גינת בר / מאיר שלו

אחרי קריאה של כמה דפים הרגשתי שהספר הזה נכתב בשבילי, שהוא נוגע אצלי באהבה פרטית לטבע ובגעגוע לנוף ילדותי. לא סתם כתב המשורר: האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו. אגב, פעמים רחוקות קורה דבר הפוך. כשאני פותחת ספר שפוגע באיזשהו כאב פנימי, אני מנסה לדבוק בו אבל לרוב בלא הצלחה. במקרים מעטים אלה אני מרפה ומוותרת אחרי כמה פרקים – כך היה למשל עם ספרה של אלזה מורנטה "אלה תולדות" וגם עם "אישה בורחת מבשורה" של דויד גרוסמן.

שלא כמו הרומנים של מאיר שלו שהיו לרבי מכר, גינת בר פונה ליודעי דבר – בעיקר לגננים חובבים, לאנשי טבע ואוהבי אמת של ארץ ישראל. לא בטוח שתל אביבי שגר בקומה X  במגדלי  Y או (U) ייהנה מהספר הזה אבל גננים חובבים ומקצועיים וגנניות היוצאות לגינה עם הקפה הראשון של הבוקר לראות מה נבט, אילו פרחים נפתחו, איזה לימונים אפשר לקטוף מהעץ – יקראו את הספר הזה בפנים מחייכות.

נכון, מאיר שלו מגדל צמחי בר ללא השקיה (כמעט…) ומניח לגינה שלו להתייבש בקיץ בשאיפה לחקות את הטבע הלא רחום בארץ השחונה שלנו, ואילו אני מעדיפה גינה ירוקה ופורחת – ורדים, שיחים, קיסוס מטפס, מדשאה ירוקה ועצי נוי נישאים. אבל שנינו חולקים את האהבה לעצי פרי – אצלי בשרון שני עצי לימון ועץ קלמנטינות ואצלו זית, תאנה ולימון שהגיע אלינו בכלל מארצות אחרות, ושנינו זקוקים לגינה הן כתרפיה והן כתירוץ לאי-עשייה ולעצלות בתחומים נחשבים יותר.

עץ אלון בקרית טבעון, צילום: מיכאל חורי

עוד הבנתי אחרי כמה דפים ששלו התקנא בגינה של קארל צ'אפק (שנת הגנן, הוצאת בבל) וכתב, אולי בלא יודעין, גרסה ישראלית של אותו ספר. אפילו הגודל, הפורמט וצבע העטיפה של שני הספרים דומים. ספרו של צ'אפק משנת 1929 הופיע בעברית ב-2010 בתרגומה הנפלא של רות בונדי ובו האיורים המקוריים של צ'אפק עצמו. שני הסופרים אוהבים את הגינה אהבה ארוטית ממש ועבודת הגננות שמאפשרת להם להשחיל הרהורים פילוסופיים על טבע האדם ועל היחסים בין האדם והטבע. שניהם מקשטים את הספר באיורים. צ'אפק צייר בעצמו איורים היתוליים על גבול הקריקטורה ואילו שלו נעזר באיורים החביבים של רפאלה שיר. עוד הבדל מעניין, אצל צ'אפק מופיעה דמותו של הגנן כמעט בכל האיורים ללמדך שהאדם הוא הוא גיבור הספר בעוד שאצל שלו הטבע משחק תפקיד ראשי והגנן נעדר מהאיורים של הגינה ומבחר הצמחים שבה.

שלו מחלק את ספרו לפרקים קצרים המוקדשים לצמחים – לחצבים, לכלניות, לעצי פרי אך גם לנמלים, עכבישים ונחשים. בין לבין הוא מנדב לקורא מתכונים לרוטב מרווה לפסטה, לזיתים כבושים ודפוקים ולהכנת לימונצ'לו.

לא רק אהבת הגינון מחברת אותי לספר הזה אלא גם המקום. המחבר מטפח את גינת הבר שלו באלוני אבא השוכנת על גבעות האלונים היורדים מהגליל התחתון בואכה עמק יזרעאל, מרחק קצר מבית ילדותי בטבעון ששכן אף הוא בלב גבעות האלונים. אין ספק שאת אהבת הטבע והגינון ספגתי בטבעון, על אותן גבעות ומול אותו נוף של הכרמל ופסגת המוחרקה המתוארים בספר. עצי אלון רבים נפלו שדודים על מזבח התשוקה לבתים צמודי קרקע, אבל למרות התרחבות הישובים באזור נותר יער אלונים "נקי" במשולש שבין קרית טבעון, אלוני אבא והסוללים. אפילו באבן-יהודה, מקום מגוריי הנוכחי, שרדו כעשרים עצי אלון, זכר ליער האלונים שכיסה פעם את השרון.

אלוני אבא נקראה אז ולדהיים ויחד עם בית לחם הגלילית הוקמה על ידי הטמפלרים לפני שסולקו על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה. אבל ב-1960 התעורר הכפר לחיים. אוטו פרמינגר מלווה בצוות צלמים ושחקנים בא לצלם כמה סצנות של הסרט אקסודוס בחצר בית טמפלרי בוולדהיים. השמועה עשתה לה כנפיים וחבורת הילדים הטבעונית אצה רצה לחזות באירוע ההוליוודי. ההסרטה והשחקנים עשו עלי רושם כביר וכמו כל ילדה בגיל ההתבגרות התאהבתי בפול ניומן שנראה לי אז הגבר היפה ביותר עלי אדמות.

בגינה הקדמית של הבית בטבעון צמחו שיחים, פרחים רב-עונתיים ודשא משופע ובמרכזו עץ אלון גדול. מסביב לדשא נותרו שרידי היער ובהם לבנה רפואי וכליל החורש, שניהם שיחים שאבי גזם את הענפים הנמוכים שלהם והפך אותם לעצים. על האלון הוא בנה לאחי הצעיר בית על עץ. אלא שיום אחד כשחזרתי מבית הספר נדהמתי לגלות שהאלון נכרת (אמי חולת האסתמה הייתה אלרגית לפריחה של אלונים ואורנים). לפני הכריתה, העביר אבא את הבית על עץ ללבנה שזכה הוא וה"בית שעליו" להאריך ימים רבים אחרי אחי יאיר. לימים טיפחתי במבשרת-ציון גינה אחרת, הררית באופיה, ובה עצי זית בוגרים, בוגונוויליה מתפרצת ועצי דובדבנים חמוצים שמהם הכין השכן היקר ליקר נפלא. היום באזור השרון מצמיחה הגינה שלי  מדשאה זוללת מים, עצי לימון וקלמנטינה ועץ היביסקוס סיתריה ששתלתי לפני שלוש שנים וכבר מתנשא לגובה שבעה מטרים ועוד צמרתו נטויה.

בחזרה למאיר שלו – בין תיאור החצבים, הרקפות, חבלבל השיח וכלי העבודה שלו הוא מספר בציניות לא חמורה על עצמו. עד כמה הוא אוהב להלך יחף, לעשב כשהוא רוכן על ארבע, להאזין לקולות הלילה ולחזור הביתה מנסיעה ארוכה. הוא מגלה לקורא גם עד כמה אינו אוהב אנשים מסוגים שונים ועצות מגננים אחרים של גינות בר. כאחד החילונים המעטים המתפרנסים מכתיבה ודיבור על התנ"ך, שלו מטבל את ספרו בסיפורים ופסוקים מהמקרא ומהמקורות ומקנח בתלונה שהתורה מתייחסת בכבוד לעצי פרי ומתירה לעדת מאמיניה לכרות עצי "סרק" האהובים כל כך על המחבר:  "רק עץ כי תדע כי לא עץ מאכל הוא – אותו תשחית וכרת". גם כאן וגם בספרי הילדים שלו כמו הצלחת שמתחת, מייחס שלו תכונות אנושיות לעצים שנטועים במקום אחד ואינם יכולים לנדוד, לחולד מאוהב, לכלניות ולחתול הבית כמובן. לגינה יש לא רק אופי, ריחות וצבעים אלא גם מוזיקה. "מי שקשוב לקולותיה של הגינה ועד להשתנות גווניה…יודע גם את עונותיה", ממש כמו איש את אשתו.

שלו, כפי שהוא מצטייר בספר זה ובאחדים מספריו האחרים, הוא תבנית נוף מולדתו בנהלל ובירושלים של פעם. בקטעים מהביוגרפיה הפרטית הוא משייך את נטיות הגננות שלו לבית הגידול – למשק של סבא וסבתא בנהלל אליהם נהג לנסוע בחופשות, לאמא שהתעקשה לשתול פרחים באדמה הסלעית של קרית משה בירושלים ולשירים של אביו, יצחק שלו, שקטעים מהם מובאים בספר.

בעיקר, כל דף בספר הקטן הזה מבטא אהבה לטבע, לארץ ולשפה העברית. "האביב שלנו הוא צבעוני וריחני וחמים ומאיר ומלטף, נעים לעין, לעור ולאף, מושך את הלב ואחריו את הגוף – החוצה, לטייל , להריח, לראות לאהוב…". אהבה ארוטית כבר אמרנו?

 

חייבים לעצור את המלחמה הבאה

שוב עפים הקסאמים על תושבי עוטף עזה, שוב מגיב צהל בהפצצות, שוב מנשבות כאן רוחות מלחמה. רבים ממרכיבי התערובת הנפיצה שגררה את ישראל וחמאס למלחמה בחודשי הקיץ של 2014, ושנסקרו השבוע בדו"ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן, שבים לרחף באוויר לקראת אביב 2017. המלחמה הבאה היא רק עניין של זמן. צהל כבר מתכונן ושר הביטחון ליברמן מבטיח להראות לחמאס את נחת זרועו.

כאילו לא היינו בסרט הזה כל כך הרבה פעמים. הנסיבות בעזה לא השתנו, הן רק החמירו — בעיות תשתית חמורות, קשיים גדולים באספקת המים והחשמל, אבטלה חריפה, תחושת מחנק ומצור — עלולות להוביל לכך שהפעם,  יהיה זה החמאס ומנהיגו החדש שיציתו את האש. אבל האזהרה הייתה כתובה על הקיר כבר שנתיים וחצי – מסיום מלחמת צוק איתן שבה נפלו 68 חיילים, 5 אזרחים ישראלים ויותר מאלפיים פלסטינים, נוסף להרס הנורא שזרע צהל ברחבי הרצועה.

 כך החמיצה ישראל עוד הזדמנות לכונן רגיעה ארוכת טווח על ידי הסרת המצור מעל רצועת עזה.  נמל תעופה ונמל ימי שהאיחוד האירופי מוכן לממן את בנייתם, יפתחו את עזה לעולם, יסירו את האחריות לנעשה בה מישראל ויביאו תקווה ושלום לתושבים משני צדי הגבול. עדיין לא מאוחר, עדיין אפשר למנוע את המלחמה הבאה!  להמשיך לקרוא

בשביל כבוד לא צריך לעבוד

עברו כמה ימים מהבחירות לנשיאות בארה"ב ועדיין קשה להבין איך נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב. איך הוא גבר בבחירות המקדימות על כל מתחריו במפלגה הרפובליקאית שבכלל לא רצתה אותו, ואיך ניצח בשבוע שעבר למרות שלאורך מערכת הבחירות הוא חרף וגידף והשפיל לא רק את הילרי קלינטון אלא גם את השחורים, ההיספנים, המהגרים למיניהם, התקשורת, הפוליטיקאים ובעצם את כל מי שלא מסכים אתו. הנה בא גבר שחצן ("אני יכול לירות במישהו – ועדיין לא אאבד בוחרים") גס רוח ומרושע ולמרות פשיטות הרגל, ההטרדות המיניות והסקנדלים הקשורים בשמו, הוא גורף את כל הקופה.  להמשיך לקרוא

ללמוד מההיסטוריה: איך הסתיימו סכסוכים ממושכים

מי שלא לומד מההיסטוריה, נידון לחיות אותה שוב ושוב, בעיקר את הפרקים הלא יפים מתוכה. מלחמות בין מדינות וסכסוכים אלימים בתוך מדינות נמשכים לעתים עשרות שנים כשהם מלווים בסבל, באבדות רבות ובפגיעה אנושה בכלכלה וברווחת התושבים. לכל סכסוך יש מאפיינים משלו אבל כשבוחנים מדוע מלחמות מסוימות הסתיימו בהסכמי שלום בעוד סכסוכים ממושכים אחרים נראים חסרי פתרון אפשר להבחין בשלושה תנאים עיקריים להצלחה:

  • מנהיג כריזמטי אמיץ ושוחר שלום, נחוש לסיים את הסכסוך בהסכם מדיני
  • תיווך וליווי של תהליך המשא ומתן על ידי גורם חיצוני
  • ובשנים האחרונות: השתתפות נשים בתהליך השלום

1979 – הסכם השלום עם מצרים

כשמדברים היום על "אין פרטנר" צריך לזכור את התדמית של מצרים בציבור הישראלי לפני נובמבר 1979. מצרים הייתה האויב המושבע, הסטרא אחרא, ונתפסה כאיום העיקרי על בטחונה של מדינת ישראל. והנה ביום בהיר אחד בנובמבר 1979, נשיא מצרים הזמין את עצמו לביקור בישראל, נענה על ידי בגין והתקבל בתשואות בציבור הישראלי. מה שמראה שדעת הקהל מסוגלת ומוכנה להפוך את עורה כשמנהיגים בעלי חזון וביטחון עצמי מובילים אותה.

sadat-descends-2
סאדאת יורד מהמטוס בביקורו ההיסטורי בישראל, 1979

להסכם השלום עם מצרים חברו שני אנשים: הנשיא סאדאת, מנהיג פורץ דרך שיזם את הסכם השלום, ובגין, מנהיג כריזמטי שסחף אחריו את דעת הקהל ללא קושי. לאומץ לבו ולנחישות של סאדאת היה תפקיד ראשי בתהליך. בסופו של דבר הוא שילם בחייו אבל השלום עם מצרים יחגוג בקרוב ארבעים שנה תוך שהוא שורד חילופי שלטון לא פשוטים במצרים.  להמשיך לקרוא

הורים, אל תשלחו אותם למסע לאושוויץ

לפעמים אני תוהה מה גורם להורי התלמידים בבתי הספר התיכוניים להיפרד מ-5,000 ₪ לטובת המסע למחנות ההשמדה בפולין. ברור לי מה מושך את הנערות והנערים. לצד החוויה של השתתפות במצעד החיים במקום שבו נרצחו למעלה ממיליון בני אדם, מקום שהפך עם השנים לאתר תיירות, מציעים להם טיול קבוצתי מגבש לחו"ל. נכון שמדובר בפולין ולא באיי פוקט בתאילנד אבל גם מהעז הזה אפשר להוציא מתוק. לאחדים מהם זו היציאה הראשונה מהארץ ולאחרים יציאה ראשונה בלי ההורים ועם החבר'ה. נסיעה המלווה בהתרגשות – טיסה לחו"ל, ביקור בדיוטי פרי, שבוע חופשי מלימודים ובעיקר וגיבוש חברתי בגיל שבו בונה הצעיר את יכולותיו החברתיות.

שואה 2
צילום: יוסי זליגר

ברור גם מהי האג'נדה הלא מוצהרת של משרד החינוך ששתל את המסעות האלה בתכנית הלימודים. לא במקרה המשלחות התחילו באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת – כששרי החינוך ממפלגות הימין פועלים כדי לטעת אצל הנערות והנערים השקפת עולם ימנית-קורבנית:  "העולם כולו נגדנו". אז היינו קורבן של הנאצים ועכשיו אנחנו קורבן של העולם המוסלמי ושל אירופה האנטישמית. משום כך עלינו להיות חזקים כי "לעולם לא עוד" ומכאן קצרה הדרך אל "לנצח נחיה על חרבנו".  המניפולציה הרגשית הזאת עובדת היטב אצל צעירים בגיל שבו הם מתחילים לגבש השקפת עולם. את התוצאות אנחנו רואים אחרי שנה-שנתיים כשהם מתגייסים לצה"ל, מקבלים נשק ויורים בפלסטינאים חשודים שאינם מסכנים אותם כלל. או, שומעים ואומרים – צריך להרוג את כל הערבים… מבלי להבחין שבכך הם מצדיקים את הנאצים שאמרו "צריך להרוג את כל היהודים" והמשיכו בהגשמת הרעיון.  להמשיך לקרוא

הלשון בשירות הנרטיב הלאומני

אין גבול לאינוס השפה העברית בכמה ערוצי תקשורת מרכזיים שאינם מתביישים לזלזל בכבודם של חיילים וחיילות שנהרגו בחודשי האינתיפאדה השלישית שאנו מצויים בעיצומה. הפעם הייתה זאת לוחמת משמר הגבול הדר כהן שהתגייסה רק לפני חודשיים וכבר מצאה את מותה בפיגוע האכזרי ליד שער שכם.

הדר כהן
לוחמת משמר הגבול הדר כהן
  • לוחמת מג"ב נרצחה – חמאס משבח והרש"פ שותקת (קול ישראל, 3.2.06)
  • בפיגוע המשולב בירושלים נרצחה הדר כהן, שהתגייסה לפני חודשיים למג"ב (Ynet)
  • חודשיים אחרי גיוסה למג"ב: הדר כהן נרצחה בפיגוע בשער שכם (כלכליסט, 3.2.06)

קראו שוב את שלוש הידיעות האלה והגידו מה צורם בהן, מלבד הטרגדיה האיומה במותה של צעירה בת 19. לוחמת נרצחה? הרי זה אוקסימורון. אם הדר לובשת מדים, נושאת נשק ומייצגת את מדינת ישראל בשער שכם בירושלים, נהרגה תוך מילוי תפקידה כלוחמת, מן הראוי להודיע שנפלה בקרב או נפלה על משמרתה או נפלה במילוי תפקידה. אפשר להוסיף שהדר נפלה כשהגנה על חברתה רוית או על אזרחים שהיו בקרבתה או פשוט בהגנה על הכיבוש… אבל להודיע שלוחמת נרצחה? אין ספק שהדר ראויה ליותר מזה. מגיע לה הכבוד שמעניקים ללוחמים שנפלו על משמרתם או נפלו בקרב. נוסח הידיעות האלה מקומם בעיקר כי הדר פעלה בגבורה והספיקה לירות בפלסטיני שדקר את חברתה. כך גם לגבי החייל שנהרג בתחנה המרכזית בבאר שבע לפני כמה חודשים לאחר שמחבל חמוש בסכין חטף את נשקו ופתח בירי: חייל צה"ל נרצח ו-9 נפצעו (ערוץ 7) וגם החייל זיו מזרחי, תושב גבעת זאב, נהרג או נפל ולא כמו שדווח: זיו מזרחי הוא הנרצח בפיגוע הדקירה בתחנת הדלק בכביש 443 (חדשות 2). האינתיפאדה הזו זרעה יותר מדי קורבנות אזרחיים גם מבלי שנוסיף עליהם את החיילות והחיילים.

אבל שיבוש השפה בידיעות הללו אינו תוצאה של היסח דעת או טעות של עורך רשלן. כי דיווח שהדר הצעירה נפלה בקרב או נפלה על משמרתה מכבד לא רק אותה ואת עמיתיה למשמרת אלא גם את האויב – את שלושת הפלסטינים שדקרו וירו ונהרגו גם הם באותו אירוע. אם הדר נפלה, אזי גם הם נפלו באותו קרב וגם הם לוחמים. חלילה לערוצי תקשורת לאומיים גאים לראות בפלסטינים הדוקרים והיורים – לוחמים. אבל האמת שלא כל כך נעים להודות בה היא שללא מדים וללא ארגון צבאי המשגר אותם, מדובר בלוחמי חופש מיואשים ואכזריים שאינם שונים מלוחמי חופש אחרים בהיסטוריה – המחתרת האירית, לוחמי החופש בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד, וגם לוחמי האצ"ל והלח"י לפני קום המדינה. הנערים הפלסטינים האלה לא רק מיואשים ואכזריים הם גם מתאבדים ביודעם שסיכוייהם לחזור הביתה בשלום אפסיים.

מילון אבן-שושן מגדיר רצח כהריגה בזדון, כמעשה עוול. ועוול כידוע משייכים לאויב, ובמקרה שלנו לא סתם אויב אלא טרוריסט בודד או שלושה טרוריסטים שאינם משתייכים לארגון צבאי כלשהו (אגב, מלחמות בין צבא לצבא עברו כנראה מן העולם במאה הקודמת). למדינה, כל מדינה, יש מונופול על הפעלת אלימות לגיטימית. לכן כשחיילים ולוחמי משמר הגבול הורגים פלסטינים הם אינם רוצחים. הם מחסלים, מנטרלים או "מבצעים ירי" בשעה שהפלסטינים שאין להם מדינה ואין להם רישיון להרוג, תמיד רוצחים, גם חיילים וחיילות נושאי נשק.

איפה ההורים?

באחרונה שוב התבשרנו על גזירה חדשה של משרד החינוך:  ספרה המצוין של דורית רביניאן, "גדר חיה", העוסק בסיפור אהבה בין ישראלית לפלסטיני, הודח מרשימת הספרים המומלצים לתלמידי תיכון. זה קורה זמן קצר לאחר שפורסם על צאתו לאור של ספר אזרחות חדש שמרומם את ה"יהודית" על פני ה"דמוקרטית" ומעוות את מושג האזרחות שהוא אוניברסלי ושוויוני במהותו. אבל מרבית פעולות ההדתה וה"לאומניזציה" של מערכת החינוך אינן מגיעות לתקשורת. הן נעשות בדרכי נועם ובמאור פנים ומוסוות היטב תחת שמות וכותרים חילוניים ומגניבים.

טנק
"צלילים מספרים" – ספר לימוד הקריאה לכיתה א'. למה טנק? למה לא טוס או אגס או סלט או דג

כזה הוא המסע ישראלי  שמטרתו המוצהרת היא "גיבוש וחיזוק הזהות היהודית, ציונית וישראלית בנופי ארץ ישראל". אם לא די בטיול למחנות ההשמדה בפולין  ממנו חוזרים התלמידים חדורי תחושה קורבנית, אזי אחרי כמה חודשים הם נלקחים למסע לחיזוק הזהות היהודית בארץ. מטרות המסע, כפי שהוגדרו על ידי משרד החינוך הם: התלמיד יבחן ויברר את זהותו היהודית והציוניתהתלמיד יבחן את חשיבות קיומה של מדינת ישראל לקיומו של העם היהודיהתלמיד יברר את הזיקה שבין עם-ישראל לארץ-ישראלהגברת מודעות התלמיד לעשייה ציונית עכשוויתהגברת תחושת השייכות של התלמיד לעם היהודי. את המסע הישראלי יזם והקים לא אחר מאשר הרב מוטי אלון  שהורשע לפני שלוש שנים בהטרדות מיניות בשניים מתלמידיו, וריצה עונש של עבודות שירות והורחק ממרכז הארץ לישוב בצפון. בשנים האחרונות משרד החינוך תומך בתכנית, מממן אותה וכעת מסע ישראלי הוא חלק מתכנית הלימודים בכיתות י"א בחינוך הממלכתי. להמשיך לקרוא