3.3.2013

הידיעות על מותו של העציר הפלסטיני ערפאת ג'רדאת בכלא מגידו ושביתת הרעב של האסירים הביטחוניים שופכות אור על מדיניות הענישה של זרועות הביטחון כלפי הפלסטינאים. לפי פרסומים אחרונים כ-4,500 אסירים ביטחוניים כלואים בבתי הכלא בישראל, רובם פלסטינאים מהשטחים וקצתם ערבים ישראלים. כ-300 מהם עצירים מנהליים שמעולם לא הורשעו בבית משפט. האלפים האלה כוללים לא רק מחבלים שהיו מעורבים במעשי טרור אלא גם מאות פעילים פוליטיים וזורקי אבנים שהשתתפו בהפגנות בבילעין (ראה "חמש מצלמות שבורות"), במעסרה,  בניעלין והיום גם בבית צפפה –  כפר פלסטיני בתוככי ירושלים. לפי הניו-יורק טיימס, עברו כ-800,000 תושבים פלסטינים בבתי הכלא והמעצר של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. לפי מחקר אחר, בשנים 1967-2006 עברו בבתי הכלא הישראליים "רק" 650,000 אסירים ביטחוניים.

ג'רדאת נעצר על ידי השב"כ בחשד שהיה מעורב לפני כמה חודשים בהשלכת אבנים על כוחות צה"ל ליד חברון. האירוע המצער הזה מזכיר, איך לא, את הדרמה שהתחוללה לא הרחק משם לפני שלושת אלפי שנים בין נער אדמוני ויפה עיניים לבין ענק פלישתי. אלא שבמחזה שלפנינו את דוד משחק הפלסטיני עם הרוגטקה והאבן ואילו חיילי צהל החמושים מכף רגל ועד ראש מגלמים את גוליית. אם השב"כ יעצור ויכלא כל תושב פלסטיני שמפגין נגד הכיבוש או מיידה אבנים על חיילי צה"ל, ייאלץ שירות בתי הסוהר להקים עוד כמה מכלאות דוגמת כלא עופר שהפך בעשור האחרון ממחנה צבאי פתוח  לבית כלא מוקף חומות גבוהות, גדרות תיל ומגדלי שמירה. כל מי שנוסע לירושלים בכביש 443 מכיר את המתחם המבהיל הזה.

 הגיע הזמן לעצור ולשאול איזו תועלת צומחת לנו מכליאתם של אלפי פלסטינאים לאורך שנים? אפילו מבחינה כלכלית כדאי לקצץ במספר האסירים והסוהרים שלהם. האם ראשי זרועות הביטחון והשופטים המאשרים כמעט כל בקשה שלהם, חושבים שכך ישברו את ההתנגדות לכיבוש? האם מדיניות העונשין הזו תגרום לפלסטינאים לעזוב את אדמתם? כנראה שלא. אם כך, מהי מטרת הכליאה המונית הזו? נקמה? משחק סכום אפס הרואה בסבל שלהם את הניצחון שלנו?

הרי עסקת שליט הוכיחה ששחרור אסירים אינו מעודד טרור ואינו פוגע בביטחון המדינה. להיפך, במהלך 2012 שהחלה חודשים ספורים לאחר שחרורם של אלף אסירים, ביניהם כאלה עם הרבה דם על הידיים, נרשמה ירידה של כ- 55% במספר ההרוגים בהשוואה לשנה הקודמת. לראשונה מאז 1994, לא היו ב-2012 הרוגים מפיגועים בירושלים וביו"ש,  כך עולה מהדוח השנתי השב"כ לשנת 2012. משוחררי עסקת שליט לא חזרו לעסוק בטרור כמו שניבאו המתנגדים לעסקה שדנו את גלעד שליט לחמש שנים מיותרות בשבי החמאס. למרות זאת נעצרו לאחרונה שבעה-עשר מהם והוחזרו לכלא  לריצוי כל תקופת העונש המקורי.

סוגיית האסירים הביטחוניים היא עצב רגיש בקרב הפלסטינים לא פחות מהבנייה בהתנחלויות. ביום שישי לפני שבועיים נפצעו מאות פלסטינים בהפגנות שהתקיימו ברחבי הגדה המערבית  למען האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל ובמיוחד לתמיכה באסירים שובתי הרעב, דוגמת סאמר אל-עיסאווי. אל-עיסאווי נאסר בשנת 2000 באשמת החזקת נשק ונשלח למאסר של 30 שנה. הוא שוחרר במסגרת עסקת שליט, אך נעצר בשנית לאחר שהפר את ההגבלות של שחרורו כשניסה להגיע לשטחי יהודה ושומרון. מצבו של אל-עיסאווי, שכאמור שובת רעב במשך כששה חודשים, הידרדר והוא פונה לבית החולים. בלחץ התקשורת והקהילה הבינלאומית הודיע עתה השב"ס על שחרורו הקרוב.

מי שדורש בצדק מנשיא ארצות הברית לשחרר את ג'ונתן פולארד אחרי 27 שנים בכלא צריך לנהוג כך לגבי האסירים הפלסטינים. שחרור מאות מתוך ה-4,500 עשוי למנוע התפרצות של אינתיפאדה שלישית, להעלות את מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני התושבים ולהפחית את הביקורת הבינלאומית כלפי ישראל.

ברור ששחרור אסירים אינו תחליף להסדר מדיני, אבל אולי ננסה להפעיל "פוליטיקה אחרת" גם בניהול הסכסוך עם הפלסטינאים? אולי ננסה לשחרר אסירים שלא בעסקת חילופי שבויים ונמנע בכך את החטיפה הבאה? תארו לכם שממשלת ישראל מכריזה על שחרור אלף אסירים ביטחוניים ובראשם מרואן ברגותי לקראת ביקורו של אובמה ולפני ליל הסדר שבו כולנו מספרים ביציאת מצרים, בצאתם של אבותינו מעבדות לחירות. אין ספק שמהלך כזה ירגיע השטחים יותר מכדורי גומי, מגז מדמיע ומכדורי טוטו. אולי ננסה הפעם לקבל את עצתו של הלל הזקן: "מה שנוא עליך לא תעשה לחברך". קרוב לוודאי שגם נצא נשכרים מכך.