לפעמים אני תוהה מה גורם להורי התלמידים בבתי הספר התיכוניים להיפרד מ-5,000 ₪ לטובת המסע למחנות ההשמדה בפולין. ברור לי מה מושך את הנערות והנערים. לצד החוויה של השתתפות במצעד החיים במקום שבו נרצחו למעלה ממיליון בני אדם, מקום שהפך עם השנים לאתר תיירות, מציעים להם טיול קבוצתי מגבש לחו"ל. נכון שמדובר בפולין ולא באיי פוקט בתאילנד אבל גם מהעז הזה אפשר להוציא מתוק. לאחדים מהם זו היציאה הראשונה מהארץ ולאחרים יציאה ראשונה בלי ההורים ועם החבר'ה. נסיעה המלווה בהתרגשות – טיסה לחו"ל, ביקור בדיוטי פרי, שבוע חופשי מלימודים ובעיקר וגיבוש חברתי בגיל שבו בונה הצעיר את יכולותיו החברתיות.
ברור גם מהי האג'נדה הלא מוצהרת של משרד החינוך ששתל את המסעות האלה בתכנית הלימודים. לא במקרה המשלחות התחילו באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת – כששרי החינוך ממפלגות הימין פועלים כדי לטעת אצל הנערות והנערים השקפת עולם ימנית-קורבנית: "העולם כולו נגדנו". אז היינו קורבן של הנאצים ועכשיו אנחנו קורבן של העולם המוסלמי ושל אירופה האנטישמית. משום כך עלינו להיות חזקים כי "לעולם לא עוד" ומכאן קצרה הדרך אל "לנצח נחיה על חרבנו". המניפולציה הרגשית הזאת עובדת היטב אצל צעירים בגיל שבו הם מתחילים לגבש השקפת עולם. את התוצאות אנחנו רואים אחרי שנה-שנתיים כשהם מתגייסים לצה"ל, מקבלים נשק ויורים בפלסטינאים חשודים שאינם מסכנים אותם כלל. או, שומעים ואומרים – צריך להרוג את כל הערבים… מבלי להבחין שבכך הם מצדיקים את הנאצים שאמרו "צריך להרוג את כל היהודים" והמשיכו בהגשמת הרעיון. להמשיך לקרוא
במחשבה תחילה 