‏2013–02–20

 נדהמתי לראות אתמול בבוקר את הכותרת הראשית בהארץ: "המשטרה חוקרת את המכתב נגד השר גדעון סער". נראה שמערכת החדשות של "הארץ" מאמינה שכותרת צהובה מסוג זה תגדיל את תפוצת העיתון. גם מעריב הקדיש לנושא את הכותרת הראשית שלו אבל ניסח אותה לפחות בנימה ספקנית יותר: "פרשת סער: ניצול יחסי מרות או ניסיון חיסול פוליטי". מה? אין חדשות אחרות?  נכון שראש הממשלה הקפיא את האיום האיראני לפני הבחירות  ויפשיר אותו כנראה רק לאחר ביקורו המתוכנן של אובמה. נכון גם שהגילויים בפרשת האסיר X  הולכים ודועכים, ולא קורה הרבה סביב שולחן המו"מ הקואליציוני. אבל הבצורת החדשותית הזו אינה מצדיקה את ההיטפלות לפרשת אהבים שהייתה או לא הייתה בין השר סער לעובדת לשכתו, מה גם שהעובדת הודיעה מיד שלא שיגרה את המכתב.

פוליטיקאים וידוענים אחרים שנהנים בדרך כלל מהחשיפה התקשורתית הגבוהה אמורים לשלם את מחירה כאשר מתפרסמים עליהם פרטים אישיים מביכים או חשדות למעשי שחיתות. אבל ראוי שרכילות על יחסים בינו לבינה, גם כאשר מדובר בקשר אינטימי בין שר לעובדת לשכתו, לא תככב במקום בולט כל כך בעיתון שמכבד את עצמו, גם לא בפתח מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה. בניגוד לרשת החברתית ולבלוגים שמפרסמים כל בדל רכילות, אפשר לצפות מעורך החדשות ב"הארץ" שיפעיל שיקול דעת בבואו למקם ידיעה רכילותית מסוג זו. שיקול דעת דומה אמור היה להפעיל גם היועץ המשפטי לממשלה שהזדרז, שלא כדרכו, להעביר את המכתב האנונימי לחקירת המשטרה. חריצות  זו אינה אופיינית למר ויינשטין שגרר שנים את הטיפול בתיק ליברמן ובסופו של דבר הוציא מתחת ידו כתב אישום מקוצץ ומעוקר.

בעידן הדואר האלקטרוני והרשתות החברתיות, יכול כל אחד להפיץ באופן אנונימי ידיעות מרושעות על כל איש ציבור או ידוען, אפילו על עורכי הארץ. הקלות הבלתי נסבלת של הכפשת הזולת היא חלק מהמחיר (הכדאי, יש להדגיש) שאנחנו מוכנים למשלם תמורת חופש הביטוי אבל ערוצי תקשורת ממוסדים נבדלים מהרשת החברתית וספיחיה בעריכה העיתונאית, בסינון הידיעות המגיעות אליהם, בדרוג החשיבות שלהן לציבור הקוראים, בהצגת חומר רקע על הידיעות החשובות ובפרסום דברי פרשנות מנקודות מבט שונות.

 למען הסר ספק, עלי לציין שכמו כותב המכתב האנונימי, גם אני אינני אוהבת את גדעון סער ומקווה שיסיים את תפקידו בקרוב. הנזקים שהוא גורם למערכת החינוך רבים ועמוקים. סער החדיר לתכניות הלימודים אינדוקטרינציה לאומנית קיצונית המזכירה מערכות חינוך במשטרים טוטליטריים. זאת, תוך שהוא מדכא כל ביטוי של הומניזם, פלורליזם ושאיפה לשלום. בין היתר פיטר סער את אדר כהן, המפקח על לימודי האזרחות בטענה שהאחרון אישר ספר לימוד הכולל תכנים "אנטי-ציוניים" (כלומר דמוקרטיים), ביקש מעיריית תל אביב לזמן את רם כהן, מנהל תיכון נט בעיר, לשימוע לאחר שזה כתב רחמנא ליצלן מאמר תמיכה במפלגות השמאל, והכריז על מכללת אריאל "אוניברסיטה" בניגוד לעמדת המועצה להשכלה גבוהה. סער מגדיל לעשות כשהוא שולח מאות תלמידים לסיורי "ארץ האבות" אצל המתנחלים בחברון תוך שהוא מונע מהם לשמוע צדדים אחרים לסכסוך כגון נציגי התושבים הערבים ואנשי "שוברים שתיקה". כך, בהדרגה וכמעט בלא התנגדות, נחשפים התלמידים לשטיפת מוח לאומנית קיצונית ולהדרה של מידע ממקורות אחרים.

יש אפוא סיבות נכבדות יותר להתגולל על שר החינוך מאשר קשר אינטימי שהיה או לא היה לו עם עובדת במשרדו. מן הראוי שהעיתונאים הנכבדים יניחו לחייו הפרטיים וידרשו את סילוקו מהתפקיד בשל הסיבות הנכונות. כך יעשו שירות טוב לתלמידים וישחררו את המורות והמורים מהחשש להביע עמדות שיכעיסו את הכבוד השר. כך יכבדו גם את האתיקה העיתונאית.

‏24/01/2013

ביום רביעי בערב, פחות מיממה לאחר פרסום תוצאות הבחירות הודיע יאיר לפיד, מנהיג מפלגת "יש עתיד", שהפך בן לילה מעיתונאי ומגיש טלוויזיה פוטוגני לכוכב עולה בשדה הפוליטיקה, שלא יצטרף להקמת גוש חוסם כי לא יעלה על הדעת שיחבור לחנין זועבי. כך, עוד בטרם החל המשא ומתן הקואליציוני התמסר לפיד ליריביו והודיע למפלגות הימין ולחרדים שאין להן מה לדאוג, מפלגת "יש עתיד" משתוקקת להצטרף לקואליציה. אמש הסכימה בעצם הכלה (לפיד) להיכנס לחופה עם חתן (ביבי) בעל לשון חלקלקה ומוניטין מפוקפקים, מבלי להבטיח לעצמה ולמשפחתה אפילו מקצת מדרישותיהם. מה בוער יאיר? במשא ומתן מנצח זה שלא ממצמץ ראשון. הקלפים הרי בידיך. הנח לו לחזר אחריך, שיזיע קצת.

 ועוד משהו. לשם מה הזכרת את חנין זואבי? מה הקשר שלה לנושא? קשה להאמין שאתה בעצם לאומן ימני בתחפושת. היזהר שלא להידבק בשנאת ערבים. הרי עכשיו כבר אינך צריך לשאת חן בעיני בוחרי הימין ובין כה וכה ביבי וליברמן שונאים את הערבים טוב ממך.

 כמה עצות לתחילת הדרך:

 נהג לאט ובצניעות. אל תמהר להכניס את ראשך לסד הקואליציה. עד כמה שזה ישמע לך מוזר, נתניהו וחבר מרעיו זקוקים לך יותר משאתה זקוק להם. כטירון בשדה הפוליטי מותר לך לשבת זמן מה באופוזיציה, בשבילם זו בכלל לא אופציה. מאידך, זכור כי ביבי, ליברמן, דרעי, ליצמן ושות' הם שועלים ותיקים בשדה הקרב הזה וכבר אכלו כמה טירונים כמוך לארוחת בוקר. יש להם ניסיון עשיר בהישרדות פוליטית. אחדים מהם אף למדו דבר או שניים על כס הנאשמים ובבתי הכלא. לאחר שהגשת להם אמש את ראשך בהכרזה שלא תחבור לגוש חוסם, הם יודעים עד כמה אתה משתוקק לשבת בממשלה. עכשיו הם ינסו לקנות אותך ואת חבריך לסיעה בהצהרות ריקות על תיקונים בנושאי פנים. אל תשכח שהם חזקים יותר בהצהרות מאשר במעשים. ראה מה קרה לדוח טרכטנברג, לנאום בר-אילן ולדומיהם. לכן, הקשב להם בנימוס, דבר אליהם ברכות אך היה קשוח במשא ומתן. הם ינסו לסובב אותך בכחש ויתרצו רק כשיהיו משוכנעים שאתה מוכן ללכת עד הסוף, אפילו לאופוזיציה אם אין ברירה אחרת.

ראינו כבר מפלגות מרכז נוצצות ושוחרות טוב קמות, נוסקות למרומים ומתרסקות כעבור קדנציה אחת או שתיים. כך קרה לד"ש אחרי המהפך של 1977, לשינוי בראשותו של אביך ולקדימה שזכתה  ב-2009 ב-28 מנדטים ונפלה השבוע עד מרחק של כמה קולות מעל אחוז החסימה. הבוחר, מתברר, אינו טיפש כמו שחושבים נתניהו וחבריו. הוא מצפה מהמפלגה שלך לפעול למען השינויים שהבטחת ולהציג תוצאות, בין אם תעשה זאת מתוך הממשלה או באופוזיציה.

שוויון בנטל ההיא סיסמה יפה שמסתירה מאחוריה דרישות שונות ולפעמים מנוגדות זו לזו. הצעירים ואנשי המעמד הבינוני שנתנו לך את קולם סובלים מנטל כבד בכמה תחומים ובראשם התחום הכלכלי. הבעיה הכואבת ביותר איננה אי-גיוס החרדים לצה"ל שלא באמת זקוק להם, וודאי לא כשהם בגיל 22-24, בעלי משפחות שזכאים למשכורת גבוהה.  מה שמקומם את בוחריך הן זכויות היתר הכלכליות שמקבלים החרדים נוסף על הפטור מגיוס וזכויות היתר הכלכליות של מגזרים "מחוברים"  אחרים כגון המתנחלים ועובדי המונופולים הממשלתיים. לבוחרים שלך נמאס (ערוך סקר ושאל אותם) לסחוב על גבם את המגזר החרדי ההולך וגדל בעוד הם מתקשים לגמור את החודש ויכולים רק לחלום על רכישת דירה. לכן צריך לבטל את זכויות היתר הללו תוך העברת חלק מהחיסכון שיתקבל להעלאת השכר החודשי של  החיילים בשירות חובה.

 דרוש לבטל את הקצבאות לתלמידי הישיבות, לקצץ במימון הישיבות עצמן ולהתנות את התקצוב של בתי הספר החרדים בלימודי הליבה. בתי ספר שלא ינהיגו לימודי ליבה בפיקוח משרד החינוך יוכלו להמשיך לפעול ללא תקצוב ממשלתי ממש כמו בתי ספר חרדיים בברוקלין ובאנטוורפן. ברור שמהלך כזה צריך להיות הדרגתי אבל עליו להתחיל מיד עם הקמת הממשלה ולהניב תוצאות עוד לפני מערכת הבחירות הבאה ולפני שדרעי וישי המתוחכמים ימסמסו אותו. אם תצליח בזה, תקנה את עולמך כמנהיג אמיץ ואמין לקראת מערכת הבחירות הבאה. מהלך כזה דרוש למדינה כאוויר לנשימה. הוא יוציא אלפי צעירים חרדים לשוק העבודה, יעודד אחרים לשלב לימודי מקצוע לצד לימודי קודש, יחליש את כוחן של המפלגות הדתיות, ימתן את ההקצנה בקרב הציבור החרדי ויחסוך מיליארדים לתקציב המדינה.

 ברור שיש לפעול גם בנושאים אחרים: להגן על חופש הביטוי, לשמור על עיתונות חופשית, על אחריות תקציבית ועל מספר מצומצם של שרים בממשלה; ולא הזכרנו כלל את התהליך המדיני החשוב מכול, אבל ממך מצפה הציבור להתחיל בנושא שעמד במרכז מערכת הבחירות שלך – הגברת השוויון בנטל.

 ועצה אחרונה. נתניהו וחבריו יציעו לך תיקים חשובים אך כאלה שקשה להצליח בהם. הם מעדיפים שתיכשל ותחזיר להם את הכוח הפוליטי שאבד להם בבחירות האלה. משום כך, אל תיקח את תיק החוץ שיחייב אותך להסביר בעולם את מדיניות הסירוב של ישראל ולא את תיק האוצר שידרוש ממך לכסות את הגרעון הענק שלא אתה יצרת. תשאיר להם להתמודד עם הדייסה שבישלו. בקש את תיק החינוך. כך תוכל לפקח על יישום חוק השוויון בנטל, להחזיר למערכת החינוך את האתוס ההומני-ליברלי שקודמך דיכא, להעלות את רמתם של המורים ולשפר את הישגי התלמידים.

 אם תצליח אפילו בחלק מהמשימות האלה –

"תוכל לרשת את הארץ ואת כל העולם
ועוד יותר מזה, ילדי – תהיה אדם".

     (רדוארד קיפלינג. מאנגלית: יאיר לפיד)

מאת: מירון בנבנשתי

הוצאת כתר, 2012

מירון בנבנשתי הוא לא רק אינטלקטואל ירושלמי מעורב וחריף העוסק זה עשרות שנים במחקר גיאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל ושל הסכסוך עם הפלסטינאים. תקופה מסוימת, בהיותו סגן ראש העיר ירושלים הממונה על ניהול מזרח העיר, שלח ידו בעשייה ציבורית. עד שהיד נכוותה. הכוויה הזו עדיין כואבת והכאב שזור בספר שלפנינו. כך גם צער הפרידה מהאמונה התמימה של מירון הצעיר בצדקת המפעל הציוני. בנבנשתי הוא נציג אוטנטי של הצבר האציל, דור שני לחלוצים שהקדישו את חייהם לאותו מפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים והקימו את המדינה. הספר הוא ביוגרפיה של החלום ושברו.

 גילוי נאות: גם אני שייכת לזן הנכחד של אזרחים חילוניים הרואים במדינת ישראל את ביתם ואת משפחתם המורחבת. גם אני אינני נמנית על המיואשים והמקטרים המוציאים דרכון זר, מתכנסים בד' אמותיהם ולעזאזל כל השאר. כמו המחבר, גם אני רואה בצרות של המדינה את הצרות שלי. הורי כמו הוריו בנו את הארץ בלי מירכאות. למרות שאני צעירה ממנו ואינני זוכרת את ארץ ישראל שלפני קום המדינה, אני מרגישה שהבית שלי אינו מסתיים בקירות המבנה היפה שבו אני מתגוררת אלא הבית הוא המדינה והצרות שלה הן הצרות שלי. אני דואגת לעתיד הבית הזה כי גם בניי ונכדיי גרים בו. אני רוצה מאוד לראותם גדלים ומשגשגים בארץ ותוהה איזו מדינה תהיה להם בעוד ארבעים וחמישים שנה.

 אחרי שמיקמתי את עצמי, נחזור לבנבנשתי שפורש בספר הזה לא רק את סיפור חייו אלא גם את תפיסת עולמו ומשנתו הפוליטית וכל זה בגילוי לב נדיר, בדם לבו ממש. בן לאב ציוני, נצר למשפחה מיוחסת בקהילת סלוניקי ולאם שעלתה ממזרח פולין, גדל המחבר בתקופת המנדט הבריטי בשכונת רחביה בירושלים. האב היה מורה, גאוגרף ואיש ציבור שמצד אחד קיים יחסי חברות עם נכבדים ערבים ומצד שני שרטט מפות שהתעלמו פה ושם מישובים ערביים לטובת הפרויקט הציוני. הנער מירון, מלח הארץ, גאה בשורשיו ובייחוסו, כמו גם בפועלם של הוריו  שראו בהתגייסות ובהתמסרות לטובת העם והרעיון הציוני דרך חיים ושהחדירו בו ציונות ואהבת הארץ דרך הרגליים.

 לא ברור מדוע נקרא הספר "חלום הצבר הלבן". מה כל כך לבן בצברים בכלל ובמחבר בפרט? האם הצבע הלבן מבדיל אותו מהילידים הפלסטינאים הכהים יותר? או אולי כי הצברים – ילידי הארץ שדיברו עברית כשפת אם – נראו צחים כשלג בעיני האבות המייסדים. הנה גדל כאן דור יהודי חדש שניחן  בעוז רוח כנעני, באינטלקט יהודי ובחספוס של שיח הצבר. האם יש מי שמייצג את הדמות הזאת טוב ממירון בנבנשתי?

 המחבר רואה עצמו כאבן מאבניה של הארץ הזאת, כיליד אריסטוקרט. הוא מתאר את תמצית הילידות כתחושת הביטחון של ילד הגדל בבית חדור תחושת שליחות ואוהב את הן את נוף מולדתו והן את רוח הקהילה שאביו נמנה על נכבדיה. "כל ימי חשבתי שתחושת הילידות שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו-קיום ופיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטוייה המזוקק של הציונות. פולחן המולדת הציוני היה במהותו דת חילונית ששאפה ליצור סמלים חדשים לעומת הסמלים הדתיים-מסורתיים של היהדות בגולה. אבל בכך היה טמון זרע כישלונו: הניסיון ליצור תחליף חילוני לאמונה הדתית כאשר התחליף היה עשוי  מחומרים השאובים מהמסורת היהודית, לא היה יכול להצליח לאורך ימים. מלחמת ששת הימים יצרה את התנאים להפיכתו של פולחן המולדת למיתוס לאומני-דתי-פונדמנטליסטי."  כבר כאן, במבט לאחור על ילדותו  מתחילה ההתפכחות מהאתוס הציוני.

 חלקו השני של הספר דן ביחס של מדינת ישראל לפלסטינאים החל ממלחמת העצמאות. בנובמבר 1947 קיבלה אמנם הנהגת הישוב את תכנית החלוקה אבל זמן מה לאחר מכן התפתח בהדרגה "ששון אלי קרב משום שמלחמה ושימוש בכוח שירתו אז (במלחמת השחרור ואחריה) את המטרות האסטרטגיות של הציונות: השתלטות על שטחים וטיהור אתני". המחבר ממשיך לקעקע מוסכמות: "באותו זמן, המיתוס שמערכת החינוך והשלטון טיפחו היה: ידינו מושטת לשלום אבל מדינות ערב/הפלסטינאים מסרבים. אין עם מי לדבר. זה היה ועודו שקר. מדינת ישראל מעולם לא ניסתה באמת לדבר שלום, תוך כבוד הדדי עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב עד אוסלו", ואז  נרצח רבין על שהעז להפר את המוסכמה.

 בנבנשתי מצר על כך שהישראלים מתעלמים מאלף שנות חיים ערביים בארץ ישראל ומודה שהוא מרגיש קרבה גדולה יותר לערבים ילידי הארץ שיושבים על אדמתם כמה מאות שנים ומעבדים אותה, מאשר לעולים דוגמת אביגדור ליברמן שזה מקרוב באו וכבר כובשים עמדות כוח ומשנים את אופייה של המדינה. החטא הקדמון לדבריו היה גירוש חלקי של הערבים במלחמת העצמאות. כלומר, גם הפרויקט הציוני נראה בעיניו עברייני במידה רבה. אולי משום כך, כל אחד מהתסריטים שהוא מתאר כולל שיבה של פלסטינאים לתחומי מדינת ישראל, בין אם הדו-לאומית ובין אם בגבולות 1967, תביעה שאפילו הדוברים הפלסטינאים זנחו כבר.

 סלידתו של המחבר מהמיליטריזם הישראלי ניכרת לאורך כל הספר. את השרות הצבאי עשה בנח"ל וכשזומן למבדקי קצונה סרב למלא את הטפסים, סירוב שגרר משפט על "השחתת רכוש צבאי (קשקוש על הטפסים)". הוא גאה לדווח שהשתחרר בדרגת טוראי. "רתיעתי מן הצבא הלכה והתגברה במהלך השנים לנוכח המיליטריזציה שהשתלטה על השיח הציבורי, על תפיסות אסטרטגיית-העל של ישראל…הסבירו לנו שסכנת המיליטריזציה אינה קיימת בישראל, שכן לא יכולה להיווצר חונטה של גנרלים בצבא המבוסס על כוחות מילואים וקאדרים מצומצמים של משרתי קבע. אבל הייתה זו אשליה. נוסד ממסד בטחוני ענק השולט במערכות השלטון ובכלכלת המדינה, והוא בעל אינטרס מובהק להנציח את העימות ולטפח את תחושת האיום הקיומי." לאלימות שלנו, כותב בנבנשתי, קוראים הגנה עצמית. לאלימות שלהם קוראים טרור.

 בפרקים האחרונים הוא פורש את התחזית הפסימית שפרסמה אותו לפני יותר מעשרים שנה:  תהליך ההתנחלות הנמשכת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אינו מאפשר עוד חזרה לגבולות 67. המצב שנוצר הוא בלתי הפיך ולכן הפתרון היחיד האפשרי בתנאים שנוצרו הוא כינון של מדינה דו-לאומית.  מחבר אינו מאושר מהתחזית שלו: "כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות מלחמת 1967 הביא לביטולה ההדרגתי של האופציה הזאת".

 הסכסוך בין היהודים לפלסטינאים בארץ ישראל מתואר אפוא מתוך תפיסה פטליסטית של נצח הסכסוך. זאת למרות שבמחצית השנייה של המאה העשרים הסתיימו באזורים אחרים של העולם, בעיקר באירופה, סכסוכים לאומיים בני אלף שנה ולא סתם הסתיימו אלא אף הולידו בריתות דוגמת האיחוד האירופי שמטרתו הראשונית הייתה למנוע אפשרות של חידוש האלימות. המחבר איננו מציע פתרון רצוי או קווי מתאר להתנהלות של המדינה הדו-לאומית שהוא חוזה. ובמקום הצעה מעשית הוא מביא דוגמאות ממדינות דו-לאומיות: צפון אירלנד, בוסניה, קפריסין ומקדוניה, שיישבו סכסוכים אתניים ממושכים בדרכים שונות. הספר מסתיים אפוא בנימה אופטימית זהירה: ממחקר שערך על סכסוכים אתניים ודתיים במדינות אלה מצא בנבנשתי שכיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות הוא תנאי להצלחה. "המאבק להשגת שוויון של כבוד חשוב אלף מונים מהוויכוח התאורטי על מדינה אחת או שתיים", לידיעת הנוגעים בדבר.

4.12.2012

כשבמרכז המפה הפוליטית מצטופפות רשימות חדשות הצצות כפטריות אחר הגשם ומפלגות ותיקות שגולשות אליו מצדו השמאלי (לעולם לא מימין). כשהמנהיגים והמנהיגות  שלהן נזהרים ונזהרות לא להרגיז את ביבי ואת קוראי "ישראל היום" עם רעיון מקורי או עם תכנית מדינית רעננה, כשהעבודה בראשות שלי יחימוביץ מאמצת בשתיקה את מדיניות הסירוב של נתניהו. כאשר ברור שכל המפלגות האלה ישמחו להצטופף אחרי ה-22 בינואר סביב שולחן הממשלה, נותרה מר"צ המפלגה הרצינית היחידה משמאל לגוש הימני- קיצוני שפניו האמתיות  נחשפו בתוצאות הפריימריס בליכוד. אלא שמר"צ נרדמה בשמירה והיא זקוקה לזריקת מרץ דחופה.

 מעניין מיהו הקופירייטר שהגה את הסיסמא "שמאלנים – הביתה!" המתנוססת על שלטי חוצות בצדי הדרכים, סיסמא המכריזה בריש גלי שמר"צ כלל לא רוצה לגדול ולהפוך לגורם משפיע בפוליטיקה הישראלית. שהיא לא זקוקה לתומכים מקרב הציבור הרחב אלא רק לאותו קומץ "שמאלנים" שברגע של אובדן חושים יצאו לפני שנים מעטות מחיקו החמים של השמאל לרעות בשדות הקונסנזוס והצביעו בבחירות האחרונות קדימה או עבודה. מר"צ פונה אליהם עכשיו כמו אל צעירים סוררים שסטו מדרך הישר ומבקשת מהם לשוב  "הביתה", למשפחת השמאל האשכנזי, המשכיל והמבוסס כלכלית. נכון שמר"צ צודקת במרבית הנושאים הנמצאים על סדר היום, הן בהגנה על זכויות הפרט והן בסוגיה הפלסטינית, שבלי התקדמות בעניינה לא יהיו משאבים לטיפול בנושאים החברתיים-כלכליים. אבל עם צדק אי אפשר ללכת למכולת וללא מערכת בחירות חכמה ונמרצת אי אפשר לזכות במנדטים.

עשרות אלפי אזרחים שאינם מגדירים עצמם שמאלנים מאוכזבים ממדיניות הממשלה בשורה ארוכה של נושאים, מדיניות שהניבה את מבצע "עמוד ענן" והביאה לקבלת הרשות הפלסטינאית כמדינה משקיפה באו"ם.  מדיניות שמתעלמת מהשינויים הכבירים שמחולל האביב הערבי במזרח התיכון, שממחזרת סיסמאות שחוקות, שמבודדת את ישראל ושתהפוך אותה בעתיד הלא רחוק למדינה דו-לאומית. אזרחים אלה אינם רוצים להיקרא שמאלנים (שמאלן= מילת גנאי בפיהם של פוליטיקאים ומילה נרדפת לבוגד בפי אנשי הימין הקיצוני) ואינם יתומים הזקוקים ל"בית". הם מחפשים רשימה שאינה חוששת להתעמת עם הקבוצות החזקות כמו המתנחלים, החרדים והוועדים הגדולים בנושאי פנים ומציעה מדיניות שפויה ולא אלימה לטיפול בענייני חוץ. אזרחים אלה אינם חברים במפלגה כלשהי וגם לא יעמדו בתור להצטרף כחברים במר"צ, אבל נפשם נקעה מכוכבי המרכז שאינם מציעים דבר ואם לא יפחידו אותם עם תווית של שמאלנים, הם עשויים להצביע מר"צ.

 אם חפצת חיים היא, ראוי שבשבועות שנותרו עד הבחירות תפעל מר"צ במרץ לשכנע אותם להצביע עבורה. שתחליף את משרד הפרסום , תוריד את המילה "שמאל" על כל נטיותיה משלטי החוצות ותבליט את המצע המדיני שלה בענייני חוץ. עד כה לא נצפתה פעילות מסוג זה, אפילו לא במרחב הוירטואלי. אתר האינטרנט של המפלגה פרימיטיבי והפעילות ברשתות החברתיות נראית כמו צ'ט של גדוד צופים. ידיד שנרשם באתר מדווח שלא קיבל כל תגובה, מבזק ידיעות או פרסום. מלבד הודעות לעיתונות וראיונות ספורים של זהבה גלאון בתקשורת לא שומעים אותם. היכן מטה הבחירות? הרי השבוע האחרון סיפק הזדמנויות פז לחשוף את אזלת ידה של הממשלה בטיפול בנושאים המדיניים ואת התייצבותן האוטומטית של כוכבי המרכז-ימין לצידה.  גם רשימת המועמדים של מר"ץ אינה מלהיבה, בלשון המעטה לעומת הרשימה הרעננה של העבודה והעשיריה הסהרורית של הליכוד. מה, כל כך קשה לגייס עיתונאי צמרת או סלב תורן?

 על מר"צ לפנות למעמד הבינוני המידרדר במורד העשירונים, זה שיצא לרחובות בקיץ 2011 ולשכנע אותו כי רק  סיום הכיבוש ישחרר את המיליארדים הדרושים להשקעות בחינוך, בדיור וברווחה. היא צריכה לפנות אל הפנסיונרים הסובלים ממערכת בריאות לא שוויונית ורואים את בניהם נאבקים ביוקר המחיה וכמובן אל ערביי ישראל שהליכוד ומפלגת העבודה כלל אינם סופרים. כל אלה יכולים להביא למר"צ עוד 3-4 מנדטים מעבר לחמישה שמנבאים להם הסקרים.

 לשם כך, עליה לחדול להתנהג כמועדון אקסקלוסיבי, לצאת מהבועה התל-אביבית, מחוגי "שלום עכשיו" ו"מחסום ווטש", אל הציבור שסולד מהימין אבל מתרחק מתווית השמאלן כמו מאש. הכנסת הבאה תהיה זקוקה למר"צ כאופוזיציה לוחמת שדוגלת במו"מ רציני עם הרשות/המדינה הפלסטינאית, פועלת לצמצום הפערים בחברה ולשמירה על זכויות הפרט.

20.11.2012

בשעה ששורות אלה נכתבות נמשכים עדיין מטחי טילים אל ישובי הדרום ונמשכות הפגזות צהל ברצועת עזה. הלב יוצא אל תושבי הדרום בשדרות ונתיבות, באשדוד ואשקלון, בבאר שבע וקריית מלאכי, ואל חברי המושבים והקיבוצים בעוטף עזה שאינם מוגנים כלל על ידי כיפת ברזל בשל קרבתם לרצועה. אל בעלי העסקים הקטנים ומפעלי התעשייה שחורקים שן וממשיכים לעבוד ולייצר תחת מטחי טילים ואל אלה שנאלצים להישאר עם הילדים בבית, מפסידים ימי עבודה ומסחר ונאלצים להתמודד לא רק עם הסכנה והחרדה אלא גם עם מצוקות פרנסה. אנחנו, תושבי המרכז והצפון צריכים להוריד בפניהם את הכובע ולתבוע עבורם פיצוי ממשי יותר מהכרת תודה. משהו כמו "הבטחת הכנסה" ו"מילגות" שהממשלה מעניקה בקלות רבה לאברכים הספונים לבטח באוהלה של תורה.

ואחרי ההקדמה ההכרחית הזו צריך לשאול איך ומדוע משלים הציבור הנאמן הזה עם התגובה הפבלובית של הממשלה וושל מערכת הביטחון לכל מתקפת טילים, תגובה המתחילה בהצהרות "לא ניתן להמשיך כך" ו"צהל יגיב תגובה קשה", ממשיכה בחיסולים ממוקדים ומסתיימת במבצע צבאי מתמשך שמטרתו לצרוב לפלסטינאים בעזה את התודעה אך בפועל מלבה את השנאה ומשבש את החיים של למעלה ממיליון ישראלים.

 הרי היינו בסרט הזה כמה וכמה פעמים. מ-2004 עד היום "חיסל" צהל עשרות רבות של טרוריסטים בכירים ובאותה הזדמנות הרג בשוגג מאות אזרחים. בשמונה השנים האחרונות יצא צהל  לשמונה מבצעים למיגור הטרור ברצועת עזה שלכל אחד מהם ניתן שם עברי יפה: קשת בענן (2004), ימי תשובה (תקופת החגים 2004), גשם ראשון (2005), שמיים כחולים (2005), מכת ברק (2006), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2006) וכמובן- עופרת יצוקה (דצמבר 2008). אף אחד מהמבצעים והחיסולים המפוארים האלה לא הביא את הרגיעה המקווה. לכל היותר קיבלנו כמה חודשי שקט עד שאחד הצדדים, בדרך כלל הישראלי, מתקשה להתאפק והאלימות מתפרצת במשנה מרץ ובאמצעי לחימה משוכללים יותר, כמו בשבוע האחרון.

הגיע הזמן לנסות כוון אחר. אם ברצוננו לשבור את מעגל הדמים בדרום ולהקדים תרופה למכות העלולות להתפרץ במזרח הארץ ובצפונה, יש ללוות את השיחות עם החמאס על הפסקת אש במהלך מדיני מקיף שיכלול את הרשות הפלסטינאית. יו"ר הרשות מחמוד עבאס, משתף פעולה עם זרועות הביטחון של ישראל במאבק בטרור, מצהיר על התנגדותו לאלימות ואף הסתכן באחרונה בוויתור על זכות השיבה. ומה קיבל בתמורה לכל אלה ולהפסקת הטרור? מסגדים שרופים, מאות עצי זית כרותים, אדמות מופקעות והתנחלויות מתרחבות. ומה יכולים הפלסטינאים בגדה להסיק מהבהילות של נציגי ישראל להגיע להסכם עם הטרוריסטים בעזה? שהאלימות משתלמת ושהישראלים מבינים רק כוח.

האינטרס האמתי של ישראל הוא קידום פתרון של שתי מדינות לשני עמים. לשם כך יש  לתמוך בבקשתה של הרשות הפלסטינאית לקבל מעמד של חברה באו"ם ולעודד הקמה של מדינה פלסטינאית, תחילה ביהודה ושומרון ובהמשך בצרוף רצועת עזה. צעדים אלה  יחזקו את הרשות הפלסטינאית המתונה ויחלישו את היוקרה של החמאס והתנועות האסלמיות. שינוי כזה במדיניות ישראל ימתן גם ההתקפות על ישראל מצד תנועות האביב הערבי ברחבי המזרח התיכון וישפר את מעמדה בדעת הקהל העולמית. סקר דעת קהל שערך ח'ליל שקאקי בעזה בחודש ספטמבר מגלה שלמעלה ממחצית האוכלוסייה תומכת בפתרון של שתי מדינות, ויותר משיבים מעדיפים את אש"ף על פני החמאס כנציג הראוי של הפלסטינים. יש אפוא סיכוי טוב  שהחמאס ישאף לזכות אף הוא בנתח מהעוגה ויצטרף למדינה הפלסטינאית כשזו תוכרז ותקום ברוב שטחי יהודה ושומרון.

אך אם ממשלת ישראל תמשיך להתעלם מהרשות הפלסטינאית ומהיו"ר שלה, לא ירחק היום שתושבי הגדה המיואשים יחזרו לנקוט באלימות כמו זו שראינו באינתיפדה  השנייה.

5.11.2012

כל הפרשנים תמימי דעים שמערכת הבחירות לכנסת תתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים והנה מעז אבו-מאזן נשיא הרשות הפלסטינית, בראיון לערוץ 2, לקרוע את עטיפת הצלופן הכלכלית-חברתית מעל מערכת הבחירות לכנסת ולהזכיר לנו ולכל העולם שיש כאן כיבוש בן 45 שנים. איזו חוצפה. מה, הוא  אינו יודע שלא מדברים על נושא רגיש זה ליד השולחן? קחו לדוגמה את כחלון ששקל להקים מפלגה ובינתיים חזר בו. מסביבתו נמסר שאינו מתכוון להתמקד בתחומי חוץ וביטחון, אלא בנושאים כמו קידום התחרות במשק, הורדת מחירים ושיפור מצבו של האזרח. גם יחימוביץ', שנתפשה בתחילה כשמאלנית רדיקלית, פועלת באחרונה באופן עקבי כדי להתרחק מתווית השמאל. היא נמנעת מלעסוק בסוגיות מדיניות ובנושאי דת ומדינה וכוכבי המחאה החברתית שהצטרפו אליה לא חולמים לטפל בכביסה המלוכלכת שמעבר לגדר ההפרדה.

 יאיר לפיד חולם בכלל להיות שר החינוך ומבהיר שבכוונתו להתרכז בשיפור הישגי התלמידים. לפיד אמנם מצהיר כמי שכפאו שד על חידוש התהליך המדיני אולם מי שבוחר במכללת אריאל כבמה להכרזה על תהליך מדיני, חזקה עליו שאינו מתכוון להביא את התהליך או את הכיבוש לידי סיום. אפילו מרצ, מפלגת הבית של השמאלנים, כפי שהיא ממצבת עצמה בשלטי חוצות, משבצת את הנושא המדיני-בטחוני במקום השלישי במצע שלה – אחרי חברה וכלכלה ואחרי דת ומדינה. עם זאת, לזכותה יאמר שהיא המפלגה היחידה הדוגלת באופן מפורש בסיום הכיבוש.

 יש כמובן סוגיות אחרות שנזרקות לחלל האוויר: ממשל תקין, ביעור קשרי הון-שלטון, צמצום מספר השרים בממשלה, הדברת האלימות, הורדת מחירי הדיור ועוד ועוד. כל אלה נושאים נכבדים הראויים לטיפול, אבל הסוגיה  המרכזית שמאיימת על המשך קיומה של מדינת ישראל ושיש לה השפעה מכרעת על כל אחד מהנושאים האלה היא הכיבוש – השליטה רבת השנים על אוכלוסייה של שניים וחצי מיליון תושבים חסרי זכויות ביהודה ושומרון והמצור על כמיליון וחצי פלסטינאים ברצועת עזה. מסוגיה זו מתרחקים המועמדים כמפני אש.

אין לחמוק מהשלכות הסכסוך עם הפלסטינאים. המתמודדים בבחירות אינם רשאים "לא לעסוק בנושא המדיני" כי הוא זה שמכתיב את כל היתר – את המצב הכלכלי, את הביטחון הרעוע,  את האלימות, את הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם ואת הכרסום בזכויות האזרח בארץ.

 כלכלה: עם תקציב ביטחון מפלצתי של כ-60 מיליארד שקל  (17% מהתקציב) בתוספת  הכספים המוזרמים להתנחלויות מסעיפים חבויים בתקציבי המשרדים האחרים, לא נותרים משאבים לצמצום פערים, להעלאת רמת החינוך, להגדלת היצע הדירות ולהשקעה בתשתיות. נהפוך הוא,  עם גרעון של 4% מהתוצר וממשלה שאינה רוצה או אינה מסוגלת לעמוד בפני מערכת הביטחון הרעבה תמיד ובפני הלובי החזק של  המתנחלים, אנו צפויים  אחרי הבחירות להעלאות מסים ולייקור השירותים הציבוריים שהמדינה עדיין מספקת, צעדים שיפגעו קודם כל בעניים ובמעמד הבינוני. מי שחושב שהעלאת מסים למאיון העליון, כמו שמציעה שלי יחימוביץ, ימלא את הבור הזה טועה ומטעה. העלאה כזו לא תצמצם את הגרעון בהיותה צמודה לתכנית הכרוכה בהרחבה תקציבית ניכרת.

 ביטחון: מיותר לציין שהמשך הכיבוש מאיים על ביטחוננו יותר מכל גורם אחר. הוא מלבה את השנאה לישראל בעולם הערבי כולו ובאוכלוסייה הפלסטינית בפרט ומרחיק מאתנו בני ברית קרובים ורחוקים. לפני שבועיים, בשעה שעשרות אלפי אזרחים בדרום הארץ היו נתונים למטחי טילים מרצועת עזה, התפאר ראש הממשלה  ש"החזרנו את הביטחון לאזרחי ישראל. נקטנו מדיניות תקיפה, שיקמנו את ההרתעה"  איזה ביטחון ואיזו הרתעה? מערכת כיפת ברזל ששרפה כבר למעלה ממיליארד דולר מתגלה במערומיה וכל חיסול ממוקד ברצועת עזה מצמיח שניים-שלושה יורשים נחושים יותר.  האמת היא שצהל, הצבא החזק (והיקר) ביותר במזרח התיכון, עומד חסר אונים מול כמה עשרות ג'יהדיסטים המפגיזים את אזור הדרום  כל כמה שבועות כשהם משביתים מעבודה ומלימודים מאות אלפי אזרחים. כל  מי שעיניו בראשו מבין שאין פתרון צבאי לסכסוך.

 ובזירה המדינית: המדיניות הכוחנית של הממשלה קלעה את ישראל לבידוד בינלאומי מסוכן. אין עוד מדינה, מלבד סין המושלת בטיבט, שמקיימת משטר כיבוש ממושך כל כך. בהדרגה נמאסנו על כל העולם שמכביד את החרמות ואת הגינויים נגדנו. לא תענוג להזדהות היום כישראלי באירופה וטורקיה שהייתה מחוז תיירות קרוב וזול הוצאה אל מחוץ לתחום. אי–אפשר להמשיך להתקוטט עם כל העולם ולהמשיך להטיל יהבנו על ארה"ב לבדה שביום בהיר אחד עלולה אף היא להתנער, אם האינטרסים שלה יצדיקו זאת, מהמדינה הקטנה והמעצבנת במזרח התיכון.

 אז איפה המפלגה שתישא את דגל השלום במערכת הבחירות? היכן המתמודד האמיץ שיכריז  על סיום הכיבוש ועל הסדר עם הפלסטינאים כמשימתו העיקרית כשיגיע לשלטון? שלי יחימוביץ תומכת בהתנחלויות, יאיר לפיד רוצה תהליך מדיני באריאל, כחלון אמר שלבו בימין והצמד ביבי את ליברמן – הם הרי אדריכלי המצב האומלל הזה.

כתבה שלישית ואחרונה

יש שתי דרכים לגמוע את המרחקים העצומים של ארה"ב ושתיהן מייגעות למדי. אפשר להשתמש בשירותי התעופה היקרים, לשלם עבור כל מזוודה, לא לקבל אפילו  כריך בזמן הטיסה ולעבור בדיקות ביטחוניות מביכות המחייבות את הנוסע לחלוץ נעליים, להתפשט ולבצע תרגילי התעמלות מוזרים מול עיניהם הבוחנות של אנשי הביטחון. ואפשר כמובן להיכנס למכונית ולנהוג מאות ואלפי קילומטרים בכבישים המהירים הפרושים לאורכה ולרוחבה של הארץ הגדולה הזו. אין פלא שהאמריקאי הממוצע שמתגורר מחוץ לערים הגדולות רוכש וואן או ג'יפ גדול. הרי הוא נאלץ לבלות במכונית חלק נכבד מחייו.

דרך שלישית – זולה, מהירה וידידותית יותר לסביבה– היא רכבת. אבל בארה"ב אין כמעט רכבות מחוץ לאזורי המטרופולין הגדולים, והמעטות שפועלות, כמו זו שנוסעת פעמיים ביום בין שיקגו לדטרויט, זוחלות כמו הרכבת הישנה לירושלים. רשת רכבות מהירות יכולה הייתה להקל על התחבורה אבל תשתיות רכבת דורשות השקעה ציבורית גבוהה והרפובליקאים מתנגדים להתערבות הממשלה במשק. לדברי רומני המגזר הפרטי יודע לנהל הכול יותר טוב. כך נאלצים האמריקאים לנהוג ימים שלמים או להגיע לנמל התעופה שעתיים לפני הטיסה כדי לעבור את בדיקות הביטחון המעיקות לפני העלייה למטוס.

בקיצור, לאחר שתי טיסות מייגעות החלטנו, בן זוגי ואני, לחזור למכונית ומה עושים כדי לא להירדם בנהיגה הארוכה הזו? פותחים רדיו. בערוצי הרדיו המקומיים אפשר לשמוע מוסיקת קאונטרי או מגוון של שדרנים ומטיפים מן הימין הקיצוני, המשמיעים דברים נוטפי ארס על הנשיא אובמה. מאשימים אותו שהוא בעצם מוסלמי התומך באסלם הקיצוני, שאינו מכבד את הפרוטסטנטים שבנו את אמריקה וחיברו את החוקה, שביקש מחבריו בהוליווד לא להפיק עוד סרטים המלגלגים על האסלם ועל הנביא מוחמד, שהוא בעצם סוכן קומוניסטי, שהוא אשם בכל חוליי הכלכלה, שאם ייבחר שנית, יחדיר סוציאליזם, רחמנא ליצלן, לכלכלה האמריקאית. וזה לא הכול. מתברר גם שהמשפחה הנשיאותית מושחתת. הידעתם שמשפחת אובמה קנתה מכונית פורד חדשה? ובכלל ההוצאות של המשפחה הנשיאותית מעולם לא היו גבוהות יותר ובבית הלבן מתרוצצים יותר מדי יועצים שכל אחד מהם מקבל שכר גבוה מדי. כל הדברים האלה נאמרים ברצינות גמורה מבלי להציג מקור כלשהו לידיעות או לבסס אותן בנתוני אמת.

 אמריקה היא ארץ חופשית ולכל אחד מותר לפרסם כל סיפור על כל אדם, כולל על הנשיא. בניגוד לחוקי לשון הרע במדינות אירופה ובישראל המספקים הגנה נגד פרסום שקרים, התיקון הראשון לחוקה מבטיח לאמריקאים חופש ביטוי כמעט מוחלט. חבריי המקומיים הדגישו תמיד שלמרות זאת, העיתונות  האמריקאית נוהגת באיפוק ואינה משתלחת בפוליטיקאים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית ובעצם, מאז נכנס אובמה לבית הלבן, השתנה סגנון הדיווח והעיתונות הימנית תוקפת אותו על כל צעד שהוא עושה ומדביקה לו שמות תואר כמו מוסלמי, אוהב מוסלמים, סוציאליסט, חדל-אישים ולא-פטריוט.

 רשתות החדשות הארציות, CNN ו-FOX, עוסקות כמעט אך רק בבחירות. גם כשהדיון נסב על נושאים אחרים כמו הגרעון בתקציב, ביטוח בריאות ממלכתי והיחסים עם סין – מתייחסים הפרשנים לעמדה של כל אחד מהמועמדים לסוגיה ואיך ישפיעו החדשות האחרונות בנושא על עמדות הבוחרים. בפרסומת של המפלגה הרפובליקאית ב-CNN נשמע קולו של רומני קורא:

"תרמו לי עכשיו. עוד 35 יום לבחירות ויום אחד לעימות הראשון. תרמו לי כדי להציל את ארצנו מעוד ארבע שנים של סוציאליזם. התקשרו עכשיו למספר X או היכנסו לאתר ותרמו."

 בדיינרס (מסעדות עממיות ופונדקים) במדינות המערב – בנבדה, ביוטה, במונטנה, באיידהו ובויומינג, מסך הטלוויזיה תמיד מקרין משדרי ספורט, רשת פוקס או c-span. תוך כדי ארוחת צהריים בדיינר טיפוסי, צפיתי בראיון עם סקוט פרויט, התובע הכללי של אוקלהומה, שהגיש לבית המשפט העליון תביעה בטענה שהממשל הפדרלי אינו רשאי לכפות על המדינות השונות להפעיל ביטוח בריאות ממלכתי. זאת, למרות שאותו בית משפט אישרר את החוק לפני חודשים אחדים. פרויט הודה שהוצאות הבריאות אכן עולות, שהמובטלים והקשישים אינם מסוגלים לרכוש שרותי בריאות ושיש לעשות משהו לתיקון המצב אבל טען שהוא מתנגד לחוק מסיבות אידיאולוגיות וכי החוק החדש מנוגד לחוקה.

 עד כדי כך חזק הלובי של איגודי הרופאים, חברות הביטוח ויצרני התרופות  המפרסמים את מוצריהם בכל ערוצי התקשורת תוך שהם דוחקים במטופלים לבקש מהרופא שלהם מרשם לתרופה זו או אחרת. הלובי החזק הזה לא יסלח לאובמה שהצליח, בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, לאתגר אותם ולזכות באישור החוק החשוב הזה הנקרא בפי כל ObamaCare.

אגב, אוקלהומה אינה נמנית על המדינות העשירות בארה"ב. היא מדורגת במקום ה-47 (מבין 50 המדינות) בתוחלת החיים ובמקום ה-46 במדד השגשוג המודד את  רמת החיים. רבים מתושביה של אוקלהומה נמנים על אותם 47%  ה"לא יוצלחים" כפי שהוגדרו על ידי מיט רומני, אלה שזקוקים לחוק החדש, אבל לתובע הכללי שלהם יש אידיאולוגיה ולעזאזל  העניים. כל אזרח באמריקה חופשי להיות חולה ולמות מבלי שיפריעו לו. אין פלא שתוחלת החיים כאן נמוכה יחסית למדינות אחרות בעלות אותה הכנסה לנפש. כדאי לקורא הישראלי לעצור רגע ולהעריך את ביטוח הבריאות שלנו שגם אם אינו מושלם, הוא לא מפקיר את החולים לחסדי שמיים.

  10.10.2012

 כתבה שנייה בסדרה

 בשבת, 22 בספטמבר, היום המציין את סוף הקיץ, חגגה הקהילה הסינית של סן- פרנסיסקו את פסטיבל ירח הסתיו ו- Chinatown צהלה ושמחה.  אלפי סינים לצד מאות תיירים סקרנים גדשו את רחובות השכונה הגדולה והוותיקה הזו שהוקמה לפני כ-160 שנה ונחשבת לקהילה הסינית הגדולה והמשפיעה ביותר בצפון אמריקה. לכבוד הפסטיבל נסגרו הרחובות לתנועת כלי רכב ועל בימת הבידור הופיעו רקדנים, להקות זמר, בדרנים וילדי פלא מכל הסוגים, לא לפני שפרנסי הקהילה ברכו בסינית את צאן מרעיתם והתגאו, ללא תרגום, בהישגי הקהילה. מה שלא הצלחתי לפענח היו התורים הארוכים של סינים קשישים, לא עשירים (זאת אפשר היה להסיק ממראה הבגדים שלבשו ומשפת הגוף שלהם שהייתה שונה לחלוטין מזו של הקהל החוגג) שהשתרכו לאורך המדרכות הצרות בואכה דוכנים מסתוריים שנראו דומים לשאר הדוכנים ברחובות. כל ניסיונותיי לברר את הסוד עלו בתוהו. איש מהם, גם אלה שדיברו  אנגלית, לא היה מוכן להסביר לשם מה הם ממתינים בסבלנות כזו. טוב לדעת שיש בעולמנו מנהגים תרבותיים שאינם ממהרים לעלות לרשתות החברתיות.

רוב הסינים האלה נולדו בארצות הברית. מצד אחד הם אמריקאים גאים ומצד שני הם מקפידים לשמור על אורחות חייהם, על המאכלים הסיניים, על שפתם ועל תרבותם. שלטי החנויות והמשרדים ב-Chinatown כתובים סינית ורק פה ושם מופיע תרגום לאנגלית. גם המקסיקנים שפגשנו בשוק הפשפשים הענק בעמק נאפה דבקים זה בזה וממשיכים לדבר ספרדית. רבים מהם הגיעו לקליפורניה בשנים האחרונות בדרך לא חוקית ובקושי מבינים אנגלית. למרות זאת, הם מפעילים את השוק הענק (דוכנים המשתרעים על פני שבעים דונם) בסדר מופתי, עם מגרש חניה מסודר, סדרנים בכל פינה וביתן משטרה קטן המאויש על ידי שוטרים מהקהילה. אפשר לקנות כאן הכול ובזול – מזון, כולל תבלינים וירקות מוזרים, בגדים, כובעים, נעליים, מכשירי רדיו גנובים ממכוניות, רהיטים, כלי עבודה, תספורת ואפילו טווינה – מסאז' סיני יבש בעשרה דולר ששווה כל פרוטה. אלא שההיספנים עניים יותר ומשכילים פחות מהסינים והשפעתם על הפוליטיקה של קליפורניה מועטה יחסית.

לא אלה ולא אלה מוכנים לדבר על נטיותיהם הפוליטיות ועל הצבעתם הצפויה בבחירות לנשיאות. ההיספנים, גם אלה שזכו באזרחות אמריקאית,  טרודים בהישרדות, והסינים שדובבתי, חלקם התייאשו מהפוליטיקה המושחתת לדבריהם וחלקם מעדיפים לא להתבטא בנושאים פוליטיים מחשש פן יאונה רע לקרוביהם בסין.

ברקלי

אהרון, הצעיר השחור שנשלח לתקן את המקרר בחדר המלון שלנו בברקלי, הוא פליט מארתריאה. מוכר, לא?  לפני שש שנים הגיע בדרכים עקלקלות לארה"ב וכעבור שנה זכה במעמד של פליט. החיוך הגדול על פניו והאנגלית המשובחת בפיו מעידים עליו שהצליח בגדול, בעיקר כשמשווים את מצבו לזה של בני עמו שהגיעו לישראל. מותר לו לעבוד ומותר להעסיק אותו. הדאגה היחידה שמעיבה על אושרו היא מחלת אמו שנשארה באריתריאה. השיחה עמו נסבה על תרופות חדשות לטיפול בסכרת שהוא מתכנן לשלוח לאם החולה.

מכל חמישים המדינות של ארה"ב, קליפורניה קלטה מרצון או מאונס את מספר המהגרים הגדול ביותר. למעלה מרבע (10 מיליון איש) מאוכלוסיית קליפורניה הם מהגרים, רובם היספנים שבאו ממקסיקו או דרכה. כ- 2.6 מיליון מהם מוגדרים מהגרים לא חוקיים. אבל הבולטים ביותר במרחב הציבורי הם דווקא הסינים שרבים מהם הצליחו להגיע לעמדות בכירות בחיי המסחר והמדע. רחובות סן-פרנסיסקו מוצפים סינים – הן מקומיים והן תיירים המגיעים באלפיהם מסין לראות בעיניהם את הארץ שנחשבה לשטן הגדול עד לפני עשור או שניים. גם הקמפוס היפה של אוניברסיטת ברקלי הממוקם לרגלי הגבעות בצד המזרחי של המפרץ (The Bay)  הומה סינים. דובר האוניברסיטה אישר בפני ש-44% מהסטודנטים הם מלוכסני עיניים. אל יקל הדבר בעיניכם. לא קל להתקבל למוסד האקדמי המפואר הזה או לשלם את שכר הלימוד הגבוה שהוא דורש, מה שמלמד על מעמדה הכלכלי האיתן של הקהילה הסינית בקליפורניה.

בכניסה לקמפוס התעכבתי ליד דוכני הסברה והחתמה, כמו אלה שאפשר לפגוש גם  בהר-הצופים וברמת אביב. אבל כאן בברקלי, מרבית הדוכנים מאוישים על ידי סטודנטים זרים המפרסמים  אגודות הסטודנטים מארצות שונות. לצד הדוכן להגברת המודעות לסרטן השד, פגשתי דוכנים של אגודות הסטודנטים הפיליפינים, ההודים, הקוריאנים, הויאטנמים, המזרח אסייתים (באופן כללי) והאפריקאים. לא פסחתי על הדוכן של הסטודנטים הפלסטינאים שלא ששו לדבר אתי והתנחמתי אצל  חבורה של סטודנטים יהודים ופלשתינאים, חברי אגודת עץ-הזית שמנסה לעורר דיאלוג בין ישראלים לפלסטינאים ושחבריה חזרו לא מכבר מסיור באזורנו.

עשרות הדוכנים בכניסה לקמפוס של אוניברסיטת ברקלי מעידים אף הם על אמריקה – ארץ שבה שהחופש בכלל וחופש הביטוי בפרט הם ערך עליון, הכולל בין היתר את החופש להכפיש את הזולת (אין כמעט תביעות על לשון הרע) החופש להחזיק כלי נשק, החופש למות ממחלה (לחסרי ביטוח בריאות) והחופש לישון על ספסל ברחוב כשהבנק מנכס לעצמו את הבית הממושכן.

9.10.2012

כתבה ראשונה בסדרה                                                                                                                                                                   

ננדי, נהג המונית שהסיע אותנו משדה התעופה העירה, הגיע לוונקובר מפונג'אב לפני 22 שנה, אבל עד היום ניכר בדיבורו מבטא הודי כבד. ננדי מרוצה מהחיים בקנדה. הוא בנה משפחה, מצא את פרנסתו תחילה כנהג ולימים כבעל מונית, ומצבו הכלכלי מאפשר לו לבקר אחת לשנתיים את אמו הקשישה ואת אחיו בפונג'אב. בחורף האחרון, הוא מספר, כשהטמפרטורה בוונקובר יורדת והעסקים חלשים, לקח גם את אשתו וילדיו לביקור המשפחתי בפונג'אב, ואחריו בילו שבוע בבתי המים המפורסמים בדרום הודו.

ננדי גאה במונית שלו, שכמו מרבית המוניות בוונקובר היא טויוטה פריוס היברידית – מצוידת במנוע חשמלי נוסף למנוע הרגיל וחסכונית מאוד בדלק. למרות שקנדה עשירה מארה"ב באוצרות אנרגיה טבעיים, הממשלה הקנדית מתגמלת בעלי מוניות היברידיות בהפחתת מסים, ומחיר הדלק בה גבוה מאשר בארה"ב.

בכלל, השכנה הצפונית של ארה"ב, שהייתה בעבר הקרובה הענייה והפחות מתקדמת, סגרה מזמן את הפער. הדולר הקנדי, שהשתרך במשך שנים אחרי הדולר האמריקני, שווה היום יותר. אם בעבר נסעו תושבי דטרויט לקניות בטורונטו,  הרי היום נוסעים הקנדים לקניות זולות בארה"ב. קנדה חילונית יותר, מתנהלת באופן רציונלי יותר, דבקה בשיטות המדידה המטריות, שומרת על עושרה לדורות הבאים ואינה מנסה לנהל את העולם. חלק מעושרה נובע כמובן מכך שאינה ממנת צבא ענקי וסומכת באופן מוחלט על כך שארה"ב תגן עליה מכל אויב, ולמען האמת – אין לה הרבה כאלה.

הנחיתה בסן-פרנסיסקו נדמית כמו נחיתה משוויץ לישראל. בהשוואה לוונקובר ולוויקטוריה, עיר הבירה החמודה של בריטיש קולומביה, סן-פרנסיסקו מלוכלכת, צפופה ובעיקר – סינית יותר. לא שחסרים סינים בקנדה, אלא שסן-פרנסיסקו ממש מוצפת בהם. נדמה  שסין מייצאת לא רק מוצרי אלקטרוניקה, בגדים וצעצועים, אלא גם מיליוני תיירים סקרנים, נוסף על האוכלוסייה של צ'יינהטאון.

 אחרי חמש שנות היעדרות, קליפורניה נראית מוכה. המשבר הכלכלי של 2008 ניכר בכול. בני שיח לא מעטים מספרים שפוטרו מעבודתם, חלקם נקלטו לא מכבר במשרות חדשות, פחות נחשקות, וחלקם עדיין מחפשים.  המרחב הציבורי נראה מוזנח יחסית לקנדה הנקייה והמצוחצחת – כבישים אינם מתוחזקים, אשפה נאספת רק פעם ביום, ורציף הדייגים המפורסם מוזנח מתמיד

 סיבוב במזח הדייגים הוא חוויה מעוררת ציונות בלב התייר הישראלי. הנוף נהדר – מפרץ יפהפה שסירות מפרש וספינות תיירים משייטות בו על רקע האי אלקטרז, גשר הזהב מתנשא משמאל והעיר סן-פרנסיסקו פרושה מאחורינו. עם נתוני פתיחה כאלה, אין צורך בקישוטים. אבל חולדאי היה כבר מסב את מחסני הנמל הנטושים לגלריות ולמסעדות מעוצבות ובונה טיילת רחבה ויפה  כמו שעשה בנמל תל-אביב וכמו שהוא מטפל עתה בנמל יפו. כאן בסן-פרנסיסקו על המים, אזור המזח נראה כמו התחנה המרכזית בתל-אביב או כמו שוק רמלה-לוד. דוכנים לביגוד זול, למצלמות ולמזכרות תוצרת סין, ניצבים מול מזללות מזון מהיר לסרטנים ופסלים אנושיים מוכספים המנסים לקושש כמה פרוטות מתיירים המצטלמים לצדם

זוהי אמריקה.  כדי  להפוך את מזח הדייגים לפנינה תיירותית יש להשקיע כספי ציבור,  ואמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שרומני, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות מייצג בצורה המובהקת ביותר, מתנגד להתערבות ממשלתית ומקדש את היוזמה הפרטית. אוי לה לממשלת קליפורניה אם תשקיע את כספי משלם המסים בשיפוץ מזח הדייגים. ולמען האמת, גם כך המקום הומה אדם, בעיקר בסוף שבוע סתווי שטוף שמש.

הם חשים שאובמה גנב להם את המדינה

אלא שבלב השמחה, בכיכר יוניון, ליד אוהל התערוכה הלבן של חברת הרמס שמנסה לשכנע את קהל הצרכנים שהמחירים הגבוהים כל-כך של מוצריה – מכותנות גברים עד תיקי עור במחיר 5,000 דולר – מוצדקים, בשל החומרים המשובחים המרכיבים כל מוצר והמומחים האירופים שעבדו עליו, פגשנו את סטיב וחבריו מנסים להחתים את העוברים ושבים על עצומה להדחת הנשיא אובמה. כן, הדחה! שבועות ספורים לפני הבחירות הם עומדים ליד תמונות גדולות של נשיא ארה"ב מעוטר בשפם של היטלר ומטיפים שטנה.

קשה להסביר את עומק השנאה והבוז שרוחשים פעילי הימין הקיצוני בארה"ב לנשיא אובמה. הם חשים שהוא גנב להם את המדינה ואינם בוחלים בשום דרך להכפישו ולפרסם  עליו שקרים. סטיב מסביר לנו ברצינות גמורה שאובמה הוא שעורר את המרד נגד קדאפי בלוב, הוא שגרם להדחת הנשיא מובארק והוא שפועל עתה להדחת אסאד. האביב הערבי, לשיטתו, הוא בכלל מזימה של אובמה ושל "בעלי בריתו" באל-קעידה.

גם זוהי אמריקה, שבה מותר לכל אדם להכפיש את הנשיא, בעיקר אם הוא שחור. בכלל, במרחב הציבורי בקליפורניה רואים הרבה יותר פעילים ומודעות פרסומת למען רומני מאשר מודעות הקוראות לבחירת אובמה. האם ייתכן שאובמה סימן את קליפורניה כקלף בטוח בטרם עת?

8.10.2012