דברים שלא עבר זמנם

ספטמבר 2011

ערוץ 10 – תנו לשדר בארץ הזאת

הידיעות על פשיטת הרגל של ערוץ 10 והאפשרות שהערוץ יפסיק בקרוב לשדר, צריכות להדאיג כל אזרח החרד לדמוקרטיה בישראל לא פחות מהצעות החוק הפשיסטיות שעולות חדשות לבקרים בכנסת. הידיעות האלה הקימו אותי מהכורסה הנוחה מול המסך כדי לבדוק מאין צמח החוב הגדול כל כך של הערוץ למדינה. לתומי חשבתי שמשרד האוצר הזרים לערוץ מיליוני שקלים ובעליו מסרבים להחזיר את החוב או מאיימים לעשות לו תספורת, האופנתית כל-כך בימים אלה. שיטוט קל באינטרנט גילה לי שלא מדובר בפירעון חוב או בתספורת מהסוג המוצע על-ידי הטייקונים למחזיקי האג"ח. מתברר שהמדינה לא השקיעה בערוצים המסחריים אפילו שקל אחד, לא כמענק ולא כהלוואה. להפך, הממשלה מוכרת לזכיינים רישיונות שידור בתמורה ל"דמי זיכיון של עשרות מיליוני שקלים בשנה ולתמלוגים בהיקף של 1.75% מההכנסות הצפויות… זאת בשעה ששלוש זכייניות הטלוויזיה – רשת, קשת וערוץ 10 – צפויות להפסיד יחדיו כ-200 מיליון שקל ב-2011" (כלכליסט, 14.11.11).

 בתנאים אלה, ברור שערוצי הטלוויזיה המסחרית אינם יכולים לשלם להרוויח. והרי כוונת המחוקק הייתה שהזכיינים ישלמו את המסים המושתים עליהם מתוך הרווחים שיפיקו. המודל הפיננסי שעמד ביסוד שיטת הזכיינות והרישיונות נכשל אפוא כישלון חרוץ. ייתכן שמנסחי הרישיונות קיוו לשכפל את המודל האמריקאי מסוף המאה שעברה כאשר חברות טלוויזיה ששידרו לקהל של 200 מיליון צופים גרפו רווחים נאים מפרסומות.  מכל מקום, שוק הפרסום במדינה בת שבעה מיליון תושבים ששליש מהם מוגדרים עניים, אינו יכול לספק הכנסות שיאפשרו תשלום דמי זיכיון ותמלוגים. מה שהיה נכון בימים שלפני עידן באינטרנט אינו נכון היום.

 נוסף על הדרישות הכספיות מחויבים הערוצים המסחריים לשורה של דרישות בתחום התוכן ובראשן הפקות מקור שמטרתן לתמוך בשוק ההפקות בארץ ולעודד יצירה מקורית. אין עוררין כמובן על דרישות ראויות אלה.

 מנכ"ל ערוץ 10 יוסי ורשבסקי אמר בכנס אילת לעיתונות בשבוע שעבר: "שוק הטלוויזיה מפוקח ומנוהל ברמה שאין לו סיכויים גדולים להתקיים, וגם אין לנו בעיה של רגולציית תוכן. אין לנו בעיה עם המכסות של הדרמות ושל הדוקו ושל התעודה והתחקיר. יש לנו בעיה עם זה שאנחנו הגוף הממוסה ביותר שיש במדינה. אנחנו משלמים לגוף שמשגיח עלינו, ומשלמים תמלוגים".

  יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10, אתמול בוועדת הכלכלה (צילום: נועם מושקוביץ)

   יוסי ורשבסקי, מנכ"ל ערוץ 10, בוועדת הכלכלה (צילום: נועם מושקוביץ)

על משרד האוצר ומועצת הרשות השנייה לפעול לשינוי שיטת הרישיונות, כך שהערוצים המסחריים יהיו פטורים מתשלומים למדינה. יש לוותר לערוץ 10 על החובות שצבר ולפצות את ערוץ 2 בהתאמה. כל זאת, תוך עמידה על דרישות התוכן ועידוד הפקות המקור. תרומתם של המסים האלה לאוצר המדינה בטלה בשישים (אגב, מה קורה עם הקיצוץ המתוכנן בתקציב הביטחון?)  לעומת ערכם להצלת שידורי הטלוויזיה העצמאית. פעולה אמיצה כזו מצד הממשלה תעלה באחת את רמת השידורים בשני הערוצים הקיימים, תקטין את התלות שלהם בתכניות ריאליטי מבישות ואולי אף תפתח פתח להקמת ערוץ מסחרי שלישי.

 בכלל, ככל שהמדינה, באמצעות מועצת הרשות השנייה, תמעיט להתערב בשידורי הטלוויזיה המסחרית ובהתנהלותה, כן יטב לדמוקרטיה, לציבור הצופים ובסופו של דבר לה עצמה.

 אלא שחברי ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בנושא חושבים אחרת. מסיבות פוליטיות הם מעדיפים להשאיר את הזכייניות "רעבות" ובחשש מתמיד מפני סגירה. כך יכולים חברי הכנסת והממשלה העומדת מאחוריהם לאיים על שני הערוצים אם אלה יעזו לשדר תחקירים לא נעימים (ראו מקרה רביב דרוקר), וכך מקבל ראש הממשלה חשיפה כמעט יומיומית במהדורות החדשות, חשיפה שעלולה להצטמצם אם חברות החדשות לא יהיו תלויות בו. חברי הקואליציה עסוקים כידוע בימים אלה בניסיונות יצירתיים לסתימת פיות ולא בהגנה על חופש הביטוי או בשמירה על פלורליזם תקשורתי.

ערוץ 10 וחדשות 10 חיוניים לדמוקרטיה, לתקשורת חופשית, לתחרות בריאה בין גופי תקשורת שונים ולצופים. על הממשלה להודיע בהקדם על שמיטת חובות, ואם יש צורך בשינוי החקיקה בנושא, תירתם הכנסת לנושא.  כל מי שיכול לעשות משהו כדי שהתחרות הקשה והמקצועית הזו תישאר – יבורך.

 **************************

7.9.2011

 גלעד שליט בן 25

הלב נחמץ למראה אביבה ונעם שליט ניצבים כל יום ראשון בבוקר בפתח לשכת ראש הממשלה ומנסים להחליף מילה עם השרים הממהרים לישיבה השבועית. ביום א'  28 באוגוסט, ביום הולדתו ה-25 של גלעד, נכנסו מכוניות השרים למתחם בדרך צדדית כדי שלא יצטרכו חלילה להישיר מבט לבני הזוג שליט. אין כנראה גבול לאטימות המנהיגים.ול מבינים שהדרך היחידה להחזיר את גלעד שליט הביתה היא להיענות לדרישת החמאס לשחרור מחבלים פלסטינאים הכלואים בישראל, כולל כאלה "עם דם על הידיים". אגב, אני מכירה אי-אלו ישראלים, ביניהם חברי ממשלה וקציני צה"ל לשעבר, עם הרבה דם על הידיים ולא רק דם גויים אלא דם בחורינו הטובים שנשלחו אלי מותם ללא מחשבה וללא חמלה. אנשים אלה מתהלכים בינינו חופשיים וזוכים לקידום ולכבוד רב.

 

המתנגדים לעסקת החילופין מנמקים את התנגדותם בשתי סיבות: האחת, שהאסירים המשוחררים עלולים לחזור ולבצע פיגועי טרור והשנייה, שהענות לדרישות החמאס עלולה להניע את הארגוני ההתנגדות הפלסטינים לחטוף חיילים או אזרחים ישראלים בעתיד.

הסיכון שהמשוחררים יחזרו לדרך הטרור קטן מאוד. כדאי להזכיר לכולנו שהטרור הפלסטיני בתחומי הקו הירוק כמעט נעלם בשנים האחרונות. אומנם, מפעם לפעם מצליח מחבל עצמאי  לדרוס אזרחים כמו שקרה השבוע בתל-אביב ולפני כמה שנים בירושלים אבל הטרור המאורגן שיצא משטחי הגדה המערבית אל ישראל שבגבולות הקו הירוק הסתיים מזמן.

 רשימת המבוקשים הפלסטינים של השב"כ וצה"ל בשומרון התרוקנה, ובפעם הראשונה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה לפני כעשר שנים, לא מופיעים שמות ברשימת המבוקשים של כוחות הביטחון בחלקה הצפוני של הגדה המערבית. בחלק הדרומי, באזור יהודה, נותרו שמות בודדים בלבד. זו עדות נוספת לשיפור במצב הביטחוני בגדה ולתיאום הגובר בין מערכת הביטחון הישראלית למנגנוני הרשות. להמשך הכתבה….  (עמוס הראל ואבי יששכרוב(

זה לא שלא שחסרים מועמדים צעירים לפיגועי התאבדות, ולא שהפלסטינאים הפכו ציונים נלהבים, וגם לא נראה שהם התייאשו ממאבק למען שחרורם מעול הכובש. הם פשוט קיבלו שכל ושינו את האסטרטגיה שלהם ממאבק מזויין למערכה מדינית לא אלימה שמשרתת את מטרותיהם טוב יותר מרצח אכזרי של אזרחים. מאז זנחה הרשות הפלסטינאית את דרך הטרור היא זוכה לאהדה גוברת בדעת הקהל העולמית, אהדה שתתבטא בעוד שבועיים בתמיכה גורפת של רוב מדינות העולם בהכרזה על מדינה פלסטינאית ובקבלתה כחברה באו"ם. בד בבד עם תהליך הלגיטימציה של הרשות הפלסטינאית, מאבדת ישראל את הלגיטימציה של מדיניותה הכוחנית  ומצטיירת בעולם כמדינה תוקפנית, כובשת ושוללת זכויות מהעם הפלסטיני.

להיעלמותה של רשימת המבוקשים תרמה סיבה משמעותית נוספת: התיאום הגובר עם המנגנונים הפלסטיניים. אלה התעוררו לפעילות נחרצת נגד ארגוני הטרור בגדה אחרי יוני 2007, כשהחמאס השלים את השתלטותו האלימה על רצועת עזה וסילק משם את הנהגת הפתח. הרשות עצרה מאות מאנשי החמאס והג'יהאד האסלאמי בשומרון. בד בבד, גיבשה הרשות בהבנה עם ישראל הסדרים בעניין מעצר הגנתי של המבוקשים, ובהמשך גם בעניין יציאתם לחופשי של מאות אנשי פתח שהתחייבו להניח את נשקם ולחדול מפעילות נגד ישראל. ישראל הניחה למבוקשים אלה, שלא היו מעורבים במעשי רצח, לחמוק מעונש, כחלק מהניסיון לייצב את המציאות בשטח בסיוע המנגנונים הפלסטיניים (Ynet, נובמבר 2010). אחרי שהרשות הפלסטינית יצאה ממעגל הטרור והצטרפה לאלה הנאבקים בו, נשארנו עדיין עם רצועת עזה הממררת את חייהם של תושבי הדרום.

 לגבי הנימוק השני של המתנגדים לעסקה, יש להודות כי החמאס השולט ברצועה וארגוני טרור קיצוניים ממנו אכן מנסים מדי פעם לחטוף חייל וצה"ל מסכל את הניסיונות האלה בהצלחה רבה. עסקת החליפין לשחרור שליט לא תוסיף ולא תגרע מניסיונות אלה.  מה שכן יכול להרגיע אותם הוא שיתוף פעולה של ישראל, מצרים והחמאס, כן החמאס, לבלימת הארגונים הקיצוניים ממנו כדוגמת וועדות ההתנגדות העממית.

 מי שלא רצה את ארגון הפתח, קיבל את החמאס ומי שלא ידבר עם החמאס – יקבל בקרוב את אל-קעידה על גבולנו הדרומי. החמאס מתפקד היום כממשלה הצריכה לספק שירותים לכמיליון תושבים וחצי. כמו כל תנועת שחרור שמגיעה לשלטון, גם החמאס מתמסד ומתמתן בהיותו זקוק לסיוע בינלאומי.

 חבל כמובן שעסקת החליפין לא יצאה לפועל לפני שנתיים-שלוש. עתה, מן הראוי שממשלת ישראל תאשר אותה, לא כצעד של כניעה אלא במסגרת יוזמת שלום יחד עם צעדים בוני אמון הן בעזה והן ביהודה ושומרון כגון הקלת הסגר על רצועת עזה והקפאת הבנייה בהתנחלויות. צעדים נלווים אלה עשויים להרגיע את המתיחות בדרום ולתרום תרומה מכרעת לחידוש המשא ומתן על הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית.  לצעדים אלה תהיה ודאי תהודה חיובית בדעת הקהל העולמית.

 באופן זה, גלעד שליט לא רק יחזור לביתו ולמשפחתו אלא גם ימנף תהליך הידברות בין ממשלת ישראל לבין שני הפלגים של ההנהגה הפלסטינית – הרשות בגדה המערבית והחמאס בעזה.

 Posted 7th September 2011

Labels: גלעד שליט החמאס בטחון

  ****************************

 מאי 2011

תנו להם להישאר

 במוקדם או במאוחר, תיאלץ ישראל לסגת משטחי  יהודה ושומרון ולהעביר את השלטון ברובו של חבל ארץ זה לרשויות המדינה הפלסטינית אחרי שזו תוכרז בספטמבר הקרוב. התמיכה הבינלאומית הרחבה הצפויה לצעד זה לא תותיר לישראל ברירה אלא לחתום על הסכם שיסדיר, עם או בלי פיקוח בינלאומי, נסיגה הדרגתית של צהל והעברה מסודרת של תפקידי המינהל האזרחי.

 נראה שהמכשול העיקרי להתגשמותו של תסריט זה נוגע לגורלם של תושבי ההתנחלויות.

אכן, מפעל ההתנחלות הזיק לאינטרס הישראלי יותר מאשר הועיל לו. ההון העצום שהשקיעה המדינה בהקמתן, בהחזקתן ובשמירה עליהן נגרע במשך עשרות שנים מתקציבי החינוך, הבריאות והתשתיות וזאת, מבלי לספור את הדם שנשפך בהגנה עליהן. אבל היום חיים בשטחי יהודה ושומרון כ-300,000 ישראלים וצריך להתמודד עם המצב שנוצר.  כשתגיע שעת האמת, יעדיפו בוודאי רוב רובם של המתנחלים לשוב לגבולות מדינת ישראל הצפופה. אבל הזיקה האידיאולוגית, הדתית וההלכתית של רבים מהמתיישבים לשטחי יהודה ושומרון עתידה לגרום לחלקם לנסות להישאר בשטחים אלה גם ללא חסות המדינה.

נסיגת צהל וכינון מדינה פלסטינית אינן מחייבות פינוי כפוי של המתנחלים.  המחזות הקשים הזכורים מהפינוי האלים של רצועת עזה ב-2005 ושל חבל ימית כעשרים שנה קודם לכן אינם חייבים לחזור על עצמם. ישראל איננה המדינה הראשונה הנסוגה משטחים שכבשה לטובת עצמאות העם הילידי. כך עזבו מדינות אירופה את המושבות שלהן באסיה ובאפריקה במחצית המאה העשרים וכך נסוגה ברה"מ מארצות מזרח אירופה לפני כעשרים שנה. באף אחד מהמקרים האלה לא לוותה היציאה בהרס מבנים ותשתיות או בפינוי כפוי של מתנחלים, על אף שהיו כאלה.

 בישראל חיים למעלה ממיליון אזרחים ערבים, שהם כ-20% מהאוכלוסייה. רבים מהם מגדירים עצמם פלשתינאים אזרחי ישראל. לא נורא אם במדינה הפלסטינית יחיה מיעוט זעיר (פחות מאחוז אחד) של "ישראלים אזרחי פלסטין".

 ההיסטוריה היהודית ידעה יותר מדי אירועים של גרוש יהודים וגזירות Judenrein (שטח נקי מהיהודים) מכדי שמדינת ישראל תיתן יד לגרוש המוני נוסף. יתר על כן, הדרישה לאפשר למתנחלים שיירצו בכך להישאר כאזרחים שומרי חוק במדינה הפלסטינאית שתקום, צפויה לזכות בתמיכה בינלאומית גורפת. ארצות הברית ומדינות אירופה המערבית שמקפידות לגנות משטרים הנוהגים אלימות כלפי מיעוטים, לא יוכלו להצדיק דרישה פלסטינית ל-Judenrein.

הממשלה צריכה לפרוש לפני המתנחלים שתי חלופות – "לחזור הביתה" לגבולות מדינת ישראל או  להישאר בשטחים ולקבל אזרחות פלסטינית. לחוזרים יש להציע סיוע הוגן ולא מופרז בסידורי ההעברה ובקליטה מחדש בארץ ולנשארים ראוי להעניק פיצוי חד-פעמי צנוע.

 הרעיון אינו מופרך. אחרי עשרות שנים של אמונה עיוורת ב"אתה בחרתנו", ב"אף שעל" וב"ארץ ישראל לעם ישראל", נראית באחרונה התפכחות של קומץ מתנחלים המוכנים, לאחר נסיגת צהל מהשטחים, להישאר בשטחי המדינה הפלסטינאית כמיעוט יהודי-ישראלי (תנו לנו להישאר, נחום פצ'ניק, הארץ 19.1.2011). גם הרב פרומן וחסידיו, המצדדים ב"שכנות טובה" עם שכניהם הפלסטינאים, אינם פוסלים את המשך החיים בהתנחלויות תחת שלטון פלסטיני. גם הם מבינים שישראל לא תוכל לשלוט לנצח ביותר משני מיליון נתינים חסרי זכויות.

פתרון זה לבעיית ההתנחלויות עשוי להגביר את התמיכה הציבורית בסיום הכיבוש ולעמעם את הקושי של מחנה הימין להשלים עם הפרידה מחלום ארץ ישראל השלמה. רבבות המתנחלים שיחזרו לגבולות המדינה יתקשו לשכנע את הציבור שנעשה להם עוול ואת הממשלה שהם זכאים לפיצויים מוגדלים ולהקמת יישובים חדשים. מצהל תיחסך פעולה מבצעית לא נעימה לפינוי כפוי של המתנחלים, ועל היעדרם של כורתי הזיתים מהפוליטיקה הישראלית נוכל לומר בהקלה: ברוך שפטרנו.

 קרוב לוודאי שחלק מהנשארים ייאלץ לעבור ממאחזים הזויים כמו אלה שבסילואן ובלב הקסבה בחברון אל ישובים מבודדים ושפויים יותר. נושאים אלה ואחרים הקשורים למעמדם ולביטחונם של הנשארים יידונו בוודאי במו"מ שבו ראוי לשתף גם את נציגי המתנחלים.

 תהליך הנורמליזציה בין ישראל ופלסטין יארך מן הסתם דור או שניים שבמהלכם יהיה  למתנחלים שיישארו כמו גם לערביי ישראל, תפקיד חשוב בפרוק הדמוניזציה של העם האחר שהתבססה כל כך אצל שני הצדדים לסכסוך. ואולי, בעוד עשרים שנה, נראה את אחד מבני המתנחלים מכהן כחבר בפרלמנט הפלשתיני, ממש כמו אחמד טיבי וחבריו בכנסת ישראל.

Labels: שטחים שלום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s