קללת הריבונות

בעקבות סרטו של רינו צרור: יהודים פעם שלישית

צפיתי השבוע בסרטו של רינו צרור – יהודים פעם שלישית. סרט מושקע על נושא מדובר הסובל מכמה אי-דיוקים היסטוריים. כמו שכותב צרור, הריבונות אבדה לעם ישראל פעמיים, בכל פעם אחרי תקופה קצרה של עצמאות מדינית, ומסיק מכך תחזית עגומה לגבי סיכויי ההישרדות של מדינת ישראל. הוא מוצא בישראל של היום קווי מתאר דומים לתקופת בית ראשון ושני – שחיתות שלטונית, פערים כלכליים וקיצוניות אידיאולוגית בקרב קבוצות קטנות בעלות השפעה רבה. ואכן, שלטון רומא בארץ ישראל התייחד, לעומת שלטונה בארצות אחרות, בהתנגדות העזה שעורר בקרב תושבי הארץ היהודים. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית, המבוססת על אידאולוגיה אנטי־רומאית, הארוכה והקשה ביותר. מה שיכול להסביר את המרד הגדול ומרד בר-כוכבא ששניהם הסתיימו בתבוסה, בחורבן וביציאה לגלות.

רינו צרור לוקח את הדאגה המובנת בעת הזאת לעתידה מדינת ישראל ומזהיר אותנו מפני איבוד הריבונות. ואני שואלת האם שמירה קנאית על הריבונות היא שתבטיח לנו עתיד בטוח? או שמא דווקא אסטרטגיה של הסכמים ושיתופי פעולה מדיניים וכלכליים היא הדרך להבטיח את עתיד הדורות הבאים במקום הזה?

בויקיפדיה קראתי שריבונות היא מושג מרכזי הקשור להיתר של מדינה להשתמש בכוח: הן פנימה והן כלפי חוץ. כוח יכול להתבטא במספר  דרכים, אחד מהם הוא ריכוז אמצעי האלימות של המדינה )צבאמשטרה(  בידי הסמכויות הפוליטיות. משמע, למדינה ולבאי כוחה בממשל יש יכולות להגן על המדינה מפני גורמים עוינים מבפנים ומחוץ, ולאכוף את חוקיה על האזרחים.

במקום אחר מצאתי הגדרה מפורטת יותר: מדינה נחשבת ריבונית כאשר מתקיימים בה התנאים הבאים:

  1. שטח: טריטוריה בעלת גבולות מוגדרים ומוסכמים הכוללים יבשה, מים ואוויר, עליה מוחל שלטון המדינה.
  2. אוכלוסיה: האנשים החיים בשטח המדינה והנתונים לשלטונה. האוכלוסיה מורכבת מציבור אזרחים וממיעוט תושבים שאינם אזרחים.
  3. שלטון: גוף השולט באמצעות מוסדותיו וחוקיו על הטריטוריה של המדינה ועל אוכלוסייתה.
  4. עצמאות: ריבונות כלפי פנים וכלפי חוץ: יכולתה של המדינה להחליט כיצד לנהל את ענייני הפנים והחוץ ללא התערבות תוך השגת הכרה בינלאומית.
  5. הכרה בינלאומית: קבלה של המדינה על-ידי מדינות אחרות המכירות בריבונותה. קבלה זו באה לכדי מימוש בקשרים דיפלומטיים, כלכליים, תרבותיים ואחרים בין המדינה למדינות אחרות. ההכרה הנרחבת ביותר היא קבלת המדינה כחברה באו"ם.

האם ישראל שמסרבת לקבוע גבולות מוגדרים ומוסכמים כבר 52 שנה היא מדינה ריבונית? ישראל החילה את ריבונותה על מזרח ירושלים אבל לא העניקה לתושביה הלא יהודים אזרחות. אין להם דרכון ישראלי והם אינם זכאים לבחור לכנסת. יתרה מכך, כ-4 מיליון פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה הנתונים תחת ממשל צבאי או מצור ללא זכויות הם יותר ממיעוט ואעפ"י כן אינם נכללים בריבונות הישראלית. עכשיו מבקשות מפלגות הימין לספח את כל השטח, כלומר להחיל את הריבונות הישראלית על כל הגדה המערבית מבלי להעניק אזרחות לתושביה הלא יהודים. "פרידמן מדבר על סיפוח, אנחנו מדברים על ריבונות" אומרת ח"כ ציפי חוטובלי. ריבונות היא איפוא מושג גמיש מאוד שמוגדר לא על ידי ויקיפדיה אלא על ידי בעלי הכוח הפוליטי והצבאי.

מספיק להסתכל סביבנו כדי להבין שריבונות אינה מבטיחה דמוקרטיה ובוודאי שאינה מבטיחה שגשוג כלכלי. עוני ופערים כלכליים היו ויהיו בכל מקום, גם במדינות השומרות בקנאות על ריבונותן. אזרחי אירופה שמסרו מרכיבים מהותיים מהריבונות שלהם למוסדות האיחוד (EU), נהנים  מהרבה יותר חירות, שגשוג כלכלי וחופש תנועה  מאשר תושבי מדינות ריבוניות לעילא כמו סין, צפון קוריאה ותורכיה – מדינות ריבוניות הסובלות מעריצות והגבלות על זכויות הפרט.

בכלל, האיחוד האירופי הוא דוגמה נפלאה לחשיבות המשנית של הריבונות המדינית. הוא נולד בתגובה לשתי מלחמות העולם שקרעו את אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 וגרמו לחורבן נורא ולמותם של מיליונים.  מוראות המלחמה הביאו את אזרחי אירופה להבנה שרק איחודה של היבשת תחת מסגרת מדינית וכלכלית, יבטיח את השלום לטווח ארוך. הם חישקו את המדינות זו לזו במערכת הסכמים וחקיקה במטרה למנוע סכסוכים אלימים בעתיד.

מדינות האיחוד האירופי מוותרות על תחומים שונים של ריבונות בתחומי מטבע, חוץ וביטחון, כלכלה והגירה, תקינה וסביבה. כל אלה בתמורה לחירויות רבות ולשגשוג כלכלי הנובע ממבנה פדרטיבי ויתרון לגודל. סמכויות הממשל מתחלקות בין הממשלות הלאומיות "הריבוניות" ובין המוסדות המרכזיים. בקיצור, מבנה פדרטיבי. בארה"ב מתקיים משטר פדרטיבי שונה למעלה ממאתיים שנה. 50 המדינות התאגדו ל-United States of America ובהדרגה מסרו יותר ויותר סמכויות בידי הממשל המרכזי. יחד עם זאת, בתחומי החינוך, הבריאות והתשתיות, מוסדות המדינה (STATE) קובעות. אנחנו רגילים לראות בארה"ב מעצמה מונוליטית עד שאיננו מבחינים לפעמים בהבדלים התרבותיים והכלכליים העמוקים בין המדינות, באחרונה ביחס להפלות. גם קנדה היא פדרציה של פרובינקיות וטריטוריות. לפני כמה עשורים שקלו תושבי מחוז קויבק הדוברים צרפתית להיפרד מיתר המחוזות הדוברים אנגלית ולהקים מדינה עצמאית אך לבסוף חזרו בהם מכוונה זו לאחר שקיבלו אוטונומיה תרבותית רחבה יותר.

כל הטיעונים האלה אינם מתעלמים מהצורך הטבעי והראשוני כל כך של בני אנוש להשתייך לקבוצה או לשבט, לשמור על השפה, התרבות, הסמלים והמורשת שלהם ובכך לבדל את עצמם מקבוצות אחרות. לא מקרה הוא שהאיחוד האירופי מעודד ומממן מיזמים בתחומי התרבות, השפה והמורשת של המדינות החברות בו ומנגיש אותם לציבור הרחב בבחינת הכר וכבד את המורשת שלך ושל שכניך ליבשת. רק מדינה טוטליטרית דוגמת ברה"מ ניסתה לעצב אדם חדש חסר דת והשתייכות אתנית; למחוק הבדלים תרבותיים, הבדלי שפה ודת בין העמים השונים שנאלצו להסתופף תחת מטריית האימפריה הסובייטית.

מפה של הבלקן -7 מדינות על שטחה של יגוסלביה. מקור: ויקי מסע

ברם, השאיפה לריבונות של כל שבט או קבוצת אוכלוסייה מובילה במקרים רבים ללאומנות, להתבדלות ולסכסוכים והיא מובילה במקרים רבים לחוסר יעילות ולירידה ברמת החיים. הדור שהיה עד לחורבן ולמלחמות ההרסניות במאה העשרים הלך לעולמו והיום קם דור שרבים מבניו הולכים שולל אחר מנהיגים לאומניים המקדשים את הריבונות. כך קורה בהונגריה, בפולין ובברזיל. כך קרה גם בבלקן בעקבות התפרקות יגוסלביה. המלחמות בין העמים והקבוצות האתניות השונות בבלקן בשנות ה-90 אופיינו כמלחמות אתניות  בין סרבים בצד אחד, לבין קרואטים, בוסנים ואלבנים מצד שני; אך גם בין קרואטים ובוסנים בבוסניה, ובין מקדונים ואלבנים במקדוניה. למלחמות היו שורשים עמוקים של סכסוכים פוליטיים, תרבותיים ומתח אתני ודתי . כתוצאה מכך קמו המון מדינות קטנות ועניות – סרביה, בוסניה, מונטנגרו, קוסובו, קרואטיה ומקדוניה. אם במקום להילחם זה  בזה היו תושבי הבלקן משכילים לשתף פעולה במבנה פדרטיבי כלשהו, מצבם הכלכלי והפוליטי היה היום טוב בהרבה. תהליך דומה קרה בצ'כוסלובקיה לאחר הסתלקות ברה"מ, כאשר הסלובקים נפרדו מהצ'כים, הכריזו על מדינה עצמאית ונשארו מאחור בתחומים רבים.

האם ישראל היא באמת מדינה ריבונית נוכח התלות הגוברת בארצות הברית? רק בשבוע שעבר מחו בכירים בממשל האמריקאי על חוזה שחתמה ממשלת ישראל עם חברה סינית להקמה ותפעול של נמל חדש בחיפה. בעניין אחר, כדי לא להרגיז את הנשיא טראמפ, ישראל הרשמית חוששת לגנות תקיפות אנטישמיות שהתרבו בארה"ב בשנה האחרונה. 

לא מקרה הוא שהארצות החזקות והעשירות ששומרות על הדמוקרטיה וזכויות הפרט הן ארה"ב, קנדה ואירופה. מדינות שהשכילו ליצור משטר פדרטיבי תוך שיתוף פעולה בין הקבוצות בקרבן ועם מדינות אחרות בעולם.

ומה כל זה אומר עלינו ועל שכנינו הפלסטינים? בשני צידי הסכסוך מדברים על זכויות היסטוריות, על מקומות קדושים ועל ריבונות נכספת. מי צריך ריבונות בעיר העתיקה של ירושלים? מדוע לא להותיר את המקום הנפיץ הזה ללא ריבונות או בריבונות האל, או האו"ם או כל גורם חיצוני אחר.

יתכן שרינו צרור צודק והעם היהודי אינו מסוגל לקיים מדינה עצמאית וריבונית לאורך זמן אבל אפשר למנף את הפגם "הגנטי" הזה לטובת פרויקט אזורי. הייתכן שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני טמון במבנה פדרטיבי כלשהו?