תגובה למאמרו של לב גרינברג : הפעם, שתהיה פוליטית (הארץ 9.4.12)

במאמרו החשוב מסיר לב גרינברג את השמיכה המחבקת-כל שאפיינה את המחאה החברתית בקיץ שעבר ותובע מיוזמי המחאה הצפויה להתחדש בקיץ הקרוב "לעלות כיתה" ולפרוס מצע חברתי-כלכלי שאינו מתעלם מהכיבוש ומההתנחלויות.

נכון, חלק מהקהל המגוון כל-כך שהצטופף במאהלים ובכיכרות לא היה עושה זאת אם התנועה הייתה מציעה שינוי מהותי בסדר היום הפוליטי שמקדמת הממשלה. אבל יתכן שלתנועה המונית פחות וממוקדת ויותר, כזו שאינה מתפזרת עם רוחות הסתיו הראשונות, הייתה יכולה להיות השפעה חזקה ומתמשכת יותר על דעת הקהל. אלא שמנהיגי המחאה שהייתה וזו הצפויה להתחדש בקיץ הקרוב בורחים מפני כל אמירה פוליטית כמו מפני אש. אפילו איציק שמולי שנחשב לפוליטי מבין המנהיגים האלה אמר השבוע: "ניתן לממשלה להכריע כיצד לטפל בדרישות שלנו. לא מתפקידנו להכריע אם יש להקצות עוד כספים למערך כיפת ברזל או לא". עם מסר תבוסתני כזה תנועת המחאה לא תגיע רחוק. אם היא לא תדרוש מהממשלה להעביר תקציבים מהביטחון ומההתנחלויות לחינוך, לבריאות, לרווחה ולתשתיות בתחומי הקו הירוק – תקציב הביטחון ימשיך ויתפח, הסיכוי להסדר עם הפלסטינאים ייקבר סופית ואתו גם הסיכוי לעיצוב סדר יום אזרחי בר-קיימא.

מעבר לפתרון של בעיות כלכליות מוגדרות כמו דיור מוזל וחינוך חינם, תתבע בוודאי תנועת המחאה המתחדשת צדק חברתי במובן הרחב של המילה. אבל דרישה לצדק חברתי לאזרחי ישראל שמתעלמת ממצבם של כשלושה מיליון בני אדם החיים מעבר לפינה ללא כל זכויות שלא לדבר על צדק, היא לא רק מקוממת, היא גם מחוצפת. האי-השוויון הכלכלי-חברתי בארץ הוא בראש וראשונה תולדה של הקצאת משאבים אידיאולוגית המקריבה את טובת אזרחי ישראל לטובת המשך הכיבוש וההתנחלות בכל שטחי ארץ ישראל.

 כשם שראש הממשלה מנכה את הערבים והחרדים כדי לייפות את נתוני העוני הקשים, כך מנכים מנהיגי המחאה את שלושת מיליוני הפלסטינאים החיים תחת שלטון ישראל מדרישתם לצדק חברתי. על מתכנני המחאה החברתית של קיץ 2012 להציג חזון נחוש ולא מתנצל המשלב צדק חברתי-כלכלי לישראלים עם צדק מדיני והומני לפלסטינאים.

 התפרסם במדור מכתבים למערכת, הארץ, 15.4.12