כתבה שנייה בסדרה

 בשבת, 22 בספטמבר, היום המציין את סוף הקיץ, חגגה הקהילה הסינית של סן- פרנסיסקו את פסטיבל ירח הסתיו ו- Chinatown צהלה ושמחה.  אלפי סינים לצד מאות תיירים סקרנים גדשו את רחובות השכונה הגדולה והוותיקה הזו שהוקמה לפני כ-160 שנה ונחשבת לקהילה הסינית הגדולה והמשפיעה ביותר בצפון אמריקה. לכבוד הפסטיבל נסגרו הרחובות לתנועת כלי רכב ועל בימת הבידור הופיעו רקדנים, להקות זמר, בדרנים וילדי פלא מכל הסוגים, לא לפני שפרנסי הקהילה ברכו בסינית את צאן מרעיתם והתגאו, ללא תרגום, בהישגי הקהילה. מה שלא הצלחתי לפענח היו התורים הארוכים של סינים קשישים, לא עשירים (זאת אפשר היה להסיק ממראה הבגדים שלבשו ומשפת הגוף שלהם שהייתה שונה לחלוטין מזו של הקהל החוגג) שהשתרכו לאורך המדרכות הצרות בואכה דוכנים מסתוריים שנראו דומים לשאר הדוכנים ברחובות. כל ניסיונותיי לברר את הסוד עלו בתוהו. איש מהם, גם אלה שדיברו  אנגלית, לא היה מוכן להסביר לשם מה הם ממתינים בסבלנות כזו. טוב לדעת שיש בעולמנו מנהגים תרבותיים שאינם ממהרים לעלות לרשתות החברתיות.

רוב הסינים האלה נולדו בארצות הברית. מצד אחד הם אמריקאים גאים ומצד שני הם מקפידים לשמור על אורחות חייהם, על המאכלים הסיניים, על שפתם ועל תרבותם. שלטי החנויות והמשרדים ב-Chinatown כתובים סינית ורק פה ושם מופיע תרגום לאנגלית. גם המקסיקנים שפגשנו בשוק הפשפשים הענק בעמק נאפה דבקים זה בזה וממשיכים לדבר ספרדית. רבים מהם הגיעו לקליפורניה בשנים האחרונות בדרך לא חוקית ובקושי מבינים אנגלית. למרות זאת, הם מפעילים את השוק הענק (דוכנים המשתרעים על פני שבעים דונם) בסדר מופתי, עם מגרש חניה מסודר, סדרנים בכל פינה וביתן משטרה קטן המאויש על ידי שוטרים מהקהילה. אפשר לקנות כאן הכול ובזול – מזון, כולל תבלינים וירקות מוזרים, בגדים, כובעים, נעליים, מכשירי רדיו גנובים ממכוניות, רהיטים, כלי עבודה, תספורת ואפילו טווינה – מסאז' סיני יבש בעשרה דולר ששווה כל פרוטה. אלא שההיספנים עניים יותר ומשכילים פחות מהסינים והשפעתם על הפוליטיקה של קליפורניה מועטה יחסית.

לא אלה ולא אלה מוכנים לדבר על נטיותיהם הפוליטיות ועל הצבעתם הצפויה בבחירות לנשיאות. ההיספנים, גם אלה שזכו באזרחות אמריקאית,  טרודים בהישרדות, והסינים שדובבתי, חלקם התייאשו מהפוליטיקה המושחתת לדבריהם וחלקם מעדיפים לא להתבטא בנושאים פוליטיים מחשש פן יאונה רע לקרוביהם בסין.

ברקלי

אהרון, הצעיר השחור שנשלח לתקן את המקרר בחדר המלון שלנו בברקלי, הוא פליט מארתריאה. מוכר, לא?  לפני שש שנים הגיע בדרכים עקלקלות לארה"ב וכעבור שנה זכה במעמד של פליט. החיוך הגדול על פניו והאנגלית המשובחת בפיו מעידים עליו שהצליח בגדול, בעיקר כשמשווים את מצבו לזה של בני עמו שהגיעו לישראל. מותר לו לעבוד ומותר להעסיק אותו. הדאגה היחידה שמעיבה על אושרו היא מחלת אמו שנשארה באריתריאה. השיחה עמו נסבה על תרופות חדשות לטיפול בסכרת שהוא מתכנן לשלוח לאם החולה.

מכל חמישים המדינות של ארה"ב, קליפורניה קלטה מרצון או מאונס את מספר המהגרים הגדול ביותר. למעלה מרבע (10 מיליון איש) מאוכלוסיית קליפורניה הם מהגרים, רובם היספנים שבאו ממקסיקו או דרכה. כ- 2.6 מיליון מהם מוגדרים מהגרים לא חוקיים. אבל הבולטים ביותר במרחב הציבורי הם דווקא הסינים שרבים מהם הצליחו להגיע לעמדות בכירות בחיי המסחר והמדע. רחובות סן-פרנסיסקו מוצפים סינים – הן מקומיים והן תיירים המגיעים באלפיהם מסין לראות בעיניהם את הארץ שנחשבה לשטן הגדול עד לפני עשור או שניים. גם הקמפוס היפה של אוניברסיטת ברקלי הממוקם לרגלי הגבעות בצד המזרחי של המפרץ (The Bay)  הומה סינים. דובר האוניברסיטה אישר בפני ש-44% מהסטודנטים הם מלוכסני עיניים. אל יקל הדבר בעיניכם. לא קל להתקבל למוסד האקדמי המפואר הזה או לשלם את שכר הלימוד הגבוה שהוא דורש, מה שמלמד על מעמדה הכלכלי האיתן של הקהילה הסינית בקליפורניה.

בכניסה לקמפוס התעכבתי ליד דוכני הסברה והחתמה, כמו אלה שאפשר לפגוש גם  בהר-הצופים וברמת אביב. אבל כאן בברקלי, מרבית הדוכנים מאוישים על ידי סטודנטים זרים המפרסמים  אגודות הסטודנטים מארצות שונות. לצד הדוכן להגברת המודעות לסרטן השד, פגשתי דוכנים של אגודות הסטודנטים הפיליפינים, ההודים, הקוריאנים, הויאטנמים, המזרח אסייתים (באופן כללי) והאפריקאים. לא פסחתי על הדוכן של הסטודנטים הפלסטינאים שלא ששו לדבר אתי והתנחמתי אצל  חבורה של סטודנטים יהודים ופלשתינאים, חברי אגודת עץ-הזית שמנסה לעורר דיאלוג בין ישראלים לפלסטינאים ושחבריה חזרו לא מכבר מסיור באזורנו.

עשרות הדוכנים בכניסה לקמפוס של אוניברסיטת ברקלי מעידים אף הם על אמריקה – ארץ שבה שהחופש בכלל וחופש הביטוי בפרט הם ערך עליון, הכולל בין היתר את החופש להכפיש את הזולת (אין כמעט תביעות על לשון הרע) החופש להחזיק כלי נשק, החופש למות ממחלה (לחסרי ביטוח בריאות) והחופש לישון על ספסל ברחוב כשהבנק מנכס לעצמו את הבית הממושכן.

9.10.2012