3.3.2013

הידיעות על מותו של העציר הפלסטיני ערפאת ג'רדאת בכלא מגידו ושביתת הרעב של האסירים הביטחוניים שופכות אור על מדיניות הענישה של זרועות הביטחון כלפי הפלסטינאים. לפי פרסומים אחרונים כ-4,500 אסירים ביטחוניים כלואים בבתי הכלא בישראל, רובם פלסטינאים מהשטחים וקצתם ערבים ישראלים. כ-300 מהם עצירים מנהליים שמעולם לא הורשעו בבית משפט. האלפים האלה כוללים לא רק מחבלים שהיו מעורבים במעשי טרור אלא גם מאות פעילים פוליטיים וזורקי אבנים שהשתתפו בהפגנות בבילעין (ראה "חמש מצלמות שבורות"), במעסרה,  בניעלין והיום גם בבית צפפה –  כפר פלסטיני בתוככי ירושלים. לפי הניו-יורק טיימס, עברו כ-800,000 תושבים פלסטינים בבתי הכלא והמעצר של ישראל מאז מלחמת ששת הימים. לפי מחקר אחר, בשנים 1967-2006 עברו בבתי הכלא הישראליים "רק" 650,000 אסירים ביטחוניים.

ג'רדאת נעצר על ידי השב"כ בחשד שהיה מעורב לפני כמה חודשים בהשלכת אבנים על כוחות צה"ל ליד חברון. האירוע המצער הזה מזכיר, איך לא, את הדרמה שהתחוללה לא הרחק משם לפני שלושת אלפי שנים בין נער אדמוני ויפה עיניים לבין ענק פלישתי. אלא שבמחזה שלפנינו את דוד משחק הפלסטיני עם הרוגטקה והאבן ואילו חיילי צהל החמושים מכף רגל ועד ראש מגלמים את גוליית. אם השב"כ יעצור ויכלא כל תושב פלסטיני שמפגין נגד הכיבוש או מיידה אבנים על חיילי צה"ל, ייאלץ שירות בתי הסוהר להקים עוד כמה מכלאות דוגמת כלא עופר שהפך בעשור האחרון ממחנה צבאי פתוח  לבית כלא מוקף חומות גבוהות, גדרות תיל ומגדלי שמירה. כל מי שנוסע לירושלים בכביש 443 מכיר את המתחם המבהיל הזה.

 הגיע הזמן לעצור ולשאול איזו תועלת צומחת לנו מכליאתם של אלפי פלסטינאים לאורך שנים? אפילו מבחינה כלכלית כדאי לקצץ במספר האסירים והסוהרים שלהם. האם ראשי זרועות הביטחון והשופטים המאשרים כמעט כל בקשה שלהם, חושבים שכך ישברו את ההתנגדות לכיבוש? האם מדיניות העונשין הזו תגרום לפלסטינאים לעזוב את אדמתם? כנראה שלא. אם כך, מהי מטרת הכליאה המונית הזו? נקמה? משחק סכום אפס הרואה בסבל שלהם את הניצחון שלנו?

הרי עסקת שליט הוכיחה ששחרור אסירים אינו מעודד טרור ואינו פוגע בביטחון המדינה. להיפך, במהלך 2012 שהחלה חודשים ספורים לאחר שחרורם של אלף אסירים, ביניהם כאלה עם הרבה דם על הידיים, נרשמה ירידה של כ- 55% במספר ההרוגים בהשוואה לשנה הקודמת. לראשונה מאז 1994, לא היו ב-2012 הרוגים מפיגועים בירושלים וביו"ש,  כך עולה מהדוח השנתי השב"כ לשנת 2012. משוחררי עסקת שליט לא חזרו לעסוק בטרור כמו שניבאו המתנגדים לעסקה שדנו את גלעד שליט לחמש שנים מיותרות בשבי החמאס. למרות זאת נעצרו לאחרונה שבעה-עשר מהם והוחזרו לכלא  לריצוי כל תקופת העונש המקורי.

סוגיית האסירים הביטחוניים היא עצב רגיש בקרב הפלסטינים לא פחות מהבנייה בהתנחלויות. ביום שישי לפני שבועיים נפצעו מאות פלסטינים בהפגנות שהתקיימו ברחבי הגדה המערבית  למען האסירים הפלסטינים הכלואים בישראל ובמיוחד לתמיכה באסירים שובתי הרעב, דוגמת סאמר אל-עיסאווי. אל-עיסאווי נאסר בשנת 2000 באשמת החזקת נשק ונשלח למאסר של 30 שנה. הוא שוחרר במסגרת עסקת שליט, אך נעצר בשנית לאחר שהפר את ההגבלות של שחרורו כשניסה להגיע לשטחי יהודה ושומרון. מצבו של אל-עיסאווי, שכאמור שובת רעב במשך כששה חודשים, הידרדר והוא פונה לבית החולים. בלחץ התקשורת והקהילה הבינלאומית הודיע עתה השב"ס על שחרורו הקרוב.

מי שדורש בצדק מנשיא ארצות הברית לשחרר את ג'ונתן פולארד אחרי 27 שנים בכלא צריך לנהוג כך לגבי האסירים הפלסטינים. שחרור מאות מתוך ה-4,500 עשוי למנוע התפרצות של אינתיפאדה שלישית, להעלות את מעמדה של הרשות הפלסטינית בעיני התושבים ולהפחית את הביקורת הבינלאומית כלפי ישראל.

ברור ששחרור אסירים אינו תחליף להסדר מדיני, אבל אולי ננסה להפעיל "פוליטיקה אחרת" גם בניהול הסכסוך עם הפלסטינאים? אולי ננסה לשחרר אסירים שלא בעסקת חילופי שבויים ונמנע בכך את החטיפה הבאה? תארו לכם שממשלת ישראל מכריזה על שחרור אלף אסירים ביטחוניים ובראשם מרואן ברגותי לקראת ביקורו של אובמה ולפני ליל הסדר שבו כולנו מספרים ביציאת מצרים, בצאתם של אבותינו מעבדות לחירות. אין ספק שמהלך כזה ירגיע השטחים יותר מכדורי גומי, מגז מדמיע ומכדורי טוטו. אולי ננסה הפעם לקבל את עצתו של הלל הזקן: "מה שנוא עליך לא תעשה לחברך". קרוב לוודאי שגם נצא נשכרים מכך.

‏2013–02–20

 נדהמתי לראות אתמול בבוקר את הכותרת הראשית בהארץ: "המשטרה חוקרת את המכתב נגד השר גדעון סער". נראה שמערכת החדשות של "הארץ" מאמינה שכותרת צהובה מסוג זה תגדיל את תפוצת העיתון. גם מעריב הקדיש לנושא את הכותרת הראשית שלו אבל ניסח אותה לפחות בנימה ספקנית יותר: "פרשת סער: ניצול יחסי מרות או ניסיון חיסול פוליטי". מה? אין חדשות אחרות?  נכון שראש הממשלה הקפיא את האיום האיראני לפני הבחירות  ויפשיר אותו כנראה רק לאחר ביקורו המתוכנן של אובמה. נכון גם שהגילויים בפרשת האסיר X  הולכים ודועכים, ולא קורה הרבה סביב שולחן המו"מ הקואליציוני. אבל הבצורת החדשותית הזו אינה מצדיקה את ההיטפלות לפרשת אהבים שהייתה או לא הייתה בין השר סער לעובדת לשכתו, מה גם שהעובדת הודיעה מיד שלא שיגרה את המכתב.

פוליטיקאים וידוענים אחרים שנהנים בדרך כלל מהחשיפה התקשורתית הגבוהה אמורים לשלם את מחירה כאשר מתפרסמים עליהם פרטים אישיים מביכים או חשדות למעשי שחיתות. אבל ראוי שרכילות על יחסים בינו לבינה, גם כאשר מדובר בקשר אינטימי בין שר לעובדת לשכתו, לא תככב במקום בולט כל כך בעיתון שמכבד את עצמו, גם לא בפתח מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה. בניגוד לרשת החברתית ולבלוגים שמפרסמים כל בדל רכילות, אפשר לצפות מעורך החדשות ב"הארץ" שיפעיל שיקול דעת בבואו למקם ידיעה רכילותית מסוג זו. שיקול דעת דומה אמור היה להפעיל גם היועץ המשפטי לממשלה שהזדרז, שלא כדרכו, להעביר את המכתב האנונימי לחקירת המשטרה. חריצות  זו אינה אופיינית למר ויינשטין שגרר שנים את הטיפול בתיק ליברמן ובסופו של דבר הוציא מתחת ידו כתב אישום מקוצץ ומעוקר.

בעידן הדואר האלקטרוני והרשתות החברתיות, יכול כל אחד להפיץ באופן אנונימי ידיעות מרושעות על כל איש ציבור או ידוען, אפילו על עורכי הארץ. הקלות הבלתי נסבלת של הכפשת הזולת היא חלק מהמחיר (הכדאי, יש להדגיש) שאנחנו מוכנים למשלם תמורת חופש הביטוי אבל ערוצי תקשורת ממוסדים נבדלים מהרשת החברתית וספיחיה בעריכה העיתונאית, בסינון הידיעות המגיעות אליהם, בדרוג החשיבות שלהן לציבור הקוראים, בהצגת חומר רקע על הידיעות החשובות ובפרסום דברי פרשנות מנקודות מבט שונות.

 למען הסר ספק, עלי לציין שכמו כותב המכתב האנונימי, גם אני אינני אוהבת את גדעון סער ומקווה שיסיים את תפקידו בקרוב. הנזקים שהוא גורם למערכת החינוך רבים ועמוקים. סער החדיר לתכניות הלימודים אינדוקטרינציה לאומנית קיצונית המזכירה מערכות חינוך במשטרים טוטליטריים. זאת, תוך שהוא מדכא כל ביטוי של הומניזם, פלורליזם ושאיפה לשלום. בין היתר פיטר סער את אדר כהן, המפקח על לימודי האזרחות בטענה שהאחרון אישר ספר לימוד הכולל תכנים "אנטי-ציוניים" (כלומר דמוקרטיים), ביקש מעיריית תל אביב לזמן את רם כהן, מנהל תיכון נט בעיר, לשימוע לאחר שזה כתב רחמנא ליצלן מאמר תמיכה במפלגות השמאל, והכריז על מכללת אריאל "אוניברסיטה" בניגוד לעמדת המועצה להשכלה גבוהה. סער מגדיל לעשות כשהוא שולח מאות תלמידים לסיורי "ארץ האבות" אצל המתנחלים בחברון תוך שהוא מונע מהם לשמוע צדדים אחרים לסכסוך כגון נציגי התושבים הערבים ואנשי "שוברים שתיקה". כך, בהדרגה וכמעט בלא התנגדות, נחשפים התלמידים לשטיפת מוח לאומנית קיצונית ולהדרה של מידע ממקורות אחרים.

יש אפוא סיבות נכבדות יותר להתגולל על שר החינוך מאשר קשר אינטימי שהיה או לא היה לו עם עובדת במשרדו. מן הראוי שהעיתונאים הנכבדים יניחו לחייו הפרטיים וידרשו את סילוקו מהתפקיד בשל הסיבות הנכונות. כך יעשו שירות טוב לתלמידים וישחררו את המורות והמורים מהחשש להביע עמדות שיכעיסו את הכבוד השר. כך יכבדו גם את האתיקה העיתונאית.

‏24/01/2013

ביום רביעי בערב, פחות מיממה לאחר פרסום תוצאות הבחירות הודיע יאיר לפיד, מנהיג מפלגת "יש עתיד", שהפך בן לילה מעיתונאי ומגיש טלוויזיה פוטוגני לכוכב עולה בשדה הפוליטיקה, שלא יצטרף להקמת גוש חוסם כי לא יעלה על הדעת שיחבור לחנין זועבי. כך, עוד בטרם החל המשא ומתן הקואליציוני התמסר לפיד ליריביו והודיע למפלגות הימין ולחרדים שאין להן מה לדאוג, מפלגת "יש עתיד" משתוקקת להצטרף לקואליציה. אמש הסכימה בעצם הכלה (לפיד) להיכנס לחופה עם חתן (ביבי) בעל לשון חלקלקה ומוניטין מפוקפקים, מבלי להבטיח לעצמה ולמשפחתה אפילו מקצת מדרישותיהם. מה בוער יאיר? במשא ומתן מנצח זה שלא ממצמץ ראשון. הקלפים הרי בידיך. הנח לו לחזר אחריך, שיזיע קצת.

 ועוד משהו. לשם מה הזכרת את חנין זואבי? מה הקשר שלה לנושא? קשה להאמין שאתה בעצם לאומן ימני בתחפושת. היזהר שלא להידבק בשנאת ערבים. הרי עכשיו כבר אינך צריך לשאת חן בעיני בוחרי הימין ובין כה וכה ביבי וליברמן שונאים את הערבים טוב ממך.

 כמה עצות לתחילת הדרך:

 נהג לאט ובצניעות. אל תמהר להכניס את ראשך לסד הקואליציה. עד כמה שזה ישמע לך מוזר, נתניהו וחבר מרעיו זקוקים לך יותר משאתה זקוק להם. כטירון בשדה הפוליטי מותר לך לשבת זמן מה באופוזיציה, בשבילם זו בכלל לא אופציה. מאידך, זכור כי ביבי, ליברמן, דרעי, ליצמן ושות' הם שועלים ותיקים בשדה הקרב הזה וכבר אכלו כמה טירונים כמוך לארוחת בוקר. יש להם ניסיון עשיר בהישרדות פוליטית. אחדים מהם אף למדו דבר או שניים על כס הנאשמים ובבתי הכלא. לאחר שהגשת להם אמש את ראשך בהכרזה שלא תחבור לגוש חוסם, הם יודעים עד כמה אתה משתוקק לשבת בממשלה. עכשיו הם ינסו לקנות אותך ואת חבריך לסיעה בהצהרות ריקות על תיקונים בנושאי פנים. אל תשכח שהם חזקים יותר בהצהרות מאשר במעשים. ראה מה קרה לדוח טרכטנברג, לנאום בר-אילן ולדומיהם. לכן, הקשב להם בנימוס, דבר אליהם ברכות אך היה קשוח במשא ומתן. הם ינסו לסובב אותך בכחש ויתרצו רק כשיהיו משוכנעים שאתה מוכן ללכת עד הסוף, אפילו לאופוזיציה אם אין ברירה אחרת.

ראינו כבר מפלגות מרכז נוצצות ושוחרות טוב קמות, נוסקות למרומים ומתרסקות כעבור קדנציה אחת או שתיים. כך קרה לד"ש אחרי המהפך של 1977, לשינוי בראשותו של אביך ולקדימה שזכתה  ב-2009 ב-28 מנדטים ונפלה השבוע עד מרחק של כמה קולות מעל אחוז החסימה. הבוחר, מתברר, אינו טיפש כמו שחושבים נתניהו וחבריו. הוא מצפה מהמפלגה שלך לפעול למען השינויים שהבטחת ולהציג תוצאות, בין אם תעשה זאת מתוך הממשלה או באופוזיציה.

שוויון בנטל ההיא סיסמה יפה שמסתירה מאחוריה דרישות שונות ולפעמים מנוגדות זו לזו. הצעירים ואנשי המעמד הבינוני שנתנו לך את קולם סובלים מנטל כבד בכמה תחומים ובראשם התחום הכלכלי. הבעיה הכואבת ביותר איננה אי-גיוס החרדים לצה"ל שלא באמת זקוק להם, וודאי לא כשהם בגיל 22-24, בעלי משפחות שזכאים למשכורת גבוהה.  מה שמקומם את בוחריך הן זכויות היתר הכלכליות שמקבלים החרדים נוסף על הפטור מגיוס וזכויות היתר הכלכליות של מגזרים "מחוברים"  אחרים כגון המתנחלים ועובדי המונופולים הממשלתיים. לבוחרים שלך נמאס (ערוך סקר ושאל אותם) לסחוב על גבם את המגזר החרדי ההולך וגדל בעוד הם מתקשים לגמור את החודש ויכולים רק לחלום על רכישת דירה. לכן צריך לבטל את זכויות היתר הללו תוך העברת חלק מהחיסכון שיתקבל להעלאת השכר החודשי של  החיילים בשירות חובה.

 דרוש לבטל את הקצבאות לתלמידי הישיבות, לקצץ במימון הישיבות עצמן ולהתנות את התקצוב של בתי הספר החרדים בלימודי הליבה. בתי ספר שלא ינהיגו לימודי ליבה בפיקוח משרד החינוך יוכלו להמשיך לפעול ללא תקצוב ממשלתי ממש כמו בתי ספר חרדיים בברוקלין ובאנטוורפן. ברור שמהלך כזה צריך להיות הדרגתי אבל עליו להתחיל מיד עם הקמת הממשלה ולהניב תוצאות עוד לפני מערכת הבחירות הבאה ולפני שדרעי וישי המתוחכמים ימסמסו אותו. אם תצליח בזה, תקנה את עולמך כמנהיג אמיץ ואמין לקראת מערכת הבחירות הבאה. מהלך כזה דרוש למדינה כאוויר לנשימה. הוא יוציא אלפי צעירים חרדים לשוק העבודה, יעודד אחרים לשלב לימודי מקצוע לצד לימודי קודש, יחליש את כוחן של המפלגות הדתיות, ימתן את ההקצנה בקרב הציבור החרדי ויחסוך מיליארדים לתקציב המדינה.

 ברור שיש לפעול גם בנושאים אחרים: להגן על חופש הביטוי, לשמור על עיתונות חופשית, על אחריות תקציבית ועל מספר מצומצם של שרים בממשלה; ולא הזכרנו כלל את התהליך המדיני החשוב מכול, אבל ממך מצפה הציבור להתחיל בנושא שעמד במרכז מערכת הבחירות שלך – הגברת השוויון בנטל.

 ועצה אחרונה. נתניהו וחבריו יציעו לך תיקים חשובים אך כאלה שקשה להצליח בהם. הם מעדיפים שתיכשל ותחזיר להם את הכוח הפוליטי שאבד להם בבחירות האלה. משום כך, אל תיקח את תיק החוץ שיחייב אותך להסביר בעולם את מדיניות הסירוב של ישראל ולא את תיק האוצר שידרוש ממך לכסות את הגרעון הענק שלא אתה יצרת. תשאיר להם להתמודד עם הדייסה שבישלו. בקש את תיק החינוך. כך תוכל לפקח על יישום חוק השוויון בנטל, להחזיר למערכת החינוך את האתוס ההומני-ליברלי שקודמך דיכא, להעלות את רמתם של המורים ולשפר את הישגי התלמידים.

 אם תצליח אפילו בחלק מהמשימות האלה –

"תוכל לרשת את הארץ ואת כל העולם
ועוד יותר מזה, ילדי – תהיה אדם".

     (רדוארד קיפלינג. מאנגלית: יאיר לפיד)

מאת: מירון בנבנשתי

הוצאת כתר, 2012

מירון בנבנשתי הוא לא רק אינטלקטואל ירושלמי מעורב וחריף העוסק זה עשרות שנים במחקר גיאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל ושל הסכסוך עם הפלסטינאים. תקופה מסוימת, בהיותו סגן ראש העיר ירושלים הממונה על ניהול מזרח העיר, שלח ידו בעשייה ציבורית. עד שהיד נכוותה. הכוויה הזו עדיין כואבת והכאב שזור בספר שלפנינו. כך גם צער הפרידה מהאמונה התמימה של מירון הצעיר בצדקת המפעל הציוני. בנבנשתי הוא נציג אוטנטי של הצבר האציל, דור שני לחלוצים שהקדישו את חייהם לאותו מפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים והקימו את המדינה. הספר הוא ביוגרפיה של החלום ושברו.

 גילוי נאות: גם אני שייכת לזן הנכחד של אזרחים חילוניים הרואים במדינת ישראל את ביתם ואת משפחתם המורחבת. גם אני אינני נמנית על המיואשים והמקטרים המוציאים דרכון זר, מתכנסים בד' אמותיהם ולעזאזל כל השאר. כמו המחבר, גם אני רואה בצרות של המדינה את הצרות שלי. הורי כמו הוריו בנו את הארץ בלי מירכאות. למרות שאני צעירה ממנו ואינני זוכרת את ארץ ישראל שלפני קום המדינה, אני מרגישה שהבית שלי אינו מסתיים בקירות המבנה היפה שבו אני מתגוררת אלא הבית הוא המדינה והצרות שלה הן הצרות שלי. אני דואגת לעתיד הבית הזה כי גם בניי ונכדיי גרים בו. אני רוצה מאוד לראותם גדלים ומשגשגים בארץ ותוהה איזו מדינה תהיה להם בעוד ארבעים וחמישים שנה.

 אחרי שמיקמתי את עצמי, נחזור לבנבנשתי שפורש בספר הזה לא רק את סיפור חייו אלא גם את תפיסת עולמו ומשנתו הפוליטית וכל זה בגילוי לב נדיר, בדם לבו ממש. בן לאב ציוני, נצר למשפחה מיוחסת בקהילת סלוניקי ולאם שעלתה ממזרח פולין, גדל המחבר בתקופת המנדט הבריטי בשכונת רחביה בירושלים. האב היה מורה, גאוגרף ואיש ציבור שמצד אחד קיים יחסי חברות עם נכבדים ערבים ומצד שני שרטט מפות שהתעלמו פה ושם מישובים ערביים לטובת הפרויקט הציוני. הנער מירון, מלח הארץ, גאה בשורשיו ובייחוסו, כמו גם בפועלם של הוריו  שראו בהתגייסות ובהתמסרות לטובת העם והרעיון הציוני דרך חיים ושהחדירו בו ציונות ואהבת הארץ דרך הרגליים.

 לא ברור מדוע נקרא הספר "חלום הצבר הלבן". מה כל כך לבן בצברים בכלל ובמחבר בפרט? האם הצבע הלבן מבדיל אותו מהילידים הפלסטינאים הכהים יותר? או אולי כי הצברים – ילידי הארץ שדיברו עברית כשפת אם – נראו צחים כשלג בעיני האבות המייסדים. הנה גדל כאן דור יהודי חדש שניחן  בעוז רוח כנעני, באינטלקט יהודי ובחספוס של שיח הצבר. האם יש מי שמייצג את הדמות הזאת טוב ממירון בנבנשתי?

 המחבר רואה עצמו כאבן מאבניה של הארץ הזאת, כיליד אריסטוקרט. הוא מתאר את תמצית הילידות כתחושת הביטחון של ילד הגדל בבית חדור תחושת שליחות ואוהב את הן את נוף מולדתו והן את רוח הקהילה שאביו נמנה על נכבדיה. "כל ימי חשבתי שתחושת הילידות שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו-קיום ופיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטוייה המזוקק של הציונות. פולחן המולדת הציוני היה במהותו דת חילונית ששאפה ליצור סמלים חדשים לעומת הסמלים הדתיים-מסורתיים של היהדות בגולה. אבל בכך היה טמון זרע כישלונו: הניסיון ליצור תחליף חילוני לאמונה הדתית כאשר התחליף היה עשוי  מחומרים השאובים מהמסורת היהודית, לא היה יכול להצליח לאורך ימים. מלחמת ששת הימים יצרה את התנאים להפיכתו של פולחן המולדת למיתוס לאומני-דתי-פונדמנטליסטי."  כבר כאן, במבט לאחור על ילדותו  מתחילה ההתפכחות מהאתוס הציוני.

 חלקו השני של הספר דן ביחס של מדינת ישראל לפלסטינאים החל ממלחמת העצמאות. בנובמבר 1947 קיבלה אמנם הנהגת הישוב את תכנית החלוקה אבל זמן מה לאחר מכן התפתח בהדרגה "ששון אלי קרב משום שמלחמה ושימוש בכוח שירתו אז (במלחמת השחרור ואחריה) את המטרות האסטרטגיות של הציונות: השתלטות על שטחים וטיהור אתני". המחבר ממשיך לקעקע מוסכמות: "באותו זמן, המיתוס שמערכת החינוך והשלטון טיפחו היה: ידינו מושטת לשלום אבל מדינות ערב/הפלסטינאים מסרבים. אין עם מי לדבר. זה היה ועודו שקר. מדינת ישראל מעולם לא ניסתה באמת לדבר שלום, תוך כבוד הדדי עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב עד אוסלו", ואז  נרצח רבין על שהעז להפר את המוסכמה.

 בנבנשתי מצר על כך שהישראלים מתעלמים מאלף שנות חיים ערביים בארץ ישראל ומודה שהוא מרגיש קרבה גדולה יותר לערבים ילידי הארץ שיושבים על אדמתם כמה מאות שנים ומעבדים אותה, מאשר לעולים דוגמת אביגדור ליברמן שזה מקרוב באו וכבר כובשים עמדות כוח ומשנים את אופייה של המדינה. החטא הקדמון לדבריו היה גירוש חלקי של הערבים במלחמת העצמאות. כלומר, גם הפרויקט הציוני נראה בעיניו עברייני במידה רבה. אולי משום כך, כל אחד מהתסריטים שהוא מתאר כולל שיבה של פלסטינאים לתחומי מדינת ישראל, בין אם הדו-לאומית ובין אם בגבולות 1967, תביעה שאפילו הדוברים הפלסטינאים זנחו כבר.

 סלידתו של המחבר מהמיליטריזם הישראלי ניכרת לאורך כל הספר. את השרות הצבאי עשה בנח"ל וכשזומן למבדקי קצונה סרב למלא את הטפסים, סירוב שגרר משפט על "השחתת רכוש צבאי (קשקוש על הטפסים)". הוא גאה לדווח שהשתחרר בדרגת טוראי. "רתיעתי מן הצבא הלכה והתגברה במהלך השנים לנוכח המיליטריזציה שהשתלטה על השיח הציבורי, על תפיסות אסטרטגיית-העל של ישראל…הסבירו לנו שסכנת המיליטריזציה אינה קיימת בישראל, שכן לא יכולה להיווצר חונטה של גנרלים בצבא המבוסס על כוחות מילואים וקאדרים מצומצמים של משרתי קבע. אבל הייתה זו אשליה. נוסד ממסד בטחוני ענק השולט במערכות השלטון ובכלכלת המדינה, והוא בעל אינטרס מובהק להנציח את העימות ולטפח את תחושת האיום הקיומי." לאלימות שלנו, כותב בנבנשתי, קוראים הגנה עצמית. לאלימות שלהם קוראים טרור.

 בפרקים האחרונים הוא פורש את התחזית הפסימית שפרסמה אותו לפני יותר מעשרים שנה:  תהליך ההתנחלות הנמשכת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אינו מאפשר עוד חזרה לגבולות 67. המצב שנוצר הוא בלתי הפיך ולכן הפתרון היחיד האפשרי בתנאים שנוצרו הוא כינון של מדינה דו-לאומית.  מחבר אינו מאושר מהתחזית שלו: "כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות מלחמת 1967 הביא לביטולה ההדרגתי של האופציה הזאת".

 הסכסוך בין היהודים לפלסטינאים בארץ ישראל מתואר אפוא מתוך תפיסה פטליסטית של נצח הסכסוך. זאת למרות שבמחצית השנייה של המאה העשרים הסתיימו באזורים אחרים של העולם, בעיקר באירופה, סכסוכים לאומיים בני אלף שנה ולא סתם הסתיימו אלא אף הולידו בריתות דוגמת האיחוד האירופי שמטרתו הראשונית הייתה למנוע אפשרות של חידוש האלימות. המחבר איננו מציע פתרון רצוי או קווי מתאר להתנהלות של המדינה הדו-לאומית שהוא חוזה. ובמקום הצעה מעשית הוא מביא דוגמאות ממדינות דו-לאומיות: צפון אירלנד, בוסניה, קפריסין ומקדוניה, שיישבו סכסוכים אתניים ממושכים בדרכים שונות. הספר מסתיים אפוא בנימה אופטימית זהירה: ממחקר שערך על סכסוכים אתניים ודתיים במדינות אלה מצא בנבנשתי שכיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות הוא תנאי להצלחה. "המאבק להשגת שוויון של כבוד חשוב אלף מונים מהוויכוח התאורטי על מדינה אחת או שתיים", לידיעת הנוגעים בדבר.