לציבור הישראלי שבחר בממשלת ימין קיצוני רק לפני כמה חודשים, מגיע ציון נכשל בהיסטוריה של העת החדשה. הטרור הפלסטיני חוזר בגדול והאינתיפאדה השלישית יצאה לדרך. בתוך שבוע נרצחו בירושלים ובשטחים ארבעה יהודים ונפצעו יותר מעשרה. והיום, היום הראשון של "אחרי החגים" כשנדמה היה שגל הטרור נרגע, אירעו לפחות שני פיגועים בתוככי הקו הירוק.
התגובה הפבלובית של ממשלת ישראל, שלא למדה דבר בחמישים שנות הכיבוש ובעשרות שנות ההתנגדות האלימה של הפלסטינאים, היא: מה שלא הולך בכוח ילך ביותר כוח. מאות שוטרים וחיילים מתפרסים בסמטאות העיר העתיקה של ירושלים ומבריחים את התיירים המעטים שמגיעים בכלל לארץ. כוחות הביטחון עוצרים עשרות ומאות פלסטינים – מבוגרים השולפים סכינים, ילדים המיידים אבנים ואפילו מפגינים המניפים דגלי פלסטין. עכשיו יצטופפו בבתי הכלא עוד כמה מאות מחבלים. ומה הלאה? מה יעצור צעירים זועמים שמוכנים למות על "הגנה על מסגד אל-אקצה" או מעדיפים לשבת בכלא הישראלי על פני חיים חסרי תקווה?
במחשבה תחילה 