מציג את חלוקת ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה קבועות בגודלן ומודד את השינויים בחלוקת העוגה על פני זמן.
מקור: אתר MAKO על פי נתוני הלמ"ס
חשוב לזכור שכל המודלים הללו מתייחסים אך ורק להכנסות שוטפות ואינם מתחשבים כלל בבעלות על הון: בניירות ערך, בשוק הנדל"ן, בחו"ל ומירושות. לכן הנתונים על המעמד הגבוה לוקים ככל הנראה בחסר ומחמיצים חלק ניכר מעושרם של העשירים.
מפילוח הקבוצה לפי ענפי כלכלה עולה כי כ-30% מבני מעמד הביניים (אזרחים שהכנסת משק הבית שאותו הם מפרנסים נעה בין 75% ל-125% מההכנסה החציונית למשק בית), עבדו ב-2010 בשירותים ציבוריים. מדובר בעובדי מדינה, מורים וגננות, עובדי בתי חולים, שירותי הרווחה, הרשויות המקומיות והמגזר השלישי. כל אלה עשויים להיפגע מקיצוץ בתקציב המדינה – במיוחד קיצוץ המלווה בהורדת שכר או בצמצום עובדים. במקביל, בין 1992 ל-2010 חלה ירידה חדה במספר העובדים בתעשייה ובחקלאות מקרב מעמד הביניים.
שלא כמו בשטרות החדשים, אצלנו אין אפליה
נוהגים להאשים את המדברים בשם המעמד הבינוני שהם מייצגים בעיקר ותיקים ואשכנזים. הדוח של מרכז אדווה מצא שבעשורים האחרונים חל מהפך בקשר בין מוצא למצב כלכלי. ניתן לראות כי הקשיים של העולים שהגיעו מארצות האסלאם בשנות ה-50 כבר אינם משפיעים על מצבם הכלכלי של צאצאיהם. בשני העשורים האחרונים, זינק שיעור בני המעמד הגבוה שהוריהם עלו מארצות האסלאם מ-24.9% ל-45.3% מכלל האזרחים שמשתייכים לקבוצה זו. בהתאם, ירד שיעור ה"מזרחיים" ששייכים למעמד הנמוך ולמעמד הבינוני. תהליך דומה אך מהיר יותר עובר על יוצאי ברית המועצות לשעבר. חלקם בקרב המעמד הבינוני והמעמד הגבוה, עלה במקביל לירידה בחלקם בקרב המעמד הנמוך.
מתברר אפוא שריקי כהן מחדרה עם הכנסה של "קצת יותר מ-20,000 ₪" מגרדת את העשירון התשיעי ועל פי כל ההגדרות שוכנת לבטח במעמד הגבוה. מה שמוכיח ששר האוצר שמשקיף על כולנו ממרום העשירון או המאיון העליון צריך להתחיל ללמוד את הנתונים. לא יזיק אם יצא מהרשת החברתית (הרי מהכנסת הוא כבר יצא) למסע לא רק בין חדרה לגדרה אלא גם בין דימונה לקריית שמונה. רק כך ישמע, לא רק את תלונותיו של מעמד הביניים, אלא בעיקר את חברי המעמד הנמוך שחיים מתחת לקו העוני או מעט מעליו.
כל הפרשנים תמימי דעים שמערכת הבחירות לכנסת תתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים והנה מעז אבו-מאזן נשיא הרשות הפלסטינית, בראיון לערוץ 2, לקרוע את עטיפת הצלופן הכלכלית-חברתית מעל מערכת הבחירות לכנסת ולהזכיר לנו ולכל העולם שיש כאן כיבוש בן 45 שנים. איזו חוצפה. מה, הוא אינו יודע שלא מדברים על נושא רגיש זה ליד השולחן? קחו לדוגמה את כחלון ששקל להקים מפלגה ובינתיים חזר בו. מסביבתו נמסר שאינו מתכוון להתמקד בתחומי חוץ וביטחון, אלא בנושאים כמו קידום התחרות במשק, הורדת מחירים ושיפור מצבו של האזרח. גם יחימוביץ', שנתפשה בתחילה כשמאלנית רדיקלית, פועלת באחרונה באופן עקבי כדי להתרחק מתווית השמאל. היא נמנעת מלעסוק בסוגיות מדיניות ובנושאי דת ומדינה וכוכבי המחאה החברתית שהצטרפו אליה לא חולמים לטפל בכביסה המלוכלכת שמעבר לגדר ההפרדה.
יאיר לפיד חולם בכלל להיות שר החינוך ומבהיר שבכוונתו להתרכז בשיפור הישגי התלמידים. לפיד אמנם מצהיר כמי שכפאו שד על חידוש התהליך המדיני אולם מי שבוחר במכללת אריאל כבמה להכרזה על תהליך מדיני, חזקה עליו שאינו מתכוון להביא את התהליך או את הכיבוש לידי סיום. אפילו מרצ, מפלגת הבית של השמאלנים, כפי שהיא ממצבת עצמה בשלטי חוצות, משבצת את הנושא המדיני-בטחוני במקום השלישי במצע שלה – אחרי חברה וכלכלה ואחרי דת ומדינה. עם זאת, לזכותה יאמר שהיא המפלגה היחידה הדוגלת באופן מפורש בסיום הכיבוש.
יש כמובן סוגיות אחרות שנזרקות לחלל האוויר: ממשל תקין, ביעור קשרי הון-שלטון, צמצום מספר השרים בממשלה, הדברת האלימות, הורדת מחירי הדיור ועוד ועוד. כל אלה נושאים נכבדים הראויים לטיפול, אבל הסוגיה המרכזית שמאיימת על המשך קיומה של מדינת ישראל ושיש לה השפעה מכרעת על כל אחד מהנושאים האלה היא הכיבוש – השליטה רבת השנים על אוכלוסייה של שניים וחצי מיליון תושבים חסרי זכויות ביהודה ושומרון והמצור על כמיליון וחצי פלסטינאים ברצועת עזה. מסוגיה זו מתרחקים המועמדים כמפני אש.
אין לחמוק מהשלכות הסכסוך עם הפלסטינאים. המתמודדים בבחירות אינם רשאים "לא לעסוק בנושא המדיני" כי הוא זה שמכתיב את כל היתר – את המצב הכלכלי, את הביטחון הרעוע, את האלימות, את הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם ואת הכרסום בזכויות האזרח בארץ.
כלכלה: עם תקציב ביטחון מפלצתי של כ-60 מיליארד שקל (17% מהתקציב) בתוספת הכספים המוזרמים להתנחלויות מסעיפים חבויים בתקציבי המשרדים האחרים, לא נותרים משאבים לצמצום פערים, להעלאת רמת החינוך, להגדלת היצע הדירות ולהשקעה בתשתיות. נהפוך הוא, עם גרעון של 4% מהתוצר וממשלה שאינה רוצה או אינה מסוגלת לעמוד בפני מערכת הביטחון הרעבה תמיד ובפני הלובי החזק של המתנחלים, אנו צפויים אחרי הבחירות להעלאות מסים ולייקור השירותים הציבוריים שהמדינה עדיין מספקת, צעדים שיפגעו קודם כל בעניים ובמעמד הבינוני. מי שחושב שהעלאת מסים למאיון העליון, כמו שמציעה שלי יחימוביץ, ימלא את הבור הזה טועה ומטעה. העלאה כזו לא תצמצם את הגרעון בהיותה צמודה לתכנית הכרוכה בהרחבה תקציבית ניכרת.
ביטחון: מיותר לציין שהמשך הכיבוש מאיים על ביטחוננו יותר מכל גורם אחר. הוא מלבה את השנאה לישראל בעולם הערבי כולו ובאוכלוסייה הפלסטינית בפרט ומרחיק מאתנו בני ברית קרובים ורחוקים. לפני שבועיים, בשעה שעשרות אלפי אזרחים בדרום הארץ היו נתונים למטחי טילים מרצועת עזה, התפאר ראש הממשלה ש"החזרנו את הביטחון לאזרחי ישראל. נקטנו מדיניות תקיפה, שיקמנו את ההרתעה" איזה ביטחון ואיזו הרתעה? מערכת כיפת ברזל ששרפה כבר למעלה ממיליארד דולר מתגלה במערומיה וכל חיסול ממוקד ברצועת עזה מצמיח שניים-שלושה יורשים נחושים יותר. האמת היא שצהל, הצבא החזק (והיקר) ביותר במזרח התיכון, עומד חסר אונים מול כמה עשרות ג'יהדיסטים המפגיזים את אזור הדרום כל כמה שבועות כשהם משביתים מעבודה ומלימודים מאות אלפי אזרחים. כל מי שעיניו בראשו מבין שאין פתרון צבאי לסכסוך.
ובזירה המדינית: המדיניות הכוחנית של הממשלה קלעה את ישראל לבידוד בינלאומי מסוכן. אין עוד מדינה, מלבד סין המושלת בטיבט, שמקיימת משטר כיבוש ממושך כל כך. בהדרגה נמאסנו על כל העולם שמכביד את החרמות ואת הגינויים נגדנו. לא תענוג להזדהות היום כישראלי באירופה וטורקיה שהייתה מחוז תיירות קרוב וזול הוצאה אל מחוץ לתחום. אי–אפשר להמשיך להתקוטט עם כל העולם ולהמשיך להטיל יהבנו על ארה"ב לבדה שביום בהיר אחד עלולה אף היא להתנער, אם האינטרסים שלה יצדיקו זאת, מהמדינה הקטנה והמעצבנת במזרח התיכון.
אז איפה המפלגה שתישא את דגל השלום במערכת הבחירות? היכן המתמודד האמיץ שיכריז על סיום הכיבוש ועל הסדר עם הפלסטינאים כמשימתו העיקרית כשיגיע לשלטון? שלי יחימוביץ תומכת בהתנחלויות, יאיר לפיד רוצה תהליך מדיני באריאל, כחלון אמר שלבו בימין והצמד ביבי את ליברמן – הם הרי אדריכלי המצב האומלל הזה.
פעילי המחאה החברתית מהקיץ שעבר חברו אמש לתנועה למען שוויון בנטל בהפגנות מעוטות משתתפים נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת נתניהו. כאילו לא היינו בסרט הזה בקיץ שעבר, כאילו לא ביקרנו במאהל הפריירים ולא חזינו בסוף יוני במופע פרוע במיוחד לפתיחת עונת קיץ 2012.
מה השיגו המחאות האלה עד כה?
העלאה מתוכננת של המע"מ שתפגע בעיקר בעניים, העלאה חדה במחיר הדלק שפוגעת במעמד הביניים (או במה שנשאר ממנו), העלאה של מס הכנסה שתכווץ את ההכנסה הפנויה, קיצוץ צפוי בקצבאות הילדים שיכביד עוד יותר על משפחות צעירות ובתור פרס ניחומים – חינוך חינם לפעוטות בני 3-4 עם גננות מעטות מדי בכיתות גן צפופות. כל אלה ברמת המיקרו. וברמת המקרו – בתוך שנה הידרדרה כלכלת ישראל ממשק צומח ומאוזן יחסית למשק הסובל מגרעון תקציבי מפחיד וגולש באטיות למקום העגום בו נמצאות היום יוון, ספרד ומדינות נוספות באירופה. ומה השיגו הפריירים שדרשו גיוס לכל? ועדה (איך לא) שהתפרקה ותכנית "גיוס" גרועה ויקרה פי כמה מחוק טל.
לא לתוצאות כאלה פיללו פעילי שתי התנועות והאלפים שהצטרפו אליהם. מן הראוי שיעצרו לרגע ויחשבו כיצד להפוך את המחאה לאפקטיבית יותר, כיצד משיגים לא רק אהדה ציבורית וחשפה תקשורתית אלא גם ובעיקר תוצאות. הן בנושא הצדק החברתי והן בסוגיית גיוס החרדים מינה ראש הממשלה ועדות ללא כוונה אמתית ליישם את המלצותיהן. ועדת טרכטנברג הוציאה מתחת ידיה המלצות נכונות שרק קצתן אומצו על ידי הממשלה, ואילו בסוגיית גיוס החרדים קיבלנו מרקחת קואליציונית גרועה יותר מחוק טל שנגדו הוגשה העתירה לבג"צ.
צריך להודות אפוא שתנועות המחאה החביבות האלה לא השיגו דבר זולת "שינוי התודעה" של חלק מהציבור. למרבה הצער שינוי זה לא חדר לתודעתם של מקבלי ההחלטות. אלה מינו ועדות מלומדות, זרקו לקהל כמה סוכריות שחלקן התאדה בתוך שנה (מסים מופחתים על מכוניות קטנות ונקיות, קיצוץ בבלו על דלק) והשתמשו בדרישות המחאה כתירוץ לפריצת מסגרת התקציב לטובת… המתנחלים, החרדים והלובי החזק של מערכת הביטחון.
הדרך הנכונה להתמודד עם המשנה הכלכלית והפוליטית של ממשלת נתניהו היא לדרוש שינוי בחלוקת העוגה בצד צעדים להגדלתה. בסוגיית הגיוס אפשר לבחון מתן פטור מלא לחרדים תמורת חיסול כל התמיכות והקצבאות לישיבות, לאברכים ולמוסדות חינוך שאינם מלמדים מקצועות ליבה.
העלאת יעד הגרעון עליה החליטה הממשלה לפני שבועות ספורים, פירושה הגדלת האוברדרפט הלאומי. היא איננה משנה את סדרי העדיפויות ואיננה מבטיחה שכספי ההלוואות שהממשלה נוטלת יוקצו למטרות ראויות. מה שהיה הוא שיהיה: קבוצות בעלות כוח פוליטי ימשיכו לקבל את חלקן ואף יגדילו אותו ואילו הצעירים שמשרתים בצה"ל, שעובדים ומשלמים מסים, ימשיכו לשאת בעול ולראות כיצד המקורבים – החרדים, המתנחלים, אנשי מערכת הביטחון (לא כולל חיילים בשרות חובה המשתכרים 352 ₪ לחודש) ממשיכים לדרוש ולקבל את חלקם מהעוגה.
צדק חברתי פירושו חלוקת משאבים שוויונית יותר וחלוקה זו כרוכה, מה לעשות, בקיצוצים מכאיבים לאלה שהתרגלו לקבל יותר. על תנועות המחאה להיות ממוקדות יותר בדרישותיהם ולא להסס להציע מקורות מימון לכל אחת מהן. אין כנראה מנוס מעימות עם הקבוצות החזקות שמעולם לא מקצצים להן דבר. בהזדמנות זו, כדאי גם להכות על חטא ולאמץ, באיחור של כמעט שנה, את מסקנות ועדת טרכטנברג שלא רק המליצה על צעדים להגברת השוויון אלא גם לא היססה להצביע על בורות השומן ועל המקורות הראויים למימון המלצותיה.
מי אמר שהאלימות לא משתלמת. הנה, רק הוצאתם כמה מאות מפגינים לרחוב ושברתם כמה זגוגיות של בנקים – מקדשי הקפיטליזם, ובתוך שלושה ימים הודיע ראש הממשלה עלהגדלת יעד הגרעון במקום העלאת המסים המתוכננת. בקצב הזה, אם תצליחו להפריע למנוחת השכנים ותחסמו כמה כבישים ראשיים, תקבלו כמעט כל מה שתבקשו, העיקר שהשקט יחזור. אלא שעל ההלוואות האלה כולנו חתומים והחשבון יוגש לנו, אזרחי ישראל מהמעמד הבינוני ומטה, בתוך זמן קצר. את ההלוואות יחזירו לא הטייקונים, לא הגנרלים ולא הפוליטיקאים אלא אנו ובנינו ובני בנינו, בתוספת ריבית.
אם יפרוץ משבר כלכלי ניאלץ לפרוע את ההלוואות האלה עוד לפני הבחירות (מסים כבר אמרנו?) ואם לא – אז מיד אחריהן. את התוצאות ההרסניות חיים על חשבון הלוואות אפשר לראות בימים אלה ביוון ובספרד. גם שם הממשלות לא שאלו את דעת הציבור לפני שהנפיקו אגרות חוב במיליארדי יורו.
העלאת יעד הגרעון, פרושה הגדלת האוברדרפט הלאומי. היא איננה משנה את סדרי העדיפויות ואיננה מבטיחה שכספי ההלוואות שהממשלה נוטלת יוקצו למטרות ראויות. מה שהיה הוא שיהיה: קבוצות בעלות כוח פוליטי ימשיכו לקבל את חלקן ואף יגדילו אותו (ביבי לדוגמא לוחץ על ועדת פלסנר למתן את הסנקציות הכלכליות על החרדים) ואילו אתם – צעירים משכילים שעובדים, משלמים מסים ומשרתים בצה"ל; אתם יחד עם תושבי הפריפריה והקשישים – תמשיכו לשאת בעול ולראות כיצד המקורבים – החרדים, המתנחלים, מערכת הביטחון והטייקונים אשפי התספורות – ממשיכים לקבל את חלקם הגדול מהעוגה. תשכחו מדיור ציבורי, מפתיחת שוק המזון ליבוא מתחרה, מפרוק הפירמידות ומהקטנת כוחם של המונופולים.
הדרך הנכונה לשינוי סדרי העדיפויות היא זו שהוצעה על ידי ועדת טרכטנברג שאת מסקנותיה דחיתם בזלזול וביהירות. נכון, הוועדה לא טיפלה בכל חוליי התקציב ולא נתנה מענה לכל דרישותיכם, אבל היא הציעה מסלול נכון – לחלק מחדש את העוגה מבלי לשעבד אותנו להלוואות מסוכנות לטווח ארוך. הוועדה לא היססה להצביע על מקורות שמהם אפשר להעביר כספים למילוי דרישות המחאה. היא הציעה קיצוץ זוחל בתקציב הביטחון הענק שלעולם אינו שבע, העלאת מסים צנועה לעשירים, הפחתת מסים צנועה להורים, פתיחת שווקים ליבוא מתחרה, העמקת הגבייה מההון השחור, פרוק הפירמידות ושינויים מבניים אחרים. אם תוסיפו, וזה תפקידכם, להמלצות אלה קיצוץ בכספים הייחודיים לחרדים והפסקת ההשקעות בהתנחלויות, תקבלו בסיס תקציבי סביר ליישום המלצות הוועדה.
צדק חברתי פרושו חלוקת משאבים שוויונית יותר וחלוקה זו כרוכה, מה לעשות, בקיצוצים מכאיבים לאלה שהתרגלו לקבל יותר מִכֶּם. לא כולם יחבקו אתכם אם תהיו ממוקדים יותר בדרישותיכם ואם תצביעו על אי-השוויון הקיים בחלוקת העוגה. אולם יש לשער שתזכו לא רק בתשואות לפסטיבל קיץ ברחובות תל-אביב אלא גם בתמיכה יציבה שאינה מתעייפת, במאבק למילוי דרישותיכם הצודקות.
לפני כארבעה חודשים, במאי 2011, יצאו אלפי יוונים לרחובות במחאה על התנאים שהציב הבנק העולמי לחילוץ ממשלת יוון מפשיטת רגל מוחלטת. בסקר שפורסם באותו חודש הביעו 80% מהיוונים אי אמון במדיניותו של שר האוצר, מה שגרם לפיטוריו, והביעו ספק ביכולתה של הממשלה להוביל שינוי חיובי בכלכלה. 97% מהם הביעו חשש מפני אובדן מקום העבודה שלהם ומפני קריסת עסקים. כל זה קרה כאן, באגן המזרחי של הים התיכון, לא הרחק מישראל, במדינה חברה באיחוד האירופי. ביוני הורד דרוג האשראי של יוון ל-CCC – הדרגה הנמוכה ביותר בסולם. עד כדי כך היה המצב מייאש שמומחים באיחוד האירופי הציעו לממשלת יוון לצאת בהדרגה מאזור האירו ולשוב לדראכמה, המטבע המקומי.
–
החדשות האלה והזיקה הישנה שלי למיתולוגיה ולפילוסופיה של יוון העתיקה – ערש התרבות המערבית , המריצו אותי לייעד את חופשת הקיץ לסיור ביוון. רציתי לגלות מהם מקורות הכעס של המפגינים המנפצים חלונות, כיצד מציעים מנהיגי המחאה לפתור את המשבר וכיצד מתמודד הציבור היווני הרחב, זה שאינו יוצא להפגין ברחובות אתונה, עם המצב הקשה. מלבד זאת, חופשה ביוון תעזור בוודאי לאושש את ענף התיירות שבקיץ זה סבל מירידה תלולה. כך, יצאנו לדרך שבוע לפני שדפני ליף וחבריה תקעו יתד בשדרות רוטשילד בדרישה לצדק חברתי. עוד החלטנו, עודד ואני, להתחיל את סיורנו דווקא בסלוניקי, העיר הצפונית בעלת ההיסטוריה היהודית המפוארת, אליה לא הגענו בנסיעות קודמות.
–
סלוניקי –עבר מפואר ושפל כלכלי בהווה
נהג המונית שהסיע אותנו משדה התעופה למרכז העיר, נתן לנו מבוא ליוון של קיץ 2011. מזלכם שהגעתם היום – אמר ניקו הנהג – כי מחר תהיה שביתת מוניות. ממשלת יוון, בניסיונה לצמצם במשהו את שיעור האבטלה הגואה, הכריזה שתעניק רישיונות ל-500 מוניות נוספות בעיר סלוניקי ובסביבתה. זאת, נוסף על 2,000 המוניות שכבר מתחרות על כל נוסע ברחובות העיר הקטנה יחסית (900 אלף תושבים). כבר עתה יש בסלוניקי מונית לכל 450 תושבים בעוד שהיחס המומלץ על ידי האיחוד האירופי הוא מונית לכל אלפיים תושבים. ברור שהמוניות הנוספות ידללו עוד יותר את פרנסתם הדועכת של הנהגים הזועמים. ואכן, למחרת נתקלנו בהפגנה מרובת נואמים לא הרחק מהמגדל הלבן שבצדו השני שוכנת שדרת האוהלים.
–
האבטלה והמצב הכלכלי הקשה ניכרים היטב ברחובות הראשיים. מדי יום נסגרות חנויות, משאיות מגיעות להעמיס את התכולה ועל חלון הראווה מודבק שלט גדול: "להשכרה". בשלושת הימים שטיילנו בסלוניקי ראינו ארבע חנויות נסגרות ברחוב צימיסקי, רחוב הקניות הראשי של העיר.
–
לרגלי המגדל הלבן, הסמל המסחרי של סלוניקי, מצאנו מחנה אוהלים מוקף כרזות גדולות בכתב קירילי. בשעת צהריים חמה מרבית האוהלים ריקים ורק כמה פעילים יושבים בשמש היוקדת ועונים לשאלות העוברים ושבים. רובם אינם דוברים אנגלית או שפה זרה אחרת. כשביקשנו לשוחח עם דובר אנגלית הפנו אותנו ליוטה, צעירה דקת גו ונאה, עיתונאית ספורט בעבר ומובטלת בהווה, הנמצאת בכיכר כבר 42 יום, מפרוץ המחאה בחודש מאי. יוטה מאירה לנו פנים ומסבירה בהתרגשות שהיא וחבריה שהקימו את המאהל מפגינים ונאבקים בדרך לא אלימה בממשלה ובמערכת (The System) שעומדות למכור את יוון האהובה שלהם לזרים. לאחר שהסבירו יפה כל כך נגד מי ונגד מה הם מוחים, שאלתי מה כן? איך לדעתכם צריכה הממשלה לנהוג כדי לצאת מהמשבר. התשובות שקיבלתי היו עמומות ולא כללו אפילו הצעה אופרטיבית אחת: "לא ניתן שיהרסו לנו את החלום", "אין עתיד בארץ הזאת", "בקרוב תמכור הממשלה גם את המגדל הלבן שלרגליו אנחנו מפגינים", "כל מה שאנחנו רוצים זה משרות". כשסיפרתי על הרושם הקשה שעשו עלי החנויות הסגורות בכל חלקי העיר, סיפרה יוטה שגם אביה סגר את העסק שלו כמה ימים קודם לכן.
–
מפה לשם הצטרף אלינו אורחן, גבר בן 30, שהיגר מבולגריה לפני עשר שנים, נשא נערה יוונית ונולד להם ילד. לימים התגרש הזוג והאם לקחה את הבן ועברה להתגורר ליד משפחתה בדרום. אורחן המובטל אינו מסוגל אפילו לממן את הנסיעה מהצפון לדרום יותר מפעם בשנה.
–
בערב סעדנו בטברנה אליה נשלחנו על ידי פקיד הקבלה כשביקשנו המלצה על מסעדה מקומית אותנטית. ואכן, היינו התיירים ביחידים בטברנה שהשולחנות שלה פולשים לסמטה ושני זמרים שרים ומנגנים שירים יוונים לפי בקשת הקהל. שני הצעירים השמחים בשולחן הסמוך האירו לנו פנים וברכו אותנו. התיירות, כך אמרו, חשובה לכלכלה היוונית והם מבקשים לעודד את התיירים ולהראות להם את יוון השבעה והעליזה. מיד קראו למלצר, הזמינו סיבוב נוסף של אוזו והרמנו כוסית לחיי יוון, לחיי ישראל ובזכות החיים הטובים. לשאלה – מה דעתכם על ההפגנות נגד הממשלה, ענו השניים שהם אינם מפגינים, אין להם טענות, כי "ביוון אפשר לחיות לא רע מכסף שחור (black money)". כששאלנו היכן משיגים את הכסף השחור, השיבו בגילוי לב ובלא מורא שאחד מהם עובד במוסך והשני הוא DJ באחד האיים. מכאן ועד סוף הערב הזמינו אותנו השניים לשתייה , לגלידה ולהמשך הבילוי הלילי. מתברר שאי-תשלום מסים היא נורמה מקובלת בקרב העובדים העצמאיים וחלקם אינו טורח להסתיר זאת. גם חלק מהשכירים המועסקים על ידי הממשלה חיים לא רע בזכות תנאים סוציאליים מפליגים עליהם אינם מוכנים לוותר עכשיו.
–
חופי הזהב של חלקידיקי
ממזרח לסלוניקי, משתרע חצי האי חלקידיקי שמורכב משלוש אצבעות יבשה החודרות ללב הים האגאי ויוצרות מפרצים יפהפיים. קסנדרה, האצבע הראשונה, מסחרית מדי ועמוסה במלכודות תיירים והאצבע האחרונה – אתוס, היא רפובליקה נזירית שהכניסה אליה אסורה לנשים. בחרנו אפוא באצבע האמצעית סיטוניהשהומלצה על ידי שני הסועדים העליזים מאמש.
–
נסענו בכביש הצר לאורך החוף ועצרנו ב–Sabbia Beachמלון ומסעדה ביתית השוכנים עשרים מטר מהים וחולשים על חוף פרטי ובר-חוף מגניב. את פנינו קיבל קוסטאס, בעל המקום, גבר כבן חמישים, בעל כרס נאה, וקרחת מתקדמת המסתיימת בצמה קטנה. קוסטאס מעסיק במסעדה ובחוף צעירות זרות חטובות. אלה מביניהן שיודעות אנגלית, עובדות כמלצריות וברמניות על החוף, פגשנו ארבע בנות עשרים מסלובקיה וצעירה מרומניה שבאו ליוון לחודשי הקיץ ומוכנות לעשות כל עבודה ובלבד שתהיה על חוף הים החסר להן כל כך במולדתן ושיוכלו לחזור הביתה שזופות עם שכר כלשהו. הן עובדות יחפות על החול, עורן שרוף שמש ולגופן ביקיני המכוסה בחלקו התחתון במכנסונים. גליה, שהאנגלית שלה אינה מספקת כדי לתקשר עם התיירים בחוף, הוצבה במטבח שם היא מפליאה בהכנת מאכלים. יד ימינו של קוסטאס הוא אנדריאס, צעיר יווני בלונדיני, חסון ושזוף העוסק באחזקה ובבנייה של מתקנים על החוף. קוסטאס, המגיע כל בוקר לחוף במרצדס ספורט, רודה בעובדות הצעירות ואינו מאפשר להן לצאת להפסקה במהלך היום או הערב. הוא יודע שאין להם אלטרנטיבה ושהאבטלה הגבוהה ביוון ובארצות המוצא שלהן מחזיקה אותן אצלו. השתכנו באחד החדרים מעל למסעדה הצופה פני הים והכפר הסמוך, אכלנו היטב והרבינו לשחות בים. כשביקשנו לשלם את החשבון בכרטיס אשראי, טען קוסטאס שהמכשיר מקולקל. מתברר שגם הוא לא משלם מסים ובכסף השחור קנה הן את המרצדס ואולי אף את אשתו הצעירה שבאה מרומניה לעבוד אצלו בקיץ שעבר וכבר נושאת את תינוקו ברחמה.
–
מצובו – אויר פסגות, מסורת ופרנסה אין
עיירת הקיט מצובו ( Metsovo) השוכנת בפסגת הרי הפינדוס, כ-30 ק"מ מזרחית ליואנינה נחשבת ליפה מבין כפרי הפינדוס. תושביה מתגוררים בבתים מסורתיים מוקפים מרפסות עץ ומחופים בגגות מאבן צפחה אפורה שהארכיטקטורה שלהם שונה מזו שראינו במקומות אחרים ביוון. חקירה קצרה העלתה שהכפר היה אחד ממעוזי הארומנים, מיעוט שהתגלגל מרומניה לבלקן והתיישב באזורי ההר של מרכז יוון בראשית המאה התשע-עשרה. במרכז כל כפר ארומני עומד עץ עתיק שמתחתיו נהגו להיפגש ראשי המשפחות המורחבות. הארומנים אינם יודעים כיצד הגיעו להתגורר במקום. הם רק יודעים שסביהם היו "צ'לניק" – בשפתם "אדוני הר" או "בעלי דיר".
בעיירה היפה הזו שכל פרנסתה על תיירות וייצור גבינות עזים, המצב הכלכלי בקיץ 2011 נואש. התיירים שנהגו להציף את הרחובות הצרים בעונת הסקי בחורף ובעונה החמה בקיץ, לא הגיעו השנה. היוונים שביניהם מחמת המיתון הקשה והזרים מדירים את רגליהם מיוון היבשתית בשל השביתות וההפגנות. המסעדות, חנויות המזכרות ואלה המוכרות פסטה יוונית משובחת, יינות טובים, ריבות ואת הגבינות המסורתיות של המחוז, ריקות ומשוועות לקונים, ובעלי בתי המלון יושבים באפס מעשה. בשיחה עם צעירה המועסקת באחת מחנויות התיירים שמעתי מצד אחד גאווה על עיירת מולדתה ומצד שני חוסר תקווה הנובע מהשפל הכלכלי אליו נקלעה ארצה.
–
מצובו ידועה גם במטבח המעולה שלה והתבשילים המיוחדים לאזור הפינדוס מהם טעמנו חציל מבושל, כדורי בשר עם כרישה, ריבת בצל מתקתקה ויין משובח מהאזור. כל זה בגלקסייה (Galaxias) מסעדה ידועה שמציעה לאורחיה, ממש כמו מסעדות צמרת בצרפת, חדרים אחדים בקומה השנייה. קיבלנו חדר רחב ידיים, מרוהט ברהיטים עתיקים, מחופה וילונות שנארגו באריגת יד, שטיחים מצמר עזים גס, ומפיות לבנות רקומות. האירוח יכול היה להיות מושלם אלמלא נערכה באותו ערב בחצר המסעדה מסיבה רבת משתתפים לכבוד הטבלתו של תינוק בן למשפחה ותיקה ומיוחסת. את האורחים שימחה להקת חתונות שהשמיעה מוזיקה בווליום מוגזם עד אחרי חצות. הרעש הגיעעד קצה העיירה אך איש מלבדנו לא התלונן כי כל התושבים הוותיקים הוזמנו להשתתף בחגיגה.
שלא כמו במצובו ובסלוניקי, בפארגה העסקים פורחים. כאן לא מדברים על המשבר הכלכלי ולא מתייחסים בכובד ראש לגרעון הממשלתי. פארגה הייתה כפר דייגים שקט שהפך לעיירת קיט אופנתית בקרב עשירי אירופה. מאות בתי מלון קטנים וחדרים להשכרה מכסים את ההר וגולשים לרצועת חוף צרה ויפה. מפרצים נפלאים פרושים לרגלי המצודה הניצבת בראש ההר. סמטאות קטנות זרועות חנויות מכל הסוגים והמון נופשים, רובם זרים. כאן לא הצלחנו להשיג חדר במלון שהומלץ על ידיTripAdvisor ונאלצנו להסתפק באכסניה מרוחקת יותר ולשלם מחיר גבוה יותר מזה שהועדנו לכך. ואין זה פלא, העיירה בת 2,500 התושבים מארחת כל לילה כעשרת אלפים נופשים מכל רחבי אירופה. המקום אופנתי ונחשב ועשירי אירופה מוכנים לשלם מחירים מופקעים תמורת הזכות להישרף בשמש היוקדת ברצועת החוף הצרה והצפופה. אלה אותם תיירים שמדירים הקיץ את רגליהם מאתונה, ממצובו וממקומות אחרים ביבשת לטובת האיים. אגב איים, כמה פעמים ביום יוצאת מפארגה הפלגה לאי קורפו הקרוב .
–
אתונה – בלב הסערה
בצהרי היום, בחום של 35 מעלות, נראתה אתונה מעולפת. כך נראו גם קומץ הצעירים שפגשנו בכיכר סינטגמה מול בנין הפרלמנט כשהם מנסים לתפוס צל במה שנשאר ממחנה האוהלים שהקימו במהלך ההפגנות בחודש מאי. הם נתנו לנו להבין שהפעילות בכיכר מתחילה רק אחרי שקיעת החמה והציעו לנו לחזור אחרי שנסעד את ליבנו באחת מהמסעדות הקטנות הפזורות ברובע פלאקה הסמוך. ואכן, בשלושת הלילות הבאים הקשבנו, יחד עם אחרים לדיונים לא סוערים ולהרצאות שניתנו על ידי פעילי המחאה ועל ידי אנשי אקדמיה התומכים בהם. הדיונים נערכו אמנם ביוונית עיקרי הדברים תורגמו למען התיירים והעיתונאים המעטים שפקדו את הכיכר. שוטרים ישבו באפס מעשה במרחק בטוח מהקהל, מוכנים להיכנס לפעולה במקרה של התפרעות. הם לא שכחו את התפרצות הכעס בחודש מאי ואת האלימות שלוותה אז את ההפגנות.
–
שוחחתי עם כמה פעילים שניהלו דוכני הסברה, חילקו פליירים, החתימו את העוברים והשבים על עצומות והסבירו את עמדתם… כאן, קיוויתי, בלב הסערה, במקום שבו תנועת המחאה התחילה, אשמע מהפעילים דברים ברורים יותר לגבי מטרות המחאה והאסטרטגיה שלה. אולם התשובות שקיבלתי היו דומות למדי לאלה ששמעתי בסלוניקי. "אנחנו דורשים שינוי של כל המערכת הרקובה. רוצים דמוקרטיה אמתית". ומהי דמוקרטיה אמתית, שאלנו. "המשטר הייצוגי נכשל, המפלגות אינן ממלאות את תפקידן והפוליטיקאים מושחתים. צריך לכונן שלטון של העם, לא על ידי נציגיו אלא דמוקרטיה ישירה. האזרחים שיתאספו בקהילות שלהם, ממש כמו באגורה הסמוכה לפני אלפיים וארבע מאות שנה, ידונו ויחליטו על כל דבר ועניין. קיימים מודלים דומים במקסיקו, בארה"ב ובכמה קומונות באנגליה". עד ששמעתי את הדברים במו אוזניי וקראתי אותם באתר האינטרנטשל המחאה היוונית, לא ידעתי שאוטופיה חיה, בועטת ומלבלבת למרגלות האקרופוליס.
דיונים בכיכר סינטגמה
–
כשמקשים עליהם ושואלים, טוב, ומה יהיה על הכלכלה? מה צופן העתיד לתריסר המרואיינים שלי שאיבדו את משרתם בחודשים האחרונים ולנשים העובדות בשתי משרות כי בעליהן פוטרו, אין להם תשובה. לפתרון החוב הענק של המדינה, הם מציעים שמדינות האיחוד האירופי יכריז על מורטוריום לשבע שנים שבהם תחזיר הדמוקרטיה החדשה את יוון למצב כלכלי סביר.
הפגנה למען המשט לעזה
עוד אני מאזינה לחזון האוטופי של המהפכה היוונית, והנה, במעלה הרחוב המוליך אל הכיכר, צועדים כמאתיים איש בקריאות קצובות, נושאים כרזות גדולות, דגלי יוון ודגלי פלסטין המוכרים לנו, כשמסביבם שוטרים המפנים להם את הדרך ושומרים על הסדר. ההפגנה קראה לממשלת ישראל להסיר את המצור מעל עזה ולממשלת יוון קראה להתיר לספינות לצאת למשט השני, זה שלא יצא בסופו של דבר. לא הספקתי להתקרב ולשוחח אתם והאמת היא שקצת חששתי להזדהות כישראלית בחברתם. אבל הניגוד בין התהלוכה הנמרצת של תומכי הפלסטינאים לבין המפגינים העייפים בכיכר סינטגמה, היה די מייאש. כאן מתדיינים חולמים אנארכיסטים שאין בידיהם פתרון מעשי למשבר המדיני-כלכלי של מדינתם ומנגד צועדים אנשים היודעים בדיוק מה הם רוצים ופועלים במרץ ובנחישות להשיג את מבוקשם, גם אם בינתיים בלא הצלחה רבה.
–
בסוף המסע היווני, בדרכנו הביתה דרך נמל התעופה של אתונה, לא היה מנוס מלערוך השוואה נוספת. טרמינל 3 הרחב והיפה שלנו יכול להתקנא בשירותים המובנים מאליהם שמספק נמל התעופה של אתונה שנבנה לפני עשר שנים לכבוד האולימפיאדה. אפילו בימים אלה, של שביתות והפגנות, על סף פשיטת רגל כלכלית, חדרי השירותים בטרמינל מצוחצחים ומצוידים במגבות נייר. מתי נזכה לזה גם אצלנו? לפני דלפקי הבידוק של אלעל משתרך תור ארוך. בזמן שדיילת אלעל מטפלת בנוסע אחד, בדלפק הסמוך שילחה דיילת הקרקע של אולימפיק לדרכם כבר שלושה נוסעים והיא מחייכת לקראת הנוסע הרביעי. לידיעת רשות שדות התעופה בישראל.
במחשבה תחילה 