5.11.2012
כל הפרשנים תמימי דעים שמערכת הבחירות לכנסת תתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים והנה מעז אבו-מאזן נשיא הרשות הפלסטינית, בראיון לערוץ 2, לקרוע את עטיפת הצלופן הכלכלית-חברתית מעל מערכת הבחירות לכנסת ולהזכיר לנו ולכל העולם שיש כאן כיבוש בן 45 שנים. איזו חוצפה. מה, הוא אינו יודע שלא מדברים על נושא רגיש זה ליד השולחן? קחו לדוגמה את כחלון ששקל להקים מפלגה ובינתיים חזר בו. מסביבתו נמסר שאינו מתכוון להתמקד בתחומי חוץ וביטחון, אלא בנושאים כמו קידום התחרות במשק, הורדת מחירים ושיפור מצבו של האזרח. גם יחימוביץ', שנתפשה בתחילה כשמאלנית רדיקלית, פועלת באחרונה באופן עקבי כדי להתרחק מתווית השמאל. היא נמנעת מלעסוק בסוגיות מדיניות ובנושאי דת ומדינה וכוכבי המחאה החברתית שהצטרפו אליה לא חולמים לטפל בכביסה המלוכלכת שמעבר לגדר ההפרדה.
יאיר לפיד חולם בכלל להיות שר החינוך ומבהיר שבכוונתו להתרכז בשיפור הישגי התלמידים. לפיד אמנם מצהיר כמי שכפאו שד על חידוש התהליך המדיני אולם מי שבוחר במכללת אריאל כבמה להכרזה על תהליך מדיני, חזקה עליו שאינו מתכוון להביא את התהליך או את הכיבוש לידי סיום. אפילו מרצ, מפלגת הבית של השמאלנים, כפי שהיא ממצבת עצמה בשלטי חוצות, משבצת את הנושא המדיני-בטחוני במקום השלישי במצע שלה – אחרי חברה וכלכלה ואחרי דת ומדינה. עם זאת, לזכותה יאמר שהיא המפלגה היחידה הדוגלת באופן מפורש בסיום הכיבוש.
יש כמובן סוגיות אחרות שנזרקות לחלל האוויר: ממשל תקין, ביעור קשרי הון-שלטון, צמצום מספר השרים בממשלה, הדברת האלימות, הורדת מחירי הדיור ועוד ועוד. כל אלה נושאים נכבדים הראויים לטיפול, אבל הסוגיה המרכזית שמאיימת על המשך קיומה של מדינת ישראל ושיש לה השפעה מכרעת על כל אחד מהנושאים האלה היא הכיבוש – השליטה רבת השנים על אוכלוסייה של שניים וחצי מיליון תושבים חסרי זכויות ביהודה ושומרון והמצור על כמיליון וחצי פלסטינאים ברצועת עזה. מסוגיה זו מתרחקים המועמדים כמפני אש.
אין לחמוק מהשלכות הסכסוך עם הפלסטינאים. המתמודדים בבחירות אינם רשאים "לא לעסוק בנושא המדיני" כי הוא זה שמכתיב את כל היתר – את המצב הכלכלי, את הביטחון הרעוע, את האלימות, את הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם ואת הכרסום בזכויות האזרח בארץ.
כלכלה: עם תקציב ביטחון מפלצתי של כ-60 מיליארד שקל (17% מהתקציב) בתוספת הכספים המוזרמים להתנחלויות מסעיפים חבויים בתקציבי המשרדים האחרים, לא נותרים משאבים לצמצום פערים, להעלאת רמת החינוך, להגדלת היצע הדירות ולהשקעה בתשתיות. נהפוך הוא, עם גרעון של 4% מהתוצר וממשלה שאינה רוצה או אינה מסוגלת לעמוד בפני מערכת הביטחון הרעבה תמיד ובפני הלובי החזק של המתנחלים, אנו צפויים אחרי הבחירות להעלאות מסים ולייקור השירותים הציבוריים שהמדינה עדיין מספקת, צעדים שיפגעו קודם כל בעניים ובמעמד הבינוני. מי שחושב שהעלאת מסים למאיון העליון, כמו שמציעה שלי יחימוביץ, ימלא את הבור הזה טועה ומטעה. העלאה כזו לא תצמצם את הגרעון בהיותה צמודה לתכנית הכרוכה בהרחבה תקציבית ניכרת.
ביטחון: מיותר לציין שהמשך הכיבוש מאיים על ביטחוננו יותר מכל גורם אחר. הוא מלבה את השנאה לישראל בעולם הערבי כולו ובאוכלוסייה הפלסטינית בפרט ומרחיק מאתנו בני ברית קרובים ורחוקים. לפני שבועיים, בשעה שעשרות אלפי אזרחים בדרום הארץ היו נתונים למטחי טילים מרצועת עזה, התפאר ראש הממשלה ש"החזרנו את הביטחון לאזרחי ישראל. נקטנו מדיניות תקיפה, שיקמנו את ההרתעה" איזה ביטחון ואיזו הרתעה? מערכת כיפת ברזל ששרפה כבר למעלה ממיליארד דולר מתגלה במערומיה וכל חיסול ממוקד ברצועת עזה מצמיח שניים-שלושה יורשים נחושים יותר. האמת היא שצהל, הצבא החזק (והיקר) ביותר במזרח התיכון, עומד חסר אונים מול כמה עשרות ג'יהדיסטים המפגיזים את אזור הדרום כל כמה שבועות כשהם משביתים מעבודה ומלימודים מאות אלפי אזרחים. כל מי שעיניו בראשו מבין שאין פתרון צבאי לסכסוך.
ובזירה המדינית: המדיניות הכוחנית של הממשלה קלעה את ישראל לבידוד בינלאומי מסוכן. אין עוד מדינה, מלבד סין המושלת בטיבט, שמקיימת משטר כיבוש ממושך כל כך. בהדרגה נמאסנו על כל העולם שמכביד את החרמות ואת הגינויים נגדנו. לא תענוג להזדהות היום כישראלי באירופה וטורקיה שהייתה מחוז תיירות קרוב וזול הוצאה אל מחוץ לתחום. אי–אפשר להמשיך להתקוטט עם כל העולם ולהמשיך להטיל יהבנו על ארה"ב לבדה שביום בהיר אחד עלולה אף היא להתנער, אם האינטרסים שלה יצדיקו זאת, מהמדינה הקטנה והמעצבנת במזרח התיכון.
אז איפה המפלגה שתישא את דגל השלום במערכת הבחירות? היכן המתמודד האמיץ שיכריז על סיום הכיבוש ועל הסדר עם הפלסטינאים כמשימתו העיקרית כשיגיע לשלטון? שלי יחימוביץ תומכת בהתנחלויות, יאיר לפיד רוצה תהליך מדיני באריאל, כחלון אמר שלבו בימין והצמד ביבי את ליברמן – הם הרי אדריכלי המצב האומלל הזה.
במחשבה תחילה 