למרות שאני חובבת נלהבת של תחרות חופשית – קונה במרכול של רמי לוי ומשתמשת בשירות הסלולרי שלו תמורת 40 ₪ לחבילת "הכול כלול" – הטלפון הקווי שהולדתו, כמוני, עמוק במאה העשרים, נשאר קשור לבזק והטלוויזיה ל-Yes. אולי זו סתם עצלות מצדי. האמת היא שהטלפון בד"כ תקין, YES  מקרינה סרטים לא רעים להירדמות בשעת לילה מאוחרת וגם השירות היה בסדר. כלומר, כשהתקשרתי פעם בשנה לשרות לקוחות, קיבלתי מענה אחרי המתנה של כמה דקות, מה שאי-אפשר לומר על מוקדי השירות של  HOT ושל מתחרים אחרים. אפילו סרטוני הפרסומת עם גידי גוב היו בתחילה משעשעים.  להמשיך לקרוא ←

‏2013–02–20

 נדהמתי לראות אתמול בבוקר את הכותרת הראשית בהארץ: "המשטרה חוקרת את המכתב נגד השר גדעון סער". נראה שמערכת החדשות של "הארץ" מאמינה שכותרת צהובה מסוג זה תגדיל את תפוצת העיתון. גם מעריב הקדיש לנושא את הכותרת הראשית שלו אבל ניסח אותה לפחות בנימה ספקנית יותר: "פרשת סער: ניצול יחסי מרות או ניסיון חיסול פוליטי". מה? אין חדשות אחרות?  נכון שראש הממשלה הקפיא את האיום האיראני לפני הבחירות  ויפשיר אותו כנראה רק לאחר ביקורו המתוכנן של אובמה. נכון גם שהגילויים בפרשת האסיר X  הולכים ודועכים, ולא קורה הרבה סביב שולחן המו"מ הקואליציוני. אבל הבצורת החדשותית הזו אינה מצדיקה את ההיטפלות לפרשת אהבים שהייתה או לא הייתה בין השר סער לעובדת לשכתו, מה גם שהעובדת הודיעה מיד שלא שיגרה את המכתב.

פוליטיקאים וידוענים אחרים שנהנים בדרך כלל מהחשיפה התקשורתית הגבוהה אמורים לשלם את מחירה כאשר מתפרסמים עליהם פרטים אישיים מביכים או חשדות למעשי שחיתות. אבל ראוי שרכילות על יחסים בינו לבינה, גם כאשר מדובר בקשר אינטימי בין שר לעובדת לשכתו, לא תככב במקום בולט כל כך בעיתון שמכבד את עצמו, גם לא בפתח מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה. בניגוד לרשת החברתית ולבלוגים שמפרסמים כל בדל רכילות, אפשר לצפות מעורך החדשות ב"הארץ" שיפעיל שיקול דעת בבואו למקם ידיעה רכילותית מסוג זו. שיקול דעת דומה אמור היה להפעיל גם היועץ המשפטי לממשלה שהזדרז, שלא כדרכו, להעביר את המכתב האנונימי לחקירת המשטרה. חריצות  זו אינה אופיינית למר ויינשטין שגרר שנים את הטיפול בתיק ליברמן ובסופו של דבר הוציא מתחת ידו כתב אישום מקוצץ ומעוקר.

בעידן הדואר האלקטרוני והרשתות החברתיות, יכול כל אחד להפיץ באופן אנונימי ידיעות מרושעות על כל איש ציבור או ידוען, אפילו על עורכי הארץ. הקלות הבלתי נסבלת של הכפשת הזולת היא חלק מהמחיר (הכדאי, יש להדגיש) שאנחנו מוכנים למשלם תמורת חופש הביטוי אבל ערוצי תקשורת ממוסדים נבדלים מהרשת החברתית וספיחיה בעריכה העיתונאית, בסינון הידיעות המגיעות אליהם, בדרוג החשיבות שלהן לציבור הקוראים, בהצגת חומר רקע על הידיעות החשובות ובפרסום דברי פרשנות מנקודות מבט שונות.

 למען הסר ספק, עלי לציין שכמו כותב המכתב האנונימי, גם אני אינני אוהבת את גדעון סער ומקווה שיסיים את תפקידו בקרוב. הנזקים שהוא גורם למערכת החינוך רבים ועמוקים. סער החדיר לתכניות הלימודים אינדוקטרינציה לאומנית קיצונית המזכירה מערכות חינוך במשטרים טוטליטריים. זאת, תוך שהוא מדכא כל ביטוי של הומניזם, פלורליזם ושאיפה לשלום. בין היתר פיטר סער את אדר כהן, המפקח על לימודי האזרחות בטענה שהאחרון אישר ספר לימוד הכולל תכנים "אנטי-ציוניים" (כלומר דמוקרטיים), ביקש מעיריית תל אביב לזמן את רם כהן, מנהל תיכון נט בעיר, לשימוע לאחר שזה כתב רחמנא ליצלן מאמר תמיכה במפלגות השמאל, והכריז על מכללת אריאל "אוניברסיטה" בניגוד לעמדת המועצה להשכלה גבוהה. סער מגדיל לעשות כשהוא שולח מאות תלמידים לסיורי "ארץ האבות" אצל המתנחלים בחברון תוך שהוא מונע מהם לשמוע צדדים אחרים לסכסוך כגון נציגי התושבים הערבים ואנשי "שוברים שתיקה". כך, בהדרגה וכמעט בלא התנגדות, נחשפים התלמידים לשטיפת מוח לאומנית קיצונית ולהדרה של מידע ממקורות אחרים.

יש אפוא סיבות נכבדות יותר להתגולל על שר החינוך מאשר קשר אינטימי שהיה או לא היה לו עם עובדת במשרדו. מן הראוי שהעיתונאים הנכבדים יניחו לחייו הפרטיים וידרשו את סילוקו מהתפקיד בשל הסיבות הנכונות. כך יעשו שירות טוב לתלמידים וישחררו את המורות והמורים מהחשש להביע עמדות שיכעיסו את הכבוד השר. כך יכבדו גם את האתיקה העיתונאית.

 19.8.2012

ההחלטה של מועצת הרשות השנייה לחלט את ערבויות ערוץ 10 ורשת והאפשרות שהערוץ  יפסיק לשדר בקרוב, צריכות להדאיג כל אזרח החרד לדמוקרטיה בישראל. ידיעות אלה הקפיצו אותי מהכורסה הנוחה מול המסך כדי לבדוק מאין צמח החוב הגדול כל כך של ערוצי הטלוויזיה המסחריים למדינה. לתומי חשבתי שמשרד האוצר הזרים אליהם מיליוני שקלים ובעלי הערוצים מסרבים להחזיר את החוב או מאיימים לעשות לו תספורת, האופנתית כל-כך בימים אלה. שיטוט קל באינטרנט גילה שלא מדובר בפירעון חוב או בתספורת מהסוג המוצע על-ידי הטייקונים למחזיקי האג"ח. מתברר שהמדינה לא השקיעה בערוצים המסחריים אפילו שקל אחד, לא כמענק ולא כהלוואה. להפך, הממשלה מכרה לזכיינים רישיונות שידור בתמורה לדמי זיכיון של עשרות מיליוני שקלים ולתמלוגים בהיקף של 1.75% מההכנסות. זאת בשעה ששלוש זכייניות הטלוויזיה – רשת, קשת וערוץ 10  הפסידו ב-2011 קרוב למאה מיליון שקל שהצטרפו להפסדים דומים בשנים הקודמות.

 בתנאים אלה ברור שערוצי הטלוויזיה המסחרית אינם יכולים להרוויח ולשלם תמלוגים שהם שם מכובס למסים. המודל הפיננסי שעמד ביסוד שיטת הזכיינות והרישיונות נכשל אפוא כישלון חרוץ.  שוק הפרסום במדינה בת שבעה מיליון תושבים ששליש מהם מוגדרים עניים, אינו יכול לספק הכנסות שיאפשרו תשלום דמי רישיון/זיכיון ותמלוגים. מה גם שחלק נכבד משוק הפרסום נדד מהתקשורת המשודרת והמודפסת לעולם האינטרנט.

                                    לונדון וקירשנבוים – משידורי ערוץ 10

כדאי לעצור ולשאול – מדוע בעצם צריכים ערוצי הטלוויזיה והרדיו לשלם מסים מיוחדים למדינה? אם הערוץ מרוויח, חובה על בעליו לשלם מס הכנסה אבל באיזו זכות דורשת המדינה מערוצי הטלוויזיה המסחריים תשלומים שאינה דורשת מאף עסק אחר? האם משרד ראש הממשלה האחראי על הרשות השנייה השקיע בהקמת הערוצים האלה? האם הם רווחיים יותר מהבנקים? מחברות הביטוח? ומה באשר לחוק הקובע כי מקום משכנה של חברות החדשות יהיה בירושלים?  האם זו דרישה סבירה? מדוע לא יידרש משרד הביטחון לעבור לירושלים או לנווה אילן? האם לא די שהממשלה מטילה עלינו האזרחים לממן את ערוץ 1?  מחר היא עלולה לחייב רישוי להדפסת עיתון, להשקת אתר אינטרנט או לפתיחת בלוג ולצרף דרישה לתשלום  דמי רישיון ותמלוגים.

 על משרד האוצר ומועצת הרשות השנייה לפעול לשינוי שיטת הרישיונות, כך שהערוצים המסחריים יהיו פטורים מתשלומים למדינה. יש לוותר לערוץ 10 על החובות שצבר ולפצות את ערוץ 2 בהתאמה. תרומתם של התשלומים האלה לאוצר המדינה בטלה בשישים לעומת ערכם להצלת  הטלוויזיה העצמאית. פעולה אמיצה כזו מצד הממשלה תעלה באחת את רמת השידורים בשני הערוצים הקיימים, תקטין את התלות שלהם בתכניות ריאליטי מביישות ואולי אף תעודד הקמה של ערוץ מסחרי שלישי.

בכלל, ככל שהמדינה, באמצעות מועצת הרשות השנייה, תמעיט להתערב בשידורי הטלוויזיה המסחרית ובהתנהלותה, כן ייטב לדמוקרטיה ולציבור הצופים.  הרשות השנייה צריכה להתרכז בעידוד היצירה המקורית ובמניעה של שידור תכנים פוגעניים או מסיתים.

 אלא שמועצת הערוץ השני כמו גם חברי ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בנושא מוקדם יותר השנה חושבים אחרת. מסיבות פוליטיות הם מעדיפים להשאיר את הזכייניות "רעבות" ובחשש מתמיד מפני סגירה. כך יכולים חברי כנסת אחדים והממשלה העומדת מאחוריהם לאיים על שני הערוצים אם אלה יעזו לשדר תחקירים לא נעימים וכך מקבל ראש הממשלה חשיפה כמעט יומיומית במהדורות החדשות, חשיפה שעלולה להצטמצם אם חברות החדשות לא יהיו תלויות בו. הממשלה עסוקה כידוע בניסיונות יצירתיים לסתימת פיות – כמו במקרה של קרן נויבך – ולא בהגנה על חופש הביטוי או בשמירה על פלורליזם תקשורתי.