משפחות אהובות, נכבדים יקרים, תושבי קרית טבעון,

ארבעים ושמונה שנים אנחנו באים כל שנה לערב המיוחד והקשה הזה ופוגשים כאן אחיות ואחים לשכול, מכרות ומכרים וחברים מימי הילדות. יאיר נהרג ב-1970 לפני שהתקינו את החלקה הצבאית בטבעון ולכן הוא נקבר בחיפה. מחר כשאתם תתייחדו עם זכר הנופלים בבית העלמין ביער השומרים אנחנו נצטופף עם עוד אלפים בבית הקברות הצבאי בחיפה. בתחילה באנו לכאן ולשם עם אבא ואמא, אחרי מותו של אבא באנו שנים רבות עם אמא ובחמש השנים האחרונות עמוס אחי ואני באים. רק שנינו נותרנו מהמשפחה היפה הזו. 

יאיר נולד כבן זקונים להורינו פסיה ויחזקאל פנט שהיו מראשוני המתיישבים בטבעון. יחזקאל, בהיותו מפקד ההגנה בעמק, נפצע קשה בעימות עם פורעים בדואים ליד קיבוץ אלונים וממלחמת השחרור שירת 15 שנה כאלוף משנה בצה"ל. שלא כמו עמוס ואני, שנולדנו לפני קום המדינה בתנאים לא תנאים, יאיר נולד בטבעון כשההורים הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. תמיד אמרנו שנולד עם כפית של זהב בפה. אבל הזהב והאור שקרן ממנו לא עזרו לו להאריך ימים. יאיר נהרג בפעולה של סיירת גולני נגד הפתח-לנד בדרום לבנון חודשים ספורים לאחר שמחבלים ירו באוטובוס שהסיע את ילדי אביבים לבית הספר ורצחו רבים מהם.

יושבים כאן הורים, אחים ואחיות, בנות ובנים, נכדות ונכדים של עוד עשרות צעירים בני 20 ויותר. חלקם נולדו עם כפית של זהב, אחרים עם כפית אחרת, אבל כולם חלמו גבוה ורחוק. אחרי מותו מצאנו בין הספרים שליד מיטתו של יאיר ספר מתמטיקה שקרא בו, מתוך כוונה להתחיל בלימודי מתמטיקה אחרי השחרור.

הייתי בהריון כשיאיר נפל, וכשעמדתי על קברו ביקשתי מאלוהים שאלד בת, כי בנים עלולים להיהרג במלחמה. אבל אלוהים חנן אותי בשלושה בנים – שלושתם יפים וחכמים. לימים, שלושתם שירתו בחילות קרביים וסידרו לי תשע שנים של דאגה טרופה ועוד חודשים לא מעטים במילואים. בני הצעיר השתתף לפני חמש שנים במלחמת צוק איתן, והיום נכדי הבכור חגג 16. ואני שואלת את עצמי, עד מתי?  

יש ארצות שסובלות מאסונות טבע קטלניים. למזלנו, אין אצלנו רעידות אדמה, צונאמי או הוריקנים, והשנה אפילו התברכנו בחורף נדיב במיוחד. אצלנו לא נפגעים מאיתני הטבע, אצלנו נהרגים במלחמות ובאירועי טרור, כולם מעשי ידי אדם. ומשום כך, בידי האדם נתונה גם היכולת ולדעתי גם החובה לעצור את שרשרת ההרג והשכול. עתידם של הילדים והנכדים שלכם ושלי בארץ האהובה הזאת תלוי בכך. לא פחות. 

אותו יום מר ב-1970 הפך אותי לפעילת שלום ובשנים האחרונות אני חברה בתנועת נשים עושות שלום. אני רואה בפעילותי זו הנצחת זכרו של יאיר, כי אם יש משמעות למותו בגיל כה צעיר, זו המשמעות:  סיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרכי שלום.

נכון, זה לא תלוי רק בנו, אבל מתפקידנו ליזום ולהניע תהליכים של פיוס והסכמה. מחובתנו לעשות הכל כדי להוריש לילדינו ולנכדינו מדינה מתוקנת, מדינה דמוקרטית, יהודית ובטוחה, החיה בשלום עם שכניה.