קללת הריבונות

בעקבות סרטו של רינו צרור: יהודים פעם שלישית

צפיתי השבוע בסרטו של רינו צרור – יהודים פעם שלישית. סרט מושקע על נושא מדובר הסובל מכמה אי-דיוקים היסטוריים. כמו שכותב צרור, הריבונות אבדה לעם ישראל פעמיים, בכל פעם אחרי תקופה קצרה של עצמאות מדינית, ומסיק מכך תחזית עגומה לגבי סיכויי ההישרדות של מדינת ישראל. הוא מוצא בישראל של היום קווי מתאר דומים לתקופת בית ראשון ושני – שחיתות שלטונית, פערים כלכליים וקיצוניות אידיאולוגית בקרב קבוצות קטנות בעלות השפעה רבה. ואכן, שלטון רומא בארץ ישראל התייחד, לעומת שלטונה בארצות אחרות, בהתנגדות העזה שעורר בקרב תושבי הארץ היהודים. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית, המבוססת על אידאולוגיה אנטי־רומאית, הארוכה והקשה ביותר. מה שיכול להסביר את המרד הגדול ומרד בר-כוכבא ששניהם הסתיימו בתבוסה, בחורבן וביציאה לגלות.

רינו צרור לוקח את הדאגה המובנת בעת הזאת לעתידה מדינת ישראל ומזהיר אותנו מפני איבוד הריבונות. ואני שואלת האם שמירה קנאית על הריבונות היא שתבטיח לנו עתיד בטוח? או שמא דווקא אסטרטגיה של הסכמים ושיתופי פעולה מדיניים וכלכליים היא הדרך להבטיח את עתיד הדורות הבאים במקום הזה?

בויקיפדיה קראתי שריבונות היא מושג מרכזי הקשור להיתר של מדינה להשתמש בכוח: הן פנימה והן כלפי חוץ. כוח יכול להתבטא במספר  דרכים, אחד מהם הוא ריכוז אמצעי האלימות של המדינה )צבאמשטרה(  בידי הסמכויות הפוליטיות. משמע, למדינה ולבאי כוחה בממשל יש יכולות להגן על המדינה מפני גורמים עוינים מבפנים ומחוץ, ולאכוף את חוקיה על האזרחים.

במקום אחר מצאתי הגדרה מפורטת יותר: מדינה נחשבת ריבונית כאשר מתקיימים בה התנאים הבאים:

  1. שטח: טריטוריה בעלת גבולות מוגדרים ומוסכמים הכוללים יבשה, מים ואוויר, עליה מוחל שלטון המדינה.
  2. אוכלוסיה: האנשים החיים בשטח המדינה והנתונים לשלטונה. האוכלוסיה מורכבת מציבור אזרחים וממיעוט תושבים שאינם אזרחים.
  3. שלטון: גוף השולט באמצעות מוסדותיו וחוקיו על הטריטוריה של המדינה ועל אוכלוסייתה.
  4. עצמאות: ריבונות כלפי פנים וכלפי חוץ: יכולתה של המדינה להחליט כיצד לנהל את ענייני הפנים והחוץ ללא התערבות תוך השגת הכרה בינלאומית.
  5. הכרה בינלאומית: קבלה של המדינה על-ידי מדינות אחרות המכירות בריבונותה. קבלה זו באה לכדי מימוש בקשרים דיפלומטיים, כלכליים, תרבותיים ואחרים בין המדינה למדינות אחרות. ההכרה הנרחבת ביותר היא קבלת המדינה כחברה באו"ם.

האם ישראל שמסרבת לקבוע גבולות מוגדרים ומוסכמים כבר 52 שנה היא מדינה ריבונית? ישראל החילה את ריבונותה על מזרח ירושלים אבל לא העניקה לתושביה הלא יהודים אזרחות. אין להם דרכון ישראלי והם אינם זכאים לבחור לכנסת. יתרה מכך, כ-4 מיליון פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה הנתונים תחת ממשל צבאי או מצור ללא זכויות הם יותר ממיעוט ואעפ"י כן אינם נכללים בריבונות הישראלית. עכשיו מבקשות מפלגות הימין לספח את כל השטח, כלומר להחיל את הריבונות הישראלית על כל הגדה המערבית מבלי להעניק אזרחות לתושביה הלא יהודים. "פרידמן מדבר על סיפוח, אנחנו מדברים על ריבונות" אומרת ח"כ ציפי חוטובלי. ריבונות היא איפוא מושג גמיש מאוד שמוגדר לא על ידי ויקיפדיה אלא על ידי בעלי הכוח הפוליטי והצבאי.

מספיק להסתכל סביבנו כדי להבין שריבונות אינה מבטיחה דמוקרטיה ובוודאי שאינה מבטיחה שגשוג כלכלי. עוני ופערים כלכליים היו ויהיו בכל מקום, גם במדינות השומרות בקנאות על ריבונותן. אזרחי אירופה שמסרו מרכיבים מהותיים מהריבונות שלהם למוסדות האיחוד (EU), נהנים  מהרבה יותר חירות, שגשוג כלכלי וחופש תנועה  מאשר תושבי מדינות ריבוניות לעילא כמו סין, צפון קוריאה ותורכיה – מדינות ריבוניות הסובלות מעריצות והגבלות על זכויות הפרט.

בכלל, האיחוד האירופי הוא דוגמה נפלאה לחשיבות המשנית של הריבונות המדינית. הוא נולד בתגובה לשתי מלחמות העולם שקרעו את אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20 וגרמו לחורבן נורא ולמותם של מיליונים.  מוראות המלחמה הביאו את אזרחי אירופה להבנה שרק איחודה של היבשת תחת מסגרת מדינית וכלכלית, יבטיח את השלום לטווח ארוך. הם חישקו את המדינות זו לזו במערכת הסכמים וחקיקה במטרה למנוע סכסוכים אלימים בעתיד.

מדינות האיחוד האירופי מוותרות על תחומים שונים של ריבונות בתחומי מטבע, מדיניות חוץ וביטחון, מדיניות כלכלה והגירה, תקינה וסביבה. כל אלה בתמורה לחירויות רבות ולשגשוג כלכלי הנובע ממבנה פדרטיבי ויתרון לגודל. סמכויות הממשל מתחלקות בין הממשלות הלאומיות "הריבוניות" ובין המוסדות המרכזיים. בקיצור, מבנה פדרטיבי. בארה"ב מתקיים משטר פדרטיבי שונה למעלה ממאתיים שנה. 50 המדינות התאגדו ל-United States of America ובהדרגה מסרו יותר ויותר סמכויות בידי הממשל המרכזי. יחד עם זאת, בתחומי החינוך, הבריאות והתשתיות, מוסדות המדינה (STATE) קובעות. אנחנו רגילים לראות בארה"ב מעצמה מונוליטית עד שאיננו מבחינים לפעמים בהבדלים התרבותיים והכלכליים העמוקים בין המדינות, באחרונה ביחס להפלות. גם קנדה היא פדרציה של פרובינקיות וטריטוריות, לפני כמה עשורים שקלו תושבי מחוז קויבק הדוברים צרפתית להיפרד מקנדה הדוברת אנגלית ולהקים מדינה עצמאית אך בסופו של דבר חזרו בהם מכוונה זו לאחר שקיבלו אוטונומיה תרבותית רחבה יותר.

כל הטיעונים האלה אינם מתעלמים מהצורך הטבעי והראשוני כל כך של בני אנוש להשתייך לקבוצה או לשבט, לשמור על השפה, התרבות, הסמלים והמורשת שלהם ובכך לבדל את עצמם מקבוצות אחרות. לא מקרה הוא שהאיחוד האירופי מעודד ומממן מיזמים בתחומי התרבות, השפה והמורשת של המדינות החברות בו ומנגיש אותם לציבור הרחב בבחינת הכר וכבד את המורשת שלך ושל שכניך ליבשת. רק מדינה טוטליטרית דוגמת ברה"מ ניסתה לעצב אדם חדש חסר דת והשתייכות אתנית; למחוק הבדלים תרבותיים, הבדלי שפה ודת בין העמים השונים שנאלצו להסתופף תחת מטריית האימפריה הסובייטית.

מפה של הבלקן -7 מדינות על שטחה של יגוסלביה. מקור: ויקי מסע

ברם, השאיפה לעצמאות וריבונות של כל שבט או קבוצת אוכלוסייה מובילה במקרים רבים ללאומנות, להתבדלות ולסכסוכים והיא כרוכה בד"כ בחוסר יעילות ובירידה ברמת החיים. הדור שהיה עד לחורבן ולמלחמות ההרסניות במאה העשרים הלך לעולמו והיום קם דור שרבים מבניו הולכים שולל אחר מנהיגים לאומניים המקדשים את הריבונות. כך קורה בהונגריה, בפולין ובברזיל. כך קרה גם בבלקן בעקבות התפרקות יגוסלביה. המלחמות בין העמים והקבוצות האתניות השונות בבלקן בשנות ה-90 אופיינו כמלחמות אתניות , בין סרבים בצד אחד, לבין קרואטים בוסנים ואלבנים מצד שני; אך גם בין קרואטים ובוסנים בבוסניה, ובין מקדונים ואלבנים במקדוניה. למלחמות היו שורשים עמוקים של סכסוכים פוליטיים, תרבותיים ומתח אתני ודתי . כתוצאה מכך קמו המון מדינות קטנות ועניות – סרביה, בוסניה, מונטנגרו, קוסובו, קרואטיה ומקדוניה. אם במקום להילחם זה  בזה היו תושבי הבלקן משכילים לשתף פעולה במבנה פדרטיבי כלשהו, מצבם הכלכלי והפוליטי היה היום טוב בהרבה. תהליך דומה קרה בצ'כוסלובקיה לאחר הסתלקות ברה"מ, כאשר הסלובקים נפרדו מהצ'כים, הכריזו על מדינה עצמאית ונשארו מאחור בתחומים רבים.

האם ישראל היא באמת מדינה ריבונית נוכח התלות הגוברת בארצות הברית? רק בשבוע שעבר מחו בכירים בממשל האמריקאי על חוזה שחתמה ממשלת ישראל עם חברה סינית להקמה ותפעול של נמל חדש בחיפה. בעניין אחר, כדי לא להרגיז את הנשיא טראמפ, ישראל הרשמית חוששת לגנות תקיפות אנטישמיות שהתרבו בארה"ב בשנה האחרונה. 

לא מקרה הוא שהארצות החזקות והעשירות ששומרות על הדמוקרטיה וזכויות הפרט הן ארה"ב, קנדה ואירופה. מדינות שהשכילו ליצור משטר פדרטיבי תוך שיתוף פעולה בין הקבוצות בקרבן ועם מדינות אחרות בעולם.

ומה כל זה אומר עלינו ועל שכנינו הפלסטינים? בשני צידי הסכסוך מדברים על זכויות היסטוריות, על מקומות קדושים ועל ריבונות נכספת. מי צריך ריבונות בעיר העתיקה של ירושלים? מדוע לא להותיר את המקום הנפיץ הזה ללא ריבונות או בריבונות האל, או האו"ם או כל גורם חיצוני אחר.

יתכן שרינו צרור צודק והעם היהודי אינו מסוגל לקיים מדינה עצמאית וריבונית לאורך זמן אבל אפשר למנף את הפגם "הגנטי" הזה לטובת פרויקט אזורי. הייתכן שהפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני טמון במבנה פדרטיבי כלשהו?

דברים שנשאתי הערב בשם המשפחות השכולות בטקס יום הזיכרון בקרית טבעון

משפחות אהובות, נכבדים יקרים, תושבי קרית טבעון,

ארבעים ושמונה שנים אנחנו באים כל שנה לערב המיוחד והקשה הזה ופוגשים כאן אחיות ואחים לשכול, מכרות ומכרים וחברים מימי הילדות. יאיר נהרג ב-1970 לפני שהתקינו את החלקה הצבאית בטבעון ולכן הוא נקבר בחיפה. מחר כשאתם תתייחדו עם זכר הנופלים בבית העלמין ביער השומרים אנחנו נצטופף עם עוד אלפים בבית הקברות הצבאי בחיפה. בתחילה באנו לכאן ולשם עם אבא ואמא, אחרי מותו של אבא באנו שנים רבות עם אמא ובחמש השנים האחרונות עמוס אחי ואני באים. רק שנינו נותרנו מהמשפחה היפה הזו. 

יאיר נולד כבן זקונים להורינו פסיה ויחזקאל פנט שהיו מראשוני המתיישבים בטבעון. יחזקאל, בהיותו מפקד ההגנה בעמק, נפצע קשה בעימות עם פורעים בדואים ליד קיבוץ אלונים וממלחמת השחרור שירת 15 שנה כאלוף משנה בצה"ל. שלא כמו עמוס ואני, שנולדנו לפני קום המדינה בתנאים לא תנאים, יאיר נולד בטבעון כשההורים הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. תמיד אמרנו שנולד עם כפית של זהב בפה. אבל הזהב והאור שקרן ממנו לא עזרו לו להאריך ימים. יאיר נהרג בפעולה של סיירת גולני נגד הפתח-לנד בדרום לבנון חודשים ספורים לאחר שמחבלים ירו באוטובוס שהסיע את ילדי אביבים לבית הספר ורצחו רבים מהם.

יושבים כאן הורים, אחים ואחיות, בנות ובנים, נכדות ונכדים של עוד עשרות צעירים בני 20 ויותר. חלקם נולדו עם כפית של זהב, אחרים עם כפית אחרת, אבל כולם חלמו גבוה ורחוק. אחרי מותו מצאנו בין הספרים שליד מיטתו של יאיר ספר מתמטיקה שקרא בו, מתוך כוונה להתחיל בלימודי מתמטיקה אחרי השחרור.

הייתי בהריון כשיאיר נפל, וכשעמדתי על קברו ביקשתי מאלוהים שאלד בת, כי בנים עלולים להיהרג במלחמה. אבל אלוהים חנן אותי בשלושה בנים – שלושתם יפים וחכמים. לימים, שלושתם שירתו בחילות קרביים וסידרו לי תשע שנים של דאגה טרופה ועוד חודשים לא מעטים במילואים. בני הצעיר השתתף לפני חמש שנים במלחמת צוק איתן, והיום נכדי הבכור חגג 16. ואני שואלת את עצמי, עד מתי?  

יש ארצות שסובלות מאסונות טבע קטלניים. למזלנו, אין אצלנו רעידות אדמה, צונאמי או הוריקנים, והשנה אפילו התברכנו בחורף נדיב במיוחד. אצלנו לא נפגעים מאיתני הטבע, אצלנו נהרגים במלחמות ובאירועי טרור, כולם מעשי ידי אדם. ומשום כך, בידי האדם נתונה גם היכולת ולדעתי גם החובה לעצור את שרשרת ההרג והשכול. עתידם של הילדים והנכדים שלכם ושלי בארץ האהובה הזאת תלוי בכך. לא פחות. 

אותו יום מר ב-1970 הפך אותי לפעילת שלום ובשנים האחרונות אני חברה בתנועת נשים עושות שלום. אני רואה בפעילותי זו הנצחת זכרו של יאיר, כי אם יש משמעות למותו בגיל כה צעיר, זו המשמעות:  סיום הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרכי שלום.

נכון, זה לא תלוי רק בנו, אבל מתפקידנו ליזום ולהניע תהליכים של פיוס והסכמה. מחובתנו לעשות הכל כדי להוריש לילדינו ולנכדינו מדינה מתוקנת, מדינה דמוקרטית, יהודית ובטוחה, החיה בשלום עם שכניה. 


מה למדתי על טבע האדם ואיך הוא קשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני

בשבוע שעבר השתתפתי במפגש חשיבה ולמידה לארגוני חינוך לשותפות.  לאירוע שהתקיים במרכז היישומי לפסיכולוגיה של שינוי חברתי במרכז הבינתחומי בהרצליה, הוזמנו נציגים של ארגוני חינוך ועמותות (בעיקר נשים) שעושות עבודת קודש בחינוך הנוער לקבלת האחר, לקירוב בין תלמידים יהודים וערבים ולשיתופי פעולה בין קבוצות במיזמים משותפים.

פרופ. ערן הלפרין, חוקר בכיר של יישוב סכסוכים ומי שהקים את המרכז היישומי, פועל כבר כמה שנים להוציא מן הכוח אל הפועל את ממצאי המחקר בנושא. בשתי הרצאות הציג פרופ. הלפרין ממצאים על הבסיס הפסיכולוגי של עוינות ואי-שוויון בין קבוצות. פרופ. גיל דיזנדרוק מאוניברסיטת בר-אילן סקר מחקרים שלו ושל אחרים ששאלו האם נולדנו להפלות? האם העוינות הבין קבוצתית היא מולדת ואם כן, מה עושים עם זה?  (התשובה לשאלה הראשונה והשניה חיובית).

המסקנות בקיצור נמרץ: השייכות לקבוצה מעניקה לפרט הרגשה טובה לגבי עצמו והיא עושה זאת בין היתר על ידי השוואת הקבוצה שלו לקבוצות אחרות והנמכה של קבוצת החוץ ביחס לקבוצתו. דוגמא: נהוג לומר ש"צהל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". האם לא די בהכרזה שצה"ל הוא צבא מוסרי מאוד? כנראה שלא. המשפט מדגיש תכונה חיובית בהשוואה לכל הצבאות בעולם ולכן, אם אני מזדהה עם צה"ל, גם אני אישה מוסרית, אדם טוב יותר. יש כאן השלכה דידוקטיבית – מהקבוצה לפרט.

מניסויי שדה עולה שטיעונים של הוגנות, מוסר וצדק אינם מועילים לשכנוע. הניסיון לשכנע אנשים בתועלת של win-win לא עובד. מתברר פעם אחר פעם שאנשים זקוקים לאבחנה בין קבוצות ולהנמכה של קבוצת החוץ, מה שמוביל במקרים רבים לגזענות, להדרה ולהשפלה. תופעה פסיכולוגית זו נצפית פעם אחר פעם ב"ניסוי הקבוצה המינימלית" שבו הנסיינים מפלים את קבוצת החוץ למרות שהקבוצות מחולקות באופן רנדומלי ואין ביניהן סכסוך אמיתי.

גם ההטיות הקוגניטיביות שנחקרו על יד טברסקי וכהנמן תומכות בממצאים הללו. במקרים רבים קבוצת החוץ נראית הומוגנית – לכל היהודים אף ארוך וכולם עוסקים בכסף, כל הפלסטינים הם מחבלים פוטנציאלים, כל היפנים נראים אותו דבר,…  ואילו בקבוצה שלי כל אחת נראית שונה והיא בעלת תכונות ייחודיות. כך קורה גם עם טעות הייחוס הבסיסי – כשאנחנו נתקלים בהתנהגות גרועה של האחר (לדוגמה: נדחף לראש התור), אנחנו מייחסים את התנהגותו לאופיו או לאופיה של הקבוצה שאליה הוא שייך, אולם כאשר חבר בקבוצה שלנו מפגין התנהגות גרועה, אנחנו מייחסים זאת לסיבה חיצונית – מיהר לטיסה, לאמו בבית חולים…

אגב, ההטיות האלה מתקיימות בכל חברה בעולם, אולם קונפליקט אמיתי בין קבוצות המתחרות ביניהן על משאבים כמו בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מעצים ומגביר את ההטיות האלה.

בהמשך המפגש בבינתחומי הוצעו התערבויות אפשריות לתיקון הקלקולים בטבע האנושי. כך למשל נעשה ניסיון להגדיר את דמות הבוגר הרצויה – "תוצר אידיאלי של מסגרת חינוכית שהצליחה לקיים חינוך לשותפות". הבוגר הנכסף יש זהות חברתית ישראלית, סובלנות כלפי חברי קבוצות חברתיות אחרות, רגישות לאי-שוויון חברתי ומבני, נכונות לפעול באופן אקטיבי להפחתת אי-שוויון ועוולות, כמו גם מוכנות ומוטיבציה לקרבה עם חברים בקבוצות אחרות.

כששומעים מפי פסיכולוגים חברתיים את הדיאגנוזה ההובסיאנית (טבע לב האדם רע מנעוריו) לסכסוכים ואת התרופה הרפה שהם מציעים, אפשר להיתקף יאוש.  מול החינוך לשותפות, לכיבוד האחר, לשוויון, לאחריות אישית, פועל מנגנון נחוש ומשומן להכחיד את הערכים האלה. ראש הממשלה בנימין נתניהו ותומכיו מסכסכים בין חלקי החברה בהצלחה רבה ומגבים בשתיקה כל מעשה תועבה של קבוצות גזעניות.

זו החבורה שחוקקה את חוק הלאום המביש, שמסיתה נגד האזרחים הערבים ומגדירה אותם לא-לגיטימיים לשותפות, שמתייחסת לכל פלסטיני בשטחים כאל טרוריסט, שמצרה את פעולתן של העמותות לזכויות אדם, שמתייחסת לפליטים כאל אויבים, שמתייגת כל מי שלא מסכים אתה כשמאלן, בוגד ועוכר ישראל – כולל נשיא המדינה, הרמטכ"ל ורשויות אכיפת החוק, ועושה את כל המעשים האלה באמצעות שליטה על אמצעי התקשורת ובעיקר על ידי עיתון מטעם (ישראל היום) שמאות אלפי אזרחיות ואזרחים מקבלים ממנו יומיום תמונה מסולפת של המציאות. זו החבורה שנוסף לערוצי טלוויזיה נאמנים (ערוץ 20, ערוץ הליכוד), פועלת ברשתות החברתיות ומפיצה בהן שקרים על בסיס קבוע.

צריך לומר את הדברים האלה בקול רם וצלול.

המציאות החברתית-פוליטית בשנים האחרונות מוכיחה שהגישה החינוכית המבוססת על חינוך ותיקון הטיות קוגניטיביות אינה מסוגלת לעמוד מול המתקפה השיטתית והמתמידה של נתניהו ותומכיו על כל  מי שפועל לשיתוף פעולה בין אזרחים מקבוצות שונות ועל קבוצות הפועלות לסיוע לפליטים ולפלסטינים. גם אם המיזמים החינוכיים של בתי ספר נבחרים ועמותות מצליחים להשפיע על הנוער, ההשפעה חולפת בדרך כלל בתוך שנה-שנתיים בתקופת השירות בצה"ל. אין זה מקרה שהסקרים מוצאים את שהצעירים מפקפקים יותר מהוריהם ביחס לסיכויי השלום.

ביום העיון למדתי ש"ניסויי שדה מראים שטיעונים של הוגנות, מוסר וצדק אינם אפקטיבים לשכנוע. הכוונה הטובה לשכנע אנשים בתועלת של win-win ביחס לקבוצת החוץ, לא עובד". האם בהתמודדות הזו בין כוחות לא שווים יש לטובים סיכוי לנצח? לחולל שינוי ארוך טווח בעמדות הציבור? המציאות בישראל מראה שלא כך הדבר.

אבל לא הכל שחור. בעשרות השנים האחרונות מדינות ועמים עברו מהפך  שהוציא אותם מנורמות של שנאה ואלימות לעבר שיתוף פעולה והסכמי שלום. אלא שבמרבית המקרים האלה השינוי בא מלמעלה –כשמנהיג ששם לו למטרה לסיים את הסכסוך ובכוח מנהיגותו ותפקידו הרם הצליח (לא תמיד בקלות) לסחוף אחריו את דעת הקהל בארצו.

כך, ניקולאס סנטוס נשיא קולומביה הגיע להסכם עם צבא המורדים אחרי 15 שנות מלחמה עקובה מדם וקיבל פרס נובל לשלום; נשיא דרום קוריאה מון ג'יאה אין הניע תהליך שלום ושיתוף פעולה בין שתי הקוריאות (שישגרו משלחת משותפת למשחקים האולימפיים ב-2020), וגרם אפילו להפשרה של המתיחות בין צפון קוריאה לארה"ב; פרדריק וילם דה קלרק יזם את ביטול האפרטהייד, הפך את דרום אפריקה למדינה דמוקרטית מלאה וקיבל גם הוא פרס נובל לשלום. ואצלנו – נשיא מצרים אנואר סאדאת ומנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, חוללו מהפך ב-1977 כשסאדאת בא לביקור בארץ ובהמשכו חתמו על הסכם שלום שתי המדינות שלחמו זו בזו במשך שנים.

הדרך הבטוחה ביותר להנעת שינוי בדעת הקהל הישראלית היא דרך ראש המפלגה שתזכה להרכיב את הקואליציה. יש לקרוא לו לקבל את המפלגות הערביות כשותפות לגיטימיות בממשלה, לעודד שותפות בין אזרחי ישראל היהודים והערביים וליזום מהלך מדיני נועז  לסיום הסכסוך עם הפלסטינים.

זו הסיבה שהבחירות ב-9 באפריל גורליות כל כך!

הבתים הנטושים של הבלקן

כשהגעתי בסתיו לבלקן ההררי מארצנו הקדושה והיבשה, לא יכולתי שלא להתקנא בשפע המים, ביערות הצבועים בצבעי שלכת מרהיבים, באגמים הקטנים והגדולים, בנהרות ובפלגי המים ש"נופלים" סתם כך מההרים. מאידך, בענייני צפיפות ומחירי נדל"ן אנחנו גוברים עליהם בקלות. בלב הנוף היפה הזה פזורים לא מעט בתים נטושים. חלקם נראים כאילו נסגרו ונעזבו רק לפני חודש והם מצפים עדיין לשובם של הדיירים. רובם ראו חורפים רבים של בדידות והעזובה שלהם נראית למרחוק. מראות דומים ראיתי רק ביפן שגם היא, כמו ארצות הבלקן, סובלת מהצטמקות האוכלוסייה.

להמשיך לקרוא

צפוף לכם? זה עוד כלום

במוסף הארץ בשבוע שעבר התפרסם מאמר מהפכני (עצרו את מכונת ההזרעה מאת עופר אילני) על הימנעות מהולדת ילדים. המאמר מתכתב עם מחאת הלהט"בים מצד אחד ועם ספרו של נדב איל: המרד נגד הגלובליזציה מצד שני. איל מוטרד מהמגמה הנמשכת של צמצום הילודה ברוב חלקי העולם ואילו אילני מברך על המגמה הזאת ומציע לקוראיו לבחור בחיים ללא ילדים, לא פחות ולא יותר.

כדאי לזכור שעד  לפני כחמישים שנה הזהירו הכלכלנים והדמוגרפים מפני התפוצצות האוכלוסין. עד לפני כמה עשורים מתו מרעב מאות אלפים בסין, בהודו ובאפריקה. הגבלת הילודה בסין לא נבעה מאידיאולוגיה קיצונית או מרשעות אלא מהשאיפה המובנת לספק מזון ותנאי מחיה מינימליים למאות מיליוני סינים שהתרבו בלי חשבון. להמשיך לקרוא

ערב פסח – צעדת השיבה ויציאת מצרים

"שלושה פלסטינים חדרו השבוע מעזה עם רימונים וסכינים ונעצרו ליד בסיס צאלים – כ-20 ק"מ מהגבול".   אפשר להגדיר אותם מבקשי מקלט מאחר וברחו ממקום שלדעת כל המומחים אינו ראוי למגורי אנוש. אם מדינת ישראל רוצה לבלום את "צעדת השיבה" כדאי שתפעל בדחיפות להפוך את רצועת עזה למקום ראוי למגורים.

המסתננים עקפו את הקיבוצים שפגשו בדרך ושמו פעמיהם למחנה צבאי שם נתפסו כשהם יושבים ליד הגדר ומחכים להיתפס. התברר ששלושת הצעירים חדרו לישראל כדי להיאסר בכלא כי תנאי הכליאה בישראל טובים מהחיים ברפיח, במיוחד לצעירים חסרי תעסוקה. בכלא הם מקבלים לפחות ארוחות ומקלחת חמה, תנאי מחיה בסיסיים שאין להם בעזה. בהכירם את הנהלים של צה"ל הצטיידו השלושה ברימונים וסכינים שנועדו לתייג אותם כמחבלים שנשלחים בישראל לכלא. מסתננים שחודרים לארץ ללא נשק (מבקשי מקלט) מוחזרים אחר כבוד לרצועת עזה. להמשיך לקרוא

מדוע נשים עושות שלום צריכות להתנגד לגירוש הפליטים

טוב תעשה תנועת נשים עושות שלום אם תגיב על החלטת הממשלה וההכנות לגירוש עשרות אלפי פליטים אפריקאים ובני משפחותיהם לארצות שבהם צפוי להם גורל מר ואפילו מוות. ארגונים ותנועות רבות של החברה אזרחית יצאו כבר בגילוי דעת נגד הגירוש וכל יום מביא עמו הצהרות. היום לדוגמה התפרסם גילוי דעת נגד הגירוש בחתימת 1,000 רופאים.

לטענה שתנועת נשים עושות שלום שמתמקדת בדרישה להסכם מדיני לסיום הסכסוך,  אינה יכולה לטפל בכל עוולות העולם, צריך לענות שיישום החלטת הממשלה לגירוש הפליטים היא נקודת שבר שתהפוך את ההסכם המדיני לבלתי אפשרי ועלולה להפוך לאפשריים תסריטים רעים שהיום נראים לנו בלתי אפשריים.  להמשיך לקרוא