לפעמים אני תוהה מה גורם להורי התלמידים בבתי הספר התיכוניים להיפרד מ-5,000 ₪ לטובת המסע למחנות ההשמדה בפולין. ברור לי מה מושך את הנערות והנערים. לצד החוויה של השתתפות במצעד החיים במקום שבו נרצחו למעלה ממיליון בני אדם, מקום שהפך עם השנים לאתר תיירות, מציעים להם טיול קבוצתי מגבש לחו"ל. נכון שמדובר בפולין ולא באיי פוקט בתאילנד אבל גם מהעז הזה אפשר להוציא מתוק. לאחדים מהם זו היציאה הראשונה מהארץ ולאחרים יציאה ראשונה בלי ההורים ועם החבר'ה. נסיעה המלווה בהתרגשות – טיסה לחו"ל, ביקור בדיוטי פרי, שבוע חופשי מלימודים ובעיקר וגיבוש חברתי בגיל שבו בונה הצעיר את יכולותיו החברתיות.
ברור גם מהי האג'נדה הלא מוצהרת של משרד החינוך ששתל את המסעות האלה בתכנית הלימודים. לא במקרה המשלחות התחילו באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת – כששרי החינוך ממפלגות הימין פועלים כדי לטעת אצל הנערות והנערים השקפת עולם ימנית-קורבנית: "העולם כולו נגדנו". אז היינו קורבן של הנאצים ועכשיו אנחנו קורבן של העולם המוסלמי ושל אירופה האנטישמית. משום כך עלינו להיות חזקים כי "לעולם לא עוד" ומכאן קצרה הדרך אל "לנצח נחיה על חרבנו". המניפולציה הרגשית הזאת עובדת היטב אצל צעירים בגיל שבו הם מתחילים לגבש השקפת עולם. את התוצאות אנחנו רואים אחרי שנה-שנתיים כשהם מתגייסים לצה"ל, מקבלים נשק ויורים בפלסטינאים חשודים שאינם מסכנים אותם כלל. או, שומעים ואומרים – צריך להרוג את כל הערבים… מבלי להבחין שבכך הם מצדיקים את הנאצים שאמרו "צריך להרוג את כל היהודים" והמשיכו בהגשמת הרעיון. להמשיך לקרוא ←
ההתפרעויות שהיו השבוע בתום הלווית שלושת הנערים ורצח הנער הערבי שגופתו נמצאה ביער ירושלים, מעוררים דאגה באשר לעמדות הנוער והתנהגותו כלפי זרים בכלל והפלשתינאים בפרט. וגם, סקר עמדות הציבור שנערך לקראת יום העצמאות האחרון מצא שהצעירים מחזיקים בעמדות ימניות וניציות יותר מהמבוגרים. אין זה פלא, הצעירים הללו הם בוגרי מערכת החינוך שבשנים האחרונות סופגים שטיפת מוח לאומנית–משיחית הן בבתי הספר והן בסדרות חינוך בצה"ל. להמשיך לקרוא ←
משלחת של חיילי צה"ל במדים צעדה השבוע בין אושוויץ לבירקנאו. הרמטכ"ל לבוש מדי ייצוג מרשימים ניצב על תלולית לצד הדרך והצדיע להם כשפנו "לימין שור". למשלחת הצטרפו גם הורים שכולים, 'עד משלחת', ניצול שואה ששיתף את חברי המשלחת בסיפור חייו, וכן נכה צה"ל והאלוף הפראלימפי נועם גרשוני. מאחוריהם צעדו מאות בני נוער, מרביתם לבושים מעילים כחולים אחידים וקצתם עטופים בדגלי הלאום. כמה צועדים מבוגרים יותר נשאו ספרי תורה, כמו אלה הספונים בדרך כלל בארון הקודש בבית הכנסת ואחרים השמיעו תקיעות צרודות בשופרות של הימים הנוראים. אפילו את כלי הקודש הללו גררו למקום הנתעב הזה. בתום המצעד נשא הרמטכ"ל עוד נאום של לא-עוד: "היום אני ניצב כאן כמפקדו של צבא ההגנה לישראל, לעם היהודי, שמעבר להיותו צבא לוחם, דרוך, מיומן ומקצועי, הוא צבא ערכי ומוסרי". ואיך יכולים צאצאי הקורבנות לנהוג באופן לא ערכי ולא מוסרי לאחר שצעדו בין המשרפות של אושוויץ? אחרי שגררו אליהן את בית הכנסת כולו – ספר תורה, שופר וטליתות.
עכשיו ברצינות. איך מתיישבת הקורבנות הזו עם המדים? עם צה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואולי בעולם כולו? אין צורך בעין רגישה במיוחד כדי להבחין בדיסוננס בין הנרטיב הקורבני שמטפחות ממשלות הימין לבין פעולותיו של צה"ל כצבא כיבוש שגורם לאחרים להיות קורבנות.
הרמטכ"ל צועד בראש מצעד החיים 2013 באושוויץ
בינתיים, בהיעדרו של הרמטכ"ל מטקס פתיחת יום השואה ברחבת יד-ושם, ייצג את צה"ל רס"ר שתיזז מחלקת חיילים ב"הכתף שק" ו"דגל שק" בין נאום לנאום ובין אל-מלא-רחמים לקדיש, כשברקע שרה מקהלת הרבנות הצבאית. כאילו חסרות בארץ עשרות מקהלות אזרחיות שהיו שמחות להופיע. מדוע בעצם אי אפשר לערוך טקס ממלכתי ללא צה"ל? דומה שגם אחרי 65 שנות עצמאות חסרים לממלכה שלנו ערכים וסמלים שאינם צבאיים ואינם קשורים לשואה ולחורבן. מה דעתכם על סולידריות או חמלה? על "צדק צדק תרדוף"? על ציון פעולתם של גיבורים נערצים שאינם לוחמים ואינם קורבנות?
צילום: רויטרס
כל נואם מקושש לו קרובי משפחה קרובים או רחוקים שנספו בשואה או ניצלו ממנה – ראש הממשלה מזכיר את אבי אשתו והרמטכ"ל שהוא בכלל דור שני לשואה, הביא את בנו החייל למצעד הזה. כאילו שבנה של מלכה גנץ, ניצולת ברגן-בלזן, אינו יכול לנסוע עם משפחתו לסיור פרטי במחנות ההשמדה ללא מדים וללא תקשורת. יתכן אמנם שבנו החייל ייאלץ להמתין לשחרור מצה"ל כדי לצאת מהארץ אבל לא נתעכב על זוטות כאלה.
לא די שהמדינה מלאימה את האבל ומחליטה איך ומתי יציינו אותו בכל מקום – בדקת הצפירה ברחוב (ואוי לו למי שלא יעצור ויעמוד דום), בבתי הספר ואפילו בכיכר בקרקוב, היא מצרפת באחרונה את צה"ל למערכת החינוך שכבר עושה בשואה שימוש כסוכן של סוציאליזציה לאומנית-צדקנית. המסר העולה ממנה הוא: העולם כולו נגדנו ולא נותר לנו, הקורבנות הצודקים תמיד, אלא להשליך יהבנו על צבא הגנה לישראל. משום כך אגב, אין מה לדבר על צמצום עוצבות השריון, קיצוץ בתקציב הביטחון או ביטול מקהלת הרבנות הצבאית.
הלקח שצריך להילמד מהשואה הוא אכן לעולם לא עוד. לא עוד גזענות, לא עוד מיליטריזם, לא עוד רודנות ולא עוד אימפריאליזם. אלה הרעות החולות שהביאו את העם הגרמני לכפוף את ראשו בפני היטלר ולבצע כמעט ללא עוררין את המשימות הנפשעות שהטיל אליהם – כיבוש אירופה והשמדת העם היהודי. ומהשלילה נובע הלקח החיובי: כן להומניזם, כן לדמוקרטיה, כן ל"כל אדם נברא בצלם", " וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט).
זכר השואה הנלמד היום בבתי הספר ובצה"ל אינו מנחיל לנוער את הערכים האלה. תלמידי בתי הספר התיכוניים הנוסעים לפולין ומתעטפים בדגל ישראל אינם חוזרים משם עם תודעה דמוקרטית והומנית מחוזקת. את השואה צריך ללמד באמצעות ספרים, סרטים, ביקורים ביד-ושם, שיחות עם ניצולים ולימוד ההיסטוריה של אירופה והאידיאולוגיות שצמחו בה מסוף המאה התשע-עשרה. תנו להם לקרוא ספרים של פרימו לוי, שמואל פיזאר, אנה פרנק ואהרון אפלפלד, קחו אותם לצפות ב"שואה" של קלוד לנצמן. ובעיקר, שוחחו אתם על הלקחים שחשוב להפיק מהשואה – שכל אדם נברא בצלם ולכל עם זכות להגדרה עצמית ושביטחון נקנה בעיקר בזכות בריתות ויחסי כבוד בין עמים ומדינות. שצבא במדינה דמוקרטית נקרא לפעול רק כשהמדינאות נכשלת ושאל לו לעסוק בהפקת אירועים וטקסים.
במחשבה תחילה 