במוסף הארץ בשבוע שעבר התפרסם מאמר מהפכני (עצרו את מכונת ההזרעה מאת עופר אילני) על הימנעות מהולדת ילדים. המאמר מתכתב עם מחאת הלהט"בים מצד אחד ועם ספרו של נדב איל: המרד נגד הגלובליזציה מצד שני. איל מוטרד מהמגמה הנמשכת של צמצום הילודה ברוב חלקי העולם ואילו אילני מברך על המגמה הזאת ומציע לקוראיו לבחור בחיים ללא ילדים, לא פחות ולא יותר.
כדאי לזכור שעד לפני כחמישים שנה הזהירו הכלכלנים והדמוגרפים מפני התפוצצות האוכלוסין. עד לפני כמה עשורים מתו מרעב מאות אלפים בסין, בהודו ובאפריקה. הגבלת הילודה בסין לא נבעה מאידיאולוגיה קיצונית או מרשעות אלא מהשאיפה המובנת לספק מזון ותנאי מחיה מינימליים למאות מיליוני סינים שהתרבו בלי חשבון. להמשיך לקרוא ←
למרות שאני חובבת נלהבת של תחרות חופשית – קונה במרכול של רמי לוי ומשתמשת בשירות הסלולרי שלו תמורת 40 ₪ לחבילת "הכול כלול" – הטלפון הקווי שהולדתו, כמוני, עמוק במאה העשרים, נשאר קשור לבזק והטלוויזיה ל-Yes. אולי זו סתם עצלות מצדי. האמת היא שהטלפון בד"כ תקין, YES מקרינה סרטים לא רעים להירדמות בשעת לילה מאוחרת וגם השירות היה בסדר. כלומר, כשהתקשרתי פעם בשנה לשרות לקוחות, קיבלתי מענה אחרי המתנה של כמה דקות, מה שאי-אפשר לומר על מוקדי השירות של HOT ושל מתחרים אחרים. אפילו סרטוני הפרסומת עם גידי גוב היו בתחילה משעשעים. להמשיך לקרוא ←
כל ילד שלישי בישראל גדל בעוני. שינוי בגובה הקצבאות לא יהיה פתרון נכון. מה שצריך להשתנות הוא המבנה שלהן – צמצום הדרגתי של הקצבאות מהילד הרביעי ואילך תוך הגדלת סכום הקצבה המשולמת עבור שלושת הילדים הראשונים במשפחה
פעם, לפני עשר ועשרים שנה, כשעורנו היה פחות עבה, חולל דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי סערה זוטא שהעסיקה את התקשורת ואת המערכת הפוליטית יותר משבוע. דוח העוני לשנת 2012 שפורסם השבוע וגילה שאחד מכל שלושה ילדים בישראל גדל בעוני, נדחק למקום הרביעי או החמישי במהדורות החדשות של אותו ערב ונעלם כעבור יום. ועוד באותו נושא, לרגל יום העוני הבינלאומי שחל בחודש שעבר פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה השוואה בינלאומית ממנה עולה ששיעור העוני בקרב ילדים בארץ גבוה פי שניים מהממוצע באיחוד האירופי. העובדות המצערות הללו אינן חדשות אולם כל פעם שהנתונים מתפרסמים שחור על גבי לבן, אנחנו מופתעים מחדש. איך יתכן שבמדינת ישראל עם תעשיית הי-טק מתקדמת, שיא בפרסי נובל ואבל לאומי על מותו זמר העם, שליש מהילדים גדלים בעוני? להמשיך לקרוא ←
אם בכוונתנו להמשיך לחיות עוד שנים רבות בחלקו המזרחי של אגן הים התיכון, איננו יכולים להמשיך להסתכל על השכנים רק דרך כוונת הרובה ומשגרי הטילים. שיווק גז טבעי למדינות המוסלמיות מסביבנו עשוי לקרב הסכמים גם בנושאים אחרים ואפילו לסייע בעקיפין לפיל השמן לעשות דיאטה…
מרבית הגזירות עליהן החליטה הממשלה בראשית השבוע יפסחו גם הפעם על עובדי מערכת הביטחון. לאחר מאבק מרשים של שר האוצר, החליטה אמנם הממשלה על קיצוץ בתקציב הביטחון אבל כמו תמיד, "נתנו לצה"ל לנצח" ולקבוע היכן לקצץ. כשנותנים לחתול לשמור על השמנת הוא מקפיד שלא יגעו בקערה הגדושה שלו וחותך את הפנכות הקטנות של האחרים – לא של החמאס ולא של אחמדינג'אד אלא שלנו, האזרחים.
והכל מפני שהפוליטיקאים, אלה שרגילים לתרגילים של הפוליטיקה הישנה וגם האחים הנמרצים שהבטיחו פוליטיקה חדשה, לא מעיזים לקבל החלטות באשר לגודל הצבא ותקציב הביטחון. משרד האוצר, מעלה הצעות הגיוניות אבל הממשלה בהנהגתו של נתניהו מאפשרת לחתול (מערכת הביטחון) לקבוע את גודל הקערה ואת טיב השמנת וכמו כל שמנת היא בכלל לא דיאטטית. יש בה לפחות 30% שומן שכולו מרוכז בשכר, בפנסיות ובהוצאות הגבוהות מדי של אגף השיקום. על אלה צה"ל נלחם בגבורה ותמיד מנצח. שכר קציני הקבע נשאר גבוה, הפנסיה המשולמת להם החל מאמצע שנות ה-40 לחייהם כשהם פורשים ופוצחים בקריירה שניה, גבוהה (76% מהשכר האחרון, כאשר בסיס הפנסיה כולל את רוב התוספות) וקצבה מופרזת משולמת בשנים האחרונות לכל המשפחות השכולות (דמים תמורת דם). רק חיילי החובה ממשיכים לקבל להשתכר אל צרור נקוב שאינו מכסה, לפי דווח של חיילים רבים, אפילו את הנסיעות לחופשה.
לא עובר שבוע ללא כותרת או נאום המעלה על ראש שמחתנו, או יותר נכון – דאגותינו, את מעמד הביניים. זה התחיל במחאה החברתית של קיץ 2011 והמשיך במערכת הבחירות לכנסת כשהמועמדים התחרו ביניהם מי ייטיב יותר עם אותה קבוצה נבחרת שרבים כל כך מרגישים שייכים אליה, גם אם טעות בידם.
נהוג לחלק את החברה לשלושה מעמדות כאשר מעמד הביניים נחשב לעמוד התווך שלה. הראשון שהעלה אותו על נס היה אריסטו שראה במעמד ביניים רחב ומשגשג ערובה לקיומו של משטר דמוקרטי והטיל עליו לתווך בין העשירים לעניים. אלפיים שנה מאוחר יותר ניסח הסוציולוג מקס ובר תאוריה של ריבוד חברתי המבוססת על מעמד כלכלי, סטטוס חברתי ועוצמה פוליטית. לימים, לאחר קריסת ברה"מ והתבססותה של השיטה הכלכלית הקפיטליסטית במרבית הארצות, הפכה חלוקת החברה לשלושה מעמדות על פי רמת ההכנסה למקובלת ביותר.
מקובל להגדיר את מעמד הביניים כמשקי-בית שגובה הכנסתם בשיעור 75% – 125% מן ההכנסה החציונית לנפש סטנדרטית (מושג כלכלי שמשקלל את מספר הנפשות במשפחה). הכנסה חציונית היא זו שלמחצית ממשקי הבית הכנסה גבוהה ממנה ולמחציתם הכנסה נמוכה ממנה. מעמד ביניים רחב מבחינת מספר משקי-הבית המשתייכים אליו ומבחינת משקלם בעוגת ההכנסות מעיד על חברה שוויונית יחסית. מעמד ביניים צר יכול להעיד על חברה מקוטבת אשר מצד אחד יש בה עניים רבים ומצד אחר עשירים רבים. נוסף על כך, משקל גבוה יחסית של מעמד הביניים מעיד על רמה גבוהה של צריכה פרטית שהיא אחד ממנועי הצמיחה של המשק. מחקרים העלו כי בהשוואה למעמדות האחרים, המעמד הבינוני הוא שמגדיל את הצריכה של מוצרים ושירותים כאשר רמת ההכנסה שלו עולה.
מקור: עיבוד של מרכז אדוה מתוך סקרי הכנסות של הלמ"ס
הלוח מציג נתונים לגבי משקי בית של שכירים בלבד אבל כיוון שאלה הם הרוב הגדול של משקי הבית בישראל ניתן לראות בו אומדן טוב לגודלו של מעמד הביניים ולהתכווצותו בשני העשורים האחרונים. חלק ממשקי הבית שנפלטו ממנו עלו למעמד הגבוה ואחרים מצאו עצמם גולשים למעמד הנמוך או אפילו לעוני.
מעמד הביניים עובר באחרונה תהליך התכווצות, לא רק בישראל אלא גם בארצות אחרות כגון ארצות הברית, הולנד, בריטניה ואוסטרליה. מסיבה זו התפתח באחרונה מודל מרחיב של מעמד הביניים שכולל משקי בית שהכנסתם נעה מ-75% עד 200% מההכנסה החציונית. מודל זה אומץ ע"י הבנק העולמי ומשמש גם את מרכז המחקר והמידע של הכנסת.
שכירים, עצמאיים ואלה שאינם עובדים.
מקור: מרכז המחקר והמידע של הכנסת, על פי ההגדרה המרחיבה של מעמד הביניים
השוואה בינלאומית של חלוקת ההכנסות מציגה תמונה עגומה אף יותר. גודלה של קבוצת האמצע בישראל נמוך באופן משמעותי ממשקל מעמד הביניים במרבית הארצות. במדינות סקנדינביה, למעלה מ-60% ממשקי הבית שייכים למעמד הביניים. אפילו באיטליה ויוון שהכלכלות שלהן מדשדשות בשנים האחרונות, מעמד הביניים גדול יותר מאשר אצלנו.
שיטה אחרת מחלקת את החברה לקבוצות לפי עשירוני הכנסה. מעמד הביניים מוגדר על פי שיטה זו בין העשירון הרביעי לשביעי (40% ממשקי הבית) או בין השלישי לשמיני (60% ממשקי הבית). מודל זה מציג את חלוקת ההכנסות בין קבוצות אוכלוסייה קבועות בגודלן ומודד את השינויים בחלוקת העוגה על פני זמן.
מקור: אתר MAKO על פי נתוני הלמ"ס
חשוב לזכור שכל המודלים הללו מתייחסים אך ורק להכנסות שוטפות ואינם מתחשבים כלל בבעלות על הון: בניירות ערך, בשוק הנדל"ן, בחו"ל ומירושות. לכן הנתונים על המעמד הגבוה לוקים ככל הנראה בחסר ומחמיצים חלק ניכר מעושרם של העשירים.
מפילוח הקבוצה לפי ענפי כלכלה עולה כי כ-30% מבני מעמד הביניים (אזרחים שהכנסת משק הבית שאותו הם מפרנסים נעה בין 75% ל-125% מההכנסה החציונית למשק בית), עבדו ב-2010 בשירותים ציבוריים. מדובר בעובדי מדינה, מורים וגננות, עובדי בתי חולים, שירותי הרווחה, הרשויות המקומיות והמגזר השלישי. כל אלה עשויים להיפגע מקיצוץ בתקציב המדינה – במיוחד קיצוץ המלווה בהורדת שכר או בצמצום עובדים. במקביל, בין 1992 ל-2010 חלה ירידה חדה במספר העובדים בתעשייה ובחקלאות מקרב מעמד הביניים.
שלא כמו בשטרות החדשים, אצלנו אין אפליה
נוהגים להאשים את המדברים בשם המעמד הבינוני שהם מייצגים בעיקר ותיקים ואשכנזים. הדוח של מרכז אדווה מצא שבעשורים האחרונים חל מהפך בקשר בין מוצא למצב כלכלי. ניתן לראות כי הקשיים של העולים שהגיעו מארצות האסלאם בשנות ה-50 כבר אינם משפיעים על מצבם הכלכלי של צאצאיהם. בשני העשורים האחרונים, זינק שיעור בני המעמד הגבוה שהוריהם עלו מארצות האסלאם מ-24.9% ל-45.3% מכלל האזרחים שמשתייכים לקבוצה זו. בהתאם, ירד שיעור ה"מזרחיים" ששייכים למעמד הנמוך ולמעמד הבינוני. תהליך דומה אך מהיר יותר עובר על יוצאי ברית המועצות לשעבר. חלקם בקרב המעמד הבינוני והמעמד הגבוה, עלה במקביל לירידה בחלקם בקרב המעמד הנמוך.
מתברר אפוא שריקי כהן מחדרה עם הכנסה של "קצת יותר מ-20,000 ₪" מגרדת את העשירון התשיעי ועל פי כל ההגדרות שוכנת לבטח במעמד הגבוה. מה שמוכיח ששר האוצר שמשקיף על כולנו ממרום העשירון או המאיון העליון צריך להתחיל ללמוד את הנתונים. לא יזיק אם יצא מהרשת החברתית (הרי מהכנסת הוא כבר יצא) למסע לא רק בין חדרה לגדרה אלא גם בין דימונה לקריית שמונה. רק כך ישמע, לא רק את תלונותיו של מעמד הביניים, אלא בעיקר את חברי המעמד הנמוך שחיים מתחת לקו העוני או מעט מעליו.
כל הפרשנים תמימי דעים שמערכת הבחירות לכנסת תתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים והנה מעז אבו-מאזן נשיא הרשות הפלסטינית, בראיון לערוץ 2, לקרוע את עטיפת הצלופן הכלכלית-חברתית מעל מערכת הבחירות לכנסת ולהזכיר לנו ולכל העולם שיש כאן כיבוש בן 45 שנים. איזו חוצפה. מה, הוא אינו יודע שלא מדברים על נושא רגיש זה ליד השולחן? קחו לדוגמה את כחלון ששקל להקים מפלגה ובינתיים חזר בו. מסביבתו נמסר שאינו מתכוון להתמקד בתחומי חוץ וביטחון, אלא בנושאים כמו קידום התחרות במשק, הורדת מחירים ושיפור מצבו של האזרח. גם יחימוביץ', שנתפשה בתחילה כשמאלנית רדיקלית, פועלת באחרונה באופן עקבי כדי להתרחק מתווית השמאל. היא נמנעת מלעסוק בסוגיות מדיניות ובנושאי דת ומדינה וכוכבי המחאה החברתית שהצטרפו אליה לא חולמים לטפל בכביסה המלוכלכת שמעבר לגדר ההפרדה.
יאיר לפיד חולם בכלל להיות שר החינוך ומבהיר שבכוונתו להתרכז בשיפור הישגי התלמידים. לפיד אמנם מצהיר כמי שכפאו שד על חידוש התהליך המדיני אולם מי שבוחר במכללת אריאל כבמה להכרזה על תהליך מדיני, חזקה עליו שאינו מתכוון להביא את התהליך או את הכיבוש לידי סיום. אפילו מרצ, מפלגת הבית של השמאלנים, כפי שהיא ממצבת עצמה בשלטי חוצות, משבצת את הנושא המדיני-בטחוני במקום השלישי במצע שלה – אחרי חברה וכלכלה ואחרי דת ומדינה. עם זאת, לזכותה יאמר שהיא המפלגה היחידה הדוגלת באופן מפורש בסיום הכיבוש.
יש כמובן סוגיות אחרות שנזרקות לחלל האוויר: ממשל תקין, ביעור קשרי הון-שלטון, צמצום מספר השרים בממשלה, הדברת האלימות, הורדת מחירי הדיור ועוד ועוד. כל אלה נושאים נכבדים הראויים לטיפול, אבל הסוגיה המרכזית שמאיימת על המשך קיומה של מדינת ישראל ושיש לה השפעה מכרעת על כל אחד מהנושאים האלה היא הכיבוש – השליטה רבת השנים על אוכלוסייה של שניים וחצי מיליון תושבים חסרי זכויות ביהודה ושומרון והמצור על כמיליון וחצי פלסטינאים ברצועת עזה. מסוגיה זו מתרחקים המועמדים כמפני אש.
אין לחמוק מהשלכות הסכסוך עם הפלסטינאים. המתמודדים בבחירות אינם רשאים "לא לעסוק בנושא המדיני" כי הוא זה שמכתיב את כל היתר – את המצב הכלכלי, את הביטחון הרעוע, את האלימות, את הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם ואת הכרסום בזכויות האזרח בארץ.
כלכלה: עם תקציב ביטחון מפלצתי של כ-60 מיליארד שקל (17% מהתקציב) בתוספת הכספים המוזרמים להתנחלויות מסעיפים חבויים בתקציבי המשרדים האחרים, לא נותרים משאבים לצמצום פערים, להעלאת רמת החינוך, להגדלת היצע הדירות ולהשקעה בתשתיות. נהפוך הוא, עם גרעון של 4% מהתוצר וממשלה שאינה רוצה או אינה מסוגלת לעמוד בפני מערכת הביטחון הרעבה תמיד ובפני הלובי החזק של המתנחלים, אנו צפויים אחרי הבחירות להעלאות מסים ולייקור השירותים הציבוריים שהמדינה עדיין מספקת, צעדים שיפגעו קודם כל בעניים ובמעמד הבינוני. מי שחושב שהעלאת מסים למאיון העליון, כמו שמציעה שלי יחימוביץ, ימלא את הבור הזה טועה ומטעה. העלאה כזו לא תצמצם את הגרעון בהיותה צמודה לתכנית הכרוכה בהרחבה תקציבית ניכרת.
ביטחון: מיותר לציין שהמשך הכיבוש מאיים על ביטחוננו יותר מכל גורם אחר. הוא מלבה את השנאה לישראל בעולם הערבי כולו ובאוכלוסייה הפלסטינית בפרט ומרחיק מאתנו בני ברית קרובים ורחוקים. לפני שבועיים, בשעה שעשרות אלפי אזרחים בדרום הארץ היו נתונים למטחי טילים מרצועת עזה, התפאר ראש הממשלה ש"החזרנו את הביטחון לאזרחי ישראל. נקטנו מדיניות תקיפה, שיקמנו את ההרתעה" איזה ביטחון ואיזו הרתעה? מערכת כיפת ברזל ששרפה כבר למעלה ממיליארד דולר מתגלה במערומיה וכל חיסול ממוקד ברצועת עזה מצמיח שניים-שלושה יורשים נחושים יותר. האמת היא שצהל, הצבא החזק (והיקר) ביותר במזרח התיכון, עומד חסר אונים מול כמה עשרות ג'יהדיסטים המפגיזים את אזור הדרום כל כמה שבועות כשהם משביתים מעבודה ומלימודים מאות אלפי אזרחים. כל מי שעיניו בראשו מבין שאין פתרון צבאי לסכסוך.
ובזירה המדינית: המדיניות הכוחנית של הממשלה קלעה את ישראל לבידוד בינלאומי מסוכן. אין עוד מדינה, מלבד סין המושלת בטיבט, שמקיימת משטר כיבוש ממושך כל כך. בהדרגה נמאסנו על כל העולם שמכביד את החרמות ואת הגינויים נגדנו. לא תענוג להזדהות היום כישראלי באירופה וטורקיה שהייתה מחוז תיירות קרוב וזול הוצאה אל מחוץ לתחום. אי–אפשר להמשיך להתקוטט עם כל העולם ולהמשיך להטיל יהבנו על ארה"ב לבדה שביום בהיר אחד עלולה אף היא להתנער, אם האינטרסים שלה יצדיקו זאת, מהמדינה הקטנה והמעצבנת במזרח התיכון.
אז איפה המפלגה שתישא את דגל השלום במערכת הבחירות? היכן המתמודד האמיץ שיכריז על סיום הכיבוש ועל הסדר עם הפלסטינאים כמשימתו העיקרית כשיגיע לשלטון? שלי יחימוביץ תומכת בהתנחלויות, יאיר לפיד רוצה תהליך מדיני באריאל, כחלון אמר שלבו בימין והצמד ביבי את ליברמן – הם הרי אדריכלי המצב האומלל הזה.
פעילי המחאה החברתית מהקיץ שעבר חברו אמש לתנועה למען שוויון בנטל בהפגנות מעוטות משתתפים נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת נתניהו. כאילו לא היינו בסרט הזה בקיץ שעבר, כאילו לא ביקרנו במאהל הפריירים ולא חזינו בסוף יוני במופע פרוע במיוחד לפתיחת עונת קיץ 2012.
מה השיגו המחאות האלה עד כה?
העלאה מתוכננת של המע"מ שתפגע בעיקר בעניים, העלאה חדה במחיר הדלק שפוגעת במעמד הביניים (או במה שנשאר ממנו), העלאה של מס הכנסה שתכווץ את ההכנסה הפנויה, קיצוץ צפוי בקצבאות הילדים שיכביד עוד יותר על משפחות צעירות ובתור פרס ניחומים – חינוך חינם לפעוטות בני 3-4 עם גננות מעטות מדי בכיתות גן צפופות. כל אלה ברמת המיקרו. וברמת המקרו – בתוך שנה הידרדרה כלכלת ישראל ממשק צומח ומאוזן יחסית למשק הסובל מגרעון תקציבי מפחיד וגולש באטיות למקום העגום בו נמצאות היום יוון, ספרד ומדינות נוספות באירופה. ומה השיגו הפריירים שדרשו גיוס לכל? ועדה (איך לא) שהתפרקה ותכנית "גיוס" גרועה ויקרה פי כמה מחוק טל.
לא לתוצאות כאלה פיללו פעילי שתי התנועות והאלפים שהצטרפו אליהם. מן הראוי שיעצרו לרגע ויחשבו כיצד להפוך את המחאה לאפקטיבית יותר, כיצד משיגים לא רק אהדה ציבורית וחשפה תקשורתית אלא גם ובעיקר תוצאות. הן בנושא הצדק החברתי והן בסוגיית גיוס החרדים מינה ראש הממשלה ועדות ללא כוונה אמתית ליישם את המלצותיהן. ועדת טרכטנברג הוציאה מתחת ידיה המלצות נכונות שרק קצתן אומצו על ידי הממשלה, ואילו בסוגיית גיוס החרדים קיבלנו מרקחת קואליציונית גרועה יותר מחוק טל שנגדו הוגשה העתירה לבג"צ.
צריך להודות אפוא שתנועות המחאה החביבות האלה לא השיגו דבר זולת "שינוי התודעה" של חלק מהציבור. למרבה הצער שינוי זה לא חדר לתודעתם של מקבלי ההחלטות. אלה מינו ועדות מלומדות, זרקו לקהל כמה סוכריות שחלקן התאדה בתוך שנה (מסים מופחתים על מכוניות קטנות ונקיות, קיצוץ בבלו על דלק) והשתמשו בדרישות המחאה כתירוץ לפריצת מסגרת התקציב לטובת… המתנחלים, החרדים והלובי החזק של מערכת הביטחון.
הדרך הנכונה להתמודד עם המשנה הכלכלית והפוליטית של ממשלת נתניהו היא לדרוש שינוי בחלוקת העוגה בצד צעדים להגדלתה. בסוגיית הגיוס אפשר לבחון מתן פטור מלא לחרדים תמורת חיסול כל התמיכות והקצבאות לישיבות, לאברכים ולמוסדות חינוך שאינם מלמדים מקצועות ליבה.
העלאת יעד הגרעון עליה החליטה הממשלה לפני שבועות ספורים, פירושה הגדלת האוברדרפט הלאומי. היא איננה משנה את סדרי העדיפויות ואיננה מבטיחה שכספי ההלוואות שהממשלה נוטלת יוקצו למטרות ראויות. מה שהיה הוא שיהיה: קבוצות בעלות כוח פוליטי ימשיכו לקבל את חלקן ואף יגדילו אותו ואילו הצעירים שמשרתים בצה"ל, שעובדים ומשלמים מסים, ימשיכו לשאת בעול ולראות כיצד המקורבים – החרדים, המתנחלים, אנשי מערכת הביטחון (לא כולל חיילים בשרות חובה המשתכרים 352 ₪ לחודש) ממשיכים לדרוש ולקבל את חלקם מהעוגה.
צדק חברתי פירושו חלוקת משאבים שוויונית יותר וחלוקה זו כרוכה, מה לעשות, בקיצוצים מכאיבים לאלה שהתרגלו לקבל יותר. על תנועות המחאה להיות ממוקדות יותר בדרישותיהם ולא להסס להציע מקורות מימון לכל אחת מהן. אין כנראה מנוס מעימות עם הקבוצות החזקות שמעולם לא מקצצים להן דבר. בהזדמנות זו, כדאי גם להכות על חטא ולאמץ, באיחור של כמעט שנה, את מסקנות ועדת טרכטנברג שלא רק המליצה על צעדים להגברת השוויון אלא גם לא היססה להצביע על בורות השומן ועל המקורות הראויים למימון המלצותיה.
מי אמר שהאלימות לא משתלמת. הנה, רק הוצאתם כמה מאות מפגינים לרחוב ושברתם כמה זגוגיות של בנקים – מקדשי הקפיטליזם, ובתוך שלושה ימים הודיע ראש הממשלה עלהגדלת יעד הגרעון במקום העלאת המסים המתוכננת. בקצב הזה, אם תצליחו להפריע למנוחת השכנים ותחסמו כמה כבישים ראשיים, תקבלו כמעט כל מה שתבקשו, העיקר שהשקט יחזור. אלא שעל ההלוואות האלה כולנו חתומים והחשבון יוגש לנו, אזרחי ישראל מהמעמד הבינוני ומטה, בתוך זמן קצר. את ההלוואות יחזירו לא הטייקונים, לא הגנרלים ולא הפוליטיקאים אלא אנו ובנינו ובני בנינו, בתוספת ריבית.
אם יפרוץ משבר כלכלי ניאלץ לפרוע את ההלוואות האלה עוד לפני הבחירות (מסים כבר אמרנו?) ואם לא – אז מיד אחריהן. את התוצאות ההרסניות חיים על חשבון הלוואות אפשר לראות בימים אלה ביוון ובספרד. גם שם הממשלות לא שאלו את דעת הציבור לפני שהנפיקו אגרות חוב במיליארדי יורו.
העלאת יעד הגרעון, פרושה הגדלת האוברדרפט הלאומי. היא איננה משנה את סדרי העדיפויות ואיננה מבטיחה שכספי ההלוואות שהממשלה נוטלת יוקצו למטרות ראויות. מה שהיה הוא שיהיה: קבוצות בעלות כוח פוליטי ימשיכו לקבל את חלקן ואף יגדילו אותו (ביבי לדוגמא לוחץ על ועדת פלסנר למתן את הסנקציות הכלכליות על החרדים) ואילו אתם – צעירים משכילים שעובדים, משלמים מסים ומשרתים בצה"ל; אתם יחד עם תושבי הפריפריה והקשישים – תמשיכו לשאת בעול ולראות כיצד המקורבים – החרדים, המתנחלים, מערכת הביטחון והטייקונים אשפי התספורות – ממשיכים לקבל את חלקם הגדול מהעוגה. תשכחו מדיור ציבורי, מפתיחת שוק המזון ליבוא מתחרה, מפרוק הפירמידות ומהקטנת כוחם של המונופולים.
הדרך הנכונה לשינוי סדרי העדיפויות היא זו שהוצעה על ידי ועדת טרכטנברג שאת מסקנותיה דחיתם בזלזול וביהירות. נכון, הוועדה לא טיפלה בכל חוליי התקציב ולא נתנה מענה לכל דרישותיכם, אבל היא הציעה מסלול נכון – לחלק מחדש את העוגה מבלי לשעבד אותנו להלוואות מסוכנות לטווח ארוך. הוועדה לא היססה להצביע על מקורות שמהם אפשר להעביר כספים למילוי דרישות המחאה. היא הציעה קיצוץ זוחל בתקציב הביטחון הענק שלעולם אינו שבע, העלאת מסים צנועה לעשירים, הפחתת מסים צנועה להורים, פתיחת שווקים ליבוא מתחרה, העמקת הגבייה מההון השחור, פרוק הפירמידות ושינויים מבניים אחרים. אם תוסיפו, וזה תפקידכם, להמלצות אלה קיצוץ בכספים הייחודיים לחרדים והפסקת ההשקעות בהתנחלויות, תקבלו בסיס תקציבי סביר ליישום המלצות הוועדה.
צדק חברתי פרושו חלוקת משאבים שוויונית יותר וחלוקה זו כרוכה, מה לעשות, בקיצוצים מכאיבים לאלה שהתרגלו לקבל יותר מִכֶּם. לא כולם יחבקו אתכם אם תהיו ממוקדים יותר בדרישותיכם ואם תצביעו על אי-השוויון הקיים בחלוקת העוגה. אולם יש לשער שתזכו לא רק בתשואות לפסטיבל קיץ ברחובות תל-אביב אלא גם בתמיכה יציבה שאינה מתעייפת, במאבק למילוי דרישותיכם הצודקות.
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך:
עמי ונכרי – עמי קודם.
עני ועשיר – עני קודם.
ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין.
עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין.
(בבא מציעא)
מילים רבות נכתבו על גילויי הגזענות והסתה נגד מהגרי העבודה מאפריקה. קול קורא בנושא זה אף פורסם בסוף השבוע על ידי קבוצה מכובדת של פרופסורים וחתני פרס ישראל, בדרישה שהממשלה תתיר העסקה זמנית של זרים ותנקוט סוף סוף במדיניות הגירה כוללת. ישראל עומדת היום בפני בעיה הומנית ודמוגרפית שמדינות דרום אירופה ומערבה מתמודדות אתה שנים – תושבי היבשת השחורה הענייה, השסועה ולמודת המלחמות נמלטים ממנה במטרה לשפר את עתידם. בשנתיים האחרונות גילו הנמלטים מארצות מזרח אפריקה את ישראל כיעד אטרקטיבי שקל יחסית לחדור אליו.
חשוב להבהיר שהשתלחות של שרים וחברי כנסת נגד מסתננים מאפריקה, כמו זו שהייתה לפני כחודש בהפגנה בשכונת התקווה, היא חמורה ומסוכנת. אך אין זה פלא; מי מסית נגד שכנינו הפלשתינאים ואינו עוצר את חמומי המוח הפוגעים בהם, בל יתפלא כאשר האלימות המילולית והלא-מילולית זולגת מיהודה ושומרון לעבר המסתננים מאפריקה. לא צריך להיות היסטוריון כדי להיזכר במקרים דומים מהתקופות האפלות ביותר באירופה. החליפו "סודנים ואריתראים" ב"יהודים" ותקבלו התבטאויות זהות באירופה במחצית הראשונה של המאה שעברה, ותוצאות ידועות.
האמת היא שהאפריקאים המגיעים אלינו, ולא משנה אם נקרא להם מסתננים, פליטים או מהגרי עבודה, בורחים מארצות שבהן האלימות והעוני אינם מותירים סיכוי גבוה לחיים טובים או אפילו לחיים בכלל. אנשים מוכי גורל אלה אינם פושעים ואם אחדים מהם נדחפים למעשי פשע מתוך ייאוש, הם אינם שונים מעבריינים תוצרת כחול-לבן.
אחרי שהבהרנו את הרקע התודעתי נשאלת השאלה: האם מדינת ישראל הקטנה והצפופה יכולה לקלוט מאות אלפים, אם לא מיליוני אפריקאים הנסים על נפשם? ואם התשובה שלילית, כיצד אפשר לעצור את השיטפון הזה?
ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם עם ריבוי טבעי גבוה שאין לו אח ורע בארצות המפותחות, אם נוריד משטח המדינה את הנגב המדברי שאפילו המסתננים אינם ששים להתיישב בו, נגיע לצפיפות גבוהה עוד יותר. תוספת של כמה מיליוני מהגרים תהפוך את הארץ הקטנה הזו לסיר רותח, מבלי להזכיר בעיות חברתיות וכלכליות שיוחרפו עם קליטת מספר גדול מאוד של מהגרים חסרי כול (לתשומת לב מארגני מחאת הקיץ). לאלה הטוענים שהמדינה פותחת את שעריה רק ליהודים כדאי להזכיר כי בעשרים ושתיים השנים האחרונות נקלטו בארץ כמיליון וחצי עולים מברה"מ לשעבר ומאתיופיה – כשליש מהם לא יהודים.
המסתננים מאפריקה באים אלינו במטרה לעבוד, להתבסס כלכלית ולהשתקע. רובם נקלטים בעבודות זמניות בחקלאות, בבניין, בבתי מלון ומסעדות, בשמירה ועיסוקים אחרים בעלי שכר נמוך. הם דוחקים ממשרות אלה ישראלים חסרי השכלה וגורמים לירידת שכרם של אלה שעדיין עוסקים בעבודות אלה ובדומות להן. בכך הם מעמיקים את פערי השכר ואת אי-השוויון הגבוה בלאו הכי. מדוח העוני שפורסם בשנה שעברה מתברר כי עלה חלקם של העובדים בקרב המשפחות הנמצאות מתחת לקו העוני. כלומר, עניים שכניסתם לשוק העבודה לא הוציאה אותם ממעגל העוני. כך הופכים העניים לעניים יותר והעשירים שיוצאים נשכרים מירידת עלות העבודה, נעשים עשירים יותר. זאת ועוד, עניי ישראל סובלים לא רק מתחרות בשוק העבודה אלא גם מריכוז לא הוגן של המסתננים בשכונתם וכתוצאה מכך בירידת איכות החיים בישובים ובשכונות שגם קודם לכן סבלו מהזנחה. עד לא מכבר הובילו אוטובוסים את המסתננים שעברו את הגבול היישר לשכונת התקווה, לאזור התחנה המרכזית בתל-אביב ולאילת. לא לכפר שמריהו ולרמת אביב ג'.
המסתננים שהשיגו עבודה בארץ מתקשרים לקרוביהם ולמכריהם בארצות המוצא, מספרים להם על הצלחתם ומעודדים אותם לצאת לדרך. על פי הערכות שונות נמצאים במצרים למעלה ממיליון מהגרים בדרכם לישראל ולמדינות אירופה.
הדרך היחידה לעצור את שטף ההגירה הלא חוקית היא להפוך את ישראל למקום לא אטרקטיבי עבורם. זרם המסתננים ייפסק רק אם אלה שכבר הגיעו ידווחו לחבריהם ולקרוביהם באפריקה שאין להם מה לחפש אצלנו. שמהגרים לא חוקיים מוחזרים לאפריקה או נכלאים מיד עם חציית הגבול. הגדר בגבול המצרי שנבנית באיחור רב עשויה אומנם לעצור חלק מהמסתננים אבל ניסיונן של מדינות אירופה מראה שאם תהיה להם תעסוקה ימצאו האנשים הנואשים האלה דרכים להסתנן: אם לא דרך מצרים, אז דרך ירדן, ואם לא מירדן, אולי בסירות מהים (כמו הספינות הרעועות שמנסות להגיע לחופי ספרד ואיטליה).
אגב, אם אכן קיים מחסור בעובדים בחקלאות, בבניין ובשרותי הארחה, ענפים שמחפשי עבודה ישראלים אינם ממהרים לעבוד בהם, מדוע לא לאפשר כניסה של עובדים פלשתינאים? אלה יחזרו בערב לביתם ביהודה, שומרון ועזה, יזרימו כסף נחוץ לכלכלה הפלשתינאית ויורידו את שיעור האבטלה הגבוה כל כך בקרב שכנינו ממזרח ומדרום. כך גם ניצור פתח לדו-קיום נורמלי יותר עם הפלשתינאים.
כפי שמצינו במשנה: עניי עירך קודמים ואחריהם, עניי שכנינך.
במחשבה תחילה 