מי ימריץ את מר"צ ?

4.12.2012

כשבמרכז המפה הפוליטית מצטופפות רשימות חדשות הצצות כפטריות אחר הגשם ומפלגות ותיקות שגולשות אליו מצדו השמאלי (לעולם לא מימין). כשהמנהיגים והמנהיגות  שלהן נזהרים ונזהרות לא להרגיז את ביבי ואת קוראי "ישראל היום" עם רעיון מקורי או עם תכנית מדינית רעננה, כשהעבודה בראשות שלי יחימוביץ מאמצת בשתיקה את מדיניות הסירוב של נתניהו. כאשר ברור שכל המפלגות האלה ישמחו להצטופף אחרי ה-22 בינואר סביב שולחן הממשלה, נותרה מר"צ המפלגה הרצינית היחידה משמאל לגוש הימני- קיצוני שפניו האמתיות  נחשפו בתוצאות הפריימריס בליכוד. אלא שמר"צ נרדמה בשמירה והיא זקוקה לזריקת מרץ דחופה.

 מעניין מיהו הקופירייטר שהגה את הסיסמא "שמאלנים – הביתה!" המתנוססת על שלטי חוצות בצדי הדרכים, סיסמא המכריזה בריש גלי שמר"צ כלל לא רוצה לגדול ולהפוך לגורם משפיע בפוליטיקה הישראלית. שהיא לא זקוקה לתומכים מקרב הציבור הרחב אלא רק לאותו קומץ "שמאלנים" שברגע של אובדן חושים יצאו לפני שנים מעטות מחיקו החמים של השמאל לרעות בשדות הקונסנזוס והצביעו בבחירות האחרונות קדימה או עבודה. מר"צ פונה אליהם עכשיו כמו אל צעירים סוררים שסטו מדרך הישר ומבקשת מהם לשוב  "הביתה", למשפחת השמאל האשכנזי, המשכיל והמבוסס כלכלית. נכון שמר"צ צודקת במרבית הנושאים הנמצאים על סדר היום, הן בהגנה על זכויות הפרט והן בסוגיה הפלסטינית, שבלי התקדמות בעניינה לא יהיו משאבים לטיפול בנושאים החברתיים-כלכליים. אבל עם צדק אי אפשר ללכת למכולת וללא מערכת בחירות חכמה ונמרצת אי אפשר לזכות במנדטים.

מרצ2הורד
שלטי חוצות שמבריחים בוחרים

עשרות אלפי אזרחים שאינם מגדירים עצמם שמאלנים מאוכזבים ממדיניות הממשלה בשורה ארוכה של נושאים, מדיניות שהניבה את מבצע "עמוד ענן" והביאה לקבלת הרשות הפלסטינאית כמדינה משקיפה באו"ם.  מדיניות שמתעלמת מהשינויים הכבירים שמחולל האביב הערבי במזרח התיכון, שממחזרת סיסמאות שחוקות, שמבודדת את ישראל ושתהפוך אותה בעתיד הלא רחוק למדינה דו-לאומית. אזרחים אלה אינם רוצים להיקרא שמאלנים (שמאלן= מילת גנאי בפיהם של פוליטיקאים ומילה נרדפת לבוגד בפי אנשי הימין הקיצוני) ואינם יתומים הזקוקים ל"בית". הם מחפשים רשימה שאינה חוששת להתעמת עם הקבוצות החזקות כמו המתנחלים, החרדים והוועדים הגדולים בנושאי פנים ומציעה מדיניות שפויה ולא אלימה לטיפול בענייני חוץ. אזרחים אלה אינם חברים במפלגה כלשהי וגם לא יעמדו בתור להצטרף כחברים במר"צ, אבל נפשם נקעה מכוכבי המרכז שאינם מציעים דבר ואם לא יפחידו אותם עם תווית של שמאלנים, הם עשויים להצביע מר"צ.

 אם חפצת חיים היא, ראוי שבשבועות שנותרו עד הבחירות תפעל מר"צ במרץ לשכנע אותם להצביע עבורה. שתחליף את משרד הפרסום , תוריד את המילה "שמאל" על כל נטיותיה משלטי החוצות ותבליט את המצע המדיני שלה בענייני חוץ. עד כה לא נצפתה פעילות מסוג זה, אפילו לא במרחב הוירטואלי. אתר האינטרנט של המפלגה פרימיטיבי והפעילות ברשתות החברתיות נראית כמו צ'ט של גדוד צופים. ידיד שנרשם באתר מדווח שלא קיבל כל תגובה, מבזק ידיעות או פרסום. מלבד הודעות לעיתונות וראיונות ספורים של זהבה גלאון בתקשורת לא שומעים אותם. היכן מטה הבחירות? הרי השבוע האחרון סיפק הזדמנויות פז לחשוף את אזלת ידה של הממשלה בטיפול בנושאים המדיניים ואת התייצבותן האוטומטית של כוכבי המרכז-ימין לצידה.  גם רשימת המועמדים של מר"ץ אינה מלהיבה, בלשון המעטה לעומת הרשימה הרעננה של העבודה והעשיריה הסהרורית של הליכוד. מה, כל כך קשה לגייס עיתונאי צמרת או סלב תורן?

 על מר"צ לפנות למעמד הבינוני המידרדר במורד העשירונים, זה שיצא לרחובות בקיץ 2011 ולשכנע אותו כי רק  סיום הכיבוש ישחרר את המיליארדים הדרושים להשקעות בחינוך, בדיור וברווחה. היא צריכה לפנות אל הפנסיונרים הסובלים ממערכת בריאות לא שוויונית ורואים את בניהם נאבקים ביוקר המחיה וכמובן אל ערביי ישראל שהליכוד ומפלגת העבודה כלל אינם סופרים. כל אלה יכולים להביא למר"צ עוד 3-4 מנדטים מעבר לחמישה שמנבאים להם הסקרים.

 לשם כך, עליה לחדול להתנהג כמועדון אקסקלוסיבי, לצאת מהבועה התל-אביבית, מחוגי "שלום עכשיו" ו"מחסום ווטש", אל הציבור שסולד מהימין אבל מתרחק מתווית השמאלן כמו מאש. הכנסת הבאה תהיה זקוקה למר"צ כאופוזיציה לוחמת שדוגלת במו"מ רציני עם הרשות/המדינה הפלסטינאית, פועלת לצמצום הפערים בחברה ולשמירה על זכויות הפרט.

ישראל מבינה רק כוח

20.11.2012

בשעה ששורות אלה נכתבות נמשכים עדיין מטחי טילים אל ישובי הדרום ונמשכות הפגזות צהל ברצועת עזה. הלב יוצא אל תושבי הדרום בשדרות ונתיבות, באשדוד ואשקלון, בבאר שבע וקריית מלאכי, ואל חברי המושבים והקיבוצים בעוטף עזה שאינם מוגנים כלל על ידי כיפת ברזל בשל קרבתם לרצועה. אל בעלי העסקים הקטנים ומפעלי התעשייה שחורקים שן וממשיכים לעבוד ולייצר תחת מטחי טילים ואל אלה שנאלצים להישאר עם הילדים בבית, מפסידים ימי עבודה ומסחר ונאלצים להתמודד לא רק עם הסכנה והחרדה אלא גם עם מצוקות פרנסה. אנחנו, תושבי המרכז והצפון צריכים להוריד בפניהם את הכובע ולתבוע עבורם פיצוי ממשי יותר מהכרת תודה. משהו כמו "הבטחת הכנסה" ו"מילגות" שהממשלה מעניקה בקלות רבה לאברכים הספונים לבטח באוהלה של תורה.

ואחרי ההקדמה ההכרחית הזו צריך לשאול איך ומדוע משלים הציבור הנאמן הזה עם התגובה הפבלובית של הממשלה וושל מערכת הביטחון לכל מתקפת טילים, תגובה המתחילה בהצהרות "לא ניתן להמשיך כך" ו"צהל יגיב תגובה קשה", ממשיכה בחיסולים ממוקדים ומסתיימת במבצע צבאי מתמשך שמטרתו לצרוב לפלסטינאים בעזה את התודעה אך בפועל מלבה את השנאה ומשבש את החיים של למעלה ממיליון ישראלים.

 הרי היינו בסרט הזה כמה וכמה פעמים. מ-2004 עד היום "חיסל" צהל עשרות רבות של טרוריסטים בכירים ובאותה הזדמנות הרג בשוגג מאות אזרחים. בשמונה השנים האחרונות יצא צהל  לשמונה מבצעים למיגור הטרור ברצועת עזה שלכל אחד מהם ניתן שם עברי יפה: קשת בענן (2004), ימי תשובה (תקופת החגים 2004), גשם ראשון (2005), שמיים כחולים (2005), מכת ברק (2006), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2006) וכמובן- עופרת יצוקה (דצמבר 2008). אף אחד מהמבצעים והחיסולים המפוארים האלה לא הביא את הרגיעה המקווה. לכל היותר קיבלנו כמה חודשי שקט עד שאחד הצדדים, בדרך כלל הישראלי, מתקשה להתאפק והאלימות מתפרצת במשנה מרץ ובאמצעי לחימה משוכללים יותר, כמו בשבוע האחרון.

הגיע הזמן לנסות כוון אחר. אם ברצוננו לשבור את מעגל הדמים בדרום ולהקדים תרופה למכות העלולות להתפרץ במזרח הארץ ובצפונה, יש ללוות את השיחות עם החמאס על הפסקת אש במהלך מדיני מקיף שיכלול את הרשות הפלסטינאית. יו"ר הרשות מחמוד עבאס, משתף פעולה עם זרועות הביטחון של ישראל במאבק בטרור, מצהיר על התנגדותו לאלימות ואף הסתכן באחרונה בוויתור על זכות השיבה. ומה קיבל בתמורה לכל אלה ולהפסקת הטרור? מסגדים שרופים, מאות עצי זית כרותים, אדמות מופקעות והתנחלויות מתרחבות. ומה יכולים הפלסטינאים בגדה להסיק מהבהילות של נציגי ישראל להגיע להסכם עם הטרוריסטים בעזה? שהאלימות משתלמת ושהישראלים מבינים רק כוח.

האינטרס האמתי של ישראל הוא קידום פתרון של שתי מדינות לשני עמים. לשם כך יש  לתמוך בבקשתה של הרשות הפלסטינאית לקבל מעמד של חברה באו"ם ולעודד הקמה של מדינה פלסטינאית, תחילה ביהודה ושומרון ובהמשך בצרוף רצועת עזה. צעדים אלה  יחזקו את הרשות הפלסטינאית המתונה ויחלישו את היוקרה של החמאס והתנועות האסלמיות. שינוי כזה במדיניות ישראל ימתן גם ההתקפות על ישראל מצד תנועות האביב הערבי ברחבי המזרח התיכון וישפר את מעמדה בדעת הקהל העולמית. סקר דעת קהל שערך ח'ליל שקאקי בעזה בחודש ספטמבר מגלה שלמעלה ממחצית האוכלוסייה תומכת בפתרון של שתי מדינות, ויותר משיבים מעדיפים את אש"ף על פני החמאס כנציג הראוי של הפלסטינים. יש אפוא סיכוי טוב  שהחמאס ישאף לזכות אף הוא בנתח מהעוגה ויצטרף למדינה הפלסטינאית כשזו תוכרז ותקום ברוב שטחי יהודה ושומרון.

אך אם ממשלת ישראל תמשיך להתעלם מהרשות הפלסטינאית ומהיו"ר שלה, לא ירחק היום שתושבי הגדה המיואשים יחזרו לנקוט באלימות כמו זו שראינו באינתיפדה  השנייה.

הנושא שלא מדברים עליו

5.11.2012

כל הפרשנים תמימי דעים שמערכת הבחירות לכנסת תתמקד בנושאים כלכליים-חברתיים והנה מעז אבו-מאזן נשיא הרשות הפלסטינית, בראיון לערוץ 2, לקרוע את עטיפת הצלופן הכלכלית-חברתית מעל מערכת הבחירות לכנסת ולהזכיר לנו ולכל העולם שיש כאן כיבוש בן 45 שנים. איזו חוצפה. מה, הוא  אינו יודע שלא מדברים על נושא רגיש זה ליד השולחן? קחו לדוגמה את כחלון ששקל להקים מפלגה ובינתיים חזר בו. מסביבתו נמסר שאינו מתכוון להתמקד בתחומי חוץ וביטחון, אלא בנושאים כמו קידום התחרות במשק, הורדת מחירים ושיפור מצבו של האזרח. גם יחימוביץ', שנתפשה בתחילה כשמאלנית רדיקלית, פועלת באחרונה באופן עקבי כדי להתרחק מתווית השמאל. היא נמנעת מלעסוק בסוגיות מדיניות ובנושאי דת ומדינה וכוכבי המחאה החברתית שהצטרפו אליה לא חולמים לטפל בכביסה המלוכלכת שמעבר לגדר ההפרדה.

 יאיר לפיד חולם בכלל להיות שר החינוך ומבהיר שבכוונתו להתרכז בשיפור הישגי התלמידים. לפיד אמנם מצהיר כמי שכפאו שד על חידוש התהליך המדיני אולם מי שבוחר במכללת אריאל כבמה להכרזה על תהליך מדיני, חזקה עליו שאינו מתכוון להביא את התהליך או את הכיבוש לידי סיום. אפילו מרצ, מפלגת הבית של השמאלנים, כפי שהיא ממצבת עצמה בשלטי חוצות, משבצת את הנושא המדיני-בטחוני במקום השלישי במצע שלה – אחרי חברה וכלכלה ואחרי דת ומדינה. עם זאת, לזכותה יאמר שהיא המפלגה היחידה הדוגלת באופן מפורש בסיום הכיבוש.

 יש כמובן סוגיות אחרות שנזרקות לחלל האוויר: ממשל תקין, ביעור קשרי הון-שלטון, צמצום מספר השרים בממשלה, הדברת האלימות, הורדת מחירי הדיור ועוד ועוד. כל אלה נושאים נכבדים הראויים לטיפול, אבל הסוגיה  המרכזית שמאיימת על המשך קיומה של מדינת ישראל ושיש לה השפעה מכרעת על כל אחד מהנושאים האלה היא הכיבוש – השליטה רבת השנים על אוכלוסייה של שניים וחצי מיליון תושבים חסרי זכויות ביהודה ושומרון והמצור על כמיליון וחצי פלסטינאים ברצועת עזה. מסוגיה זו מתרחקים המועמדים כמפני אש.

אין לחמוק מהשלכות הסכסוך עם הפלסטינאים. המתמודדים בבחירות אינם רשאים "לא לעסוק בנושא המדיני" כי הוא זה שמכתיב את כל היתר – את המצב הכלכלי, את הביטחון הרעוע,  את האלימות, את הידרדרות מעמדה של ישראל בעולם ואת הכרסום בזכויות האזרח בארץ.

 כלכלה: עם תקציב ביטחון מפלצתי של כ-60 מיליארד שקל  (17% מהתקציב) בתוספת  הכספים המוזרמים להתנחלויות מסעיפים חבויים בתקציבי המשרדים האחרים, לא נותרים משאבים לצמצום פערים, להעלאת רמת החינוך, להגדלת היצע הדירות ולהשקעה בתשתיות. נהפוך הוא,  עם גרעון של 4% מהתוצר וממשלה שאינה רוצה או אינה מסוגלת לעמוד בפני מערכת הביטחון הרעבה תמיד ובפני הלובי החזק של  המתנחלים, אנו צפויים  אחרי הבחירות להעלאות מסים ולייקור השירותים הציבוריים שהמדינה עדיין מספקת, צעדים שיפגעו קודם כל בעניים ובמעמד הבינוני. מי שחושב שהעלאת מסים למאיון העליון, כמו שמציעה שלי יחימוביץ, ימלא את הבור הזה טועה ומטעה. העלאה כזו לא תצמצם את הגרעון בהיותה צמודה לתכנית הכרוכה בהרחבה תקציבית ניכרת.

 ביטחון: מיותר לציין שהמשך הכיבוש מאיים על ביטחוננו יותר מכל גורם אחר. הוא מלבה את השנאה לישראל בעולם הערבי כולו ובאוכלוסייה הפלסטינית בפרט ומרחיק מאתנו בני ברית קרובים ורחוקים. לפני שבועיים, בשעה שעשרות אלפי אזרחים בדרום הארץ היו נתונים למטחי טילים מרצועת עזה, התפאר ראש הממשלה  ש"החזרנו את הביטחון לאזרחי ישראל. נקטנו מדיניות תקיפה, שיקמנו את ההרתעה"  איזה ביטחון ואיזו הרתעה? מערכת כיפת ברזל ששרפה כבר למעלה ממיליארד דולר מתגלה במערומיה וכל חיסול ממוקד ברצועת עזה מצמיח שניים-שלושה יורשים נחושים יותר.  האמת היא שצהל, הצבא החזק (והיקר) ביותר במזרח התיכון, עומד חסר אונים מול כמה עשרות ג'יהדיסטים המפגיזים את אזור הדרום  כל כמה שבועות כשהם משביתים מעבודה ומלימודים מאות אלפי אזרחים. כל  מי שעיניו בראשו מבין שאין פתרון צבאי לסכסוך.

 ובזירה המדינית: המדיניות הכוחנית של הממשלה קלעה את ישראל לבידוד בינלאומי מסוכן. אין עוד מדינה, מלבד סין המושלת בטיבט, שמקיימת משטר כיבוש ממושך כל כך. בהדרגה נמאסנו על כל העולם שמכביד את החרמות ואת הגינויים נגדנו. לא תענוג להזדהות היום כישראלי באירופה וטורקיה שהייתה מחוז תיירות קרוב וזול הוצאה אל מחוץ לתחום. אי–אפשר להמשיך להתקוטט עם כל העולם ולהמשיך להטיל יהבנו על ארה"ב לבדה שביום בהיר אחד עלולה אף היא להתנער, אם האינטרסים שלה יצדיקו זאת, מהמדינה הקטנה והמעצבנת במזרח התיכון.

 אז איפה המפלגה שתישא את דגל השלום במערכת הבחירות? היכן המתמודד האמיץ שיכריז  על סיום הכיבוש ועל הסדר עם הפלסטינאים כמשימתו העיקרית כשיגיע לשלטון? שלי יחימוביץ תומכת בהתנחלויות, יאיר לפיד רוצה תהליך מדיני באריאל, כחלון אמר שלבו בימין והצמד ביבי את ליברמן – הם הרי אדריכלי המצב האומלל הזה.

סתיו 2012, צפון מערב אמריקה: התקשורת של מיט רומני

כתבה שלישית ואחרונה

יש שתי דרכים לגמוע את המרחקים העצומים של ארה"ב ושתיהן מייגעות למדי. אפשר להשתמש בשירותי התעופה היקרים, לשלם עבור כל מזוודה, לא לקבל אפילו  כריך בזמן הטיסה ולעבור בדיקות ביטחוניות מביכות המחייבות את הנוסע לחלוץ נעליים, להתפשט ולבצע תרגילי התעמלות מוזרים מול עיניהם הבוחנות של אנשי הביטחון. ואפשר כמובן להיכנס למכונית ולנהוג מאות ואלפי קילומטרים בכבישים המהירים הפרושים לאורכה ולרוחבה של הארץ הגדולה הזו. אין פלא שהאמריקאי הממוצע שמתגורר מחוץ לערים הגדולות רוכש וואן או ג'יפ גדול. הרי הוא נאלץ לבלות במכונית חלק נכבד מחייו.

דרך שלישית – זולה, מהירה וידידותית יותר לסביבה– היא רכבת. אבל בארה"ב אין כמעט רכבות מחוץ לאזורי המטרופולין הגדולים, והמעטות שפועלות, כמו זו שנוסעת פעמיים ביום בין שיקגו לדטרויט, זוחלות כמו הרכבת הישנה לירושלים. רשת רכבות מהירות יכולה הייתה להקל על התחבורה אבל תשתיות רכבת דורשות השקעה ציבורית גבוהה והרפובליקאים מתנגדים להתערבות הממשלה במשק. לדברי רומני המגזר הפרטי יודע לנהל הכול יותר טוב. כך נאלצים האמריקאים לנהוג ימים שלמים או להגיע לנמל התעופה שעתיים לפני הטיסה כדי לעבור את בדיקות הביטחון המעיקות לפני העלייה למטוס.

כבישים שאין להם סוף

בקיצור, לאחר שתי טיסות מייגעות החלטנו, בן זוגי ואני, לחזור למכונית ומה עושים כדי לא להירדם בנהיגה הארוכה הזו? פותחים רדיו. בערוצי הרדיו המקומיים אפשר לשמוע מוסיקת קאונטרי או מגוון של שדרנים ומטיפים מן הימין הקיצוני, המשמיעים דברים נוטפי ארס על הנשיא אובמה. מאשימים אותו שהוא בעצם מוסלמי התומך באסלם הקיצוני, שאינו מכבד את הפרוטסטנטים שבנו את אמריקה וחיברו את החוקה, שביקש מחבריו בהוליווד לא להפיק עוד סרטים המלגלגים על האסלם ועל הנביא מוחמד, שהוא בעצם סוכן קומוניסטי, שהוא אשם בכל חוליי הכלכלה, שאם ייבחר שנית, יחדיר סוציאליזם, רחמנא ליצלן, לכלכלה האמריקאית. וזה לא הכול. מתברר גם שהמשפחה הנשיאותית מושחתת. הידעתם שמשפחת אובמה קנתה מכונית פורד חדשה? ובכלל ההוצאות של המשפחה הנשיאותית מעולם לא היו גבוהות יותר ובבית הלבן מתרוצצים יותר מדי יועצים שכל אחד מהם מקבל שכר גבוה מדי. כל הדברים האלה נאמרים ברצינות גמורה מבלי להציג מקור כלשהו לידיעות או לבסס אותן בנתוני אמת.

 אמריקה היא ארץ חופשית ולכל אחד מותר לפרסם כל סיפור על כל אדם, כולל על הנשיא. בניגוד לחוקי לשון הרע במדינות אירופה ובישראל המספקים הגנה נגד פרסום שקרים, התיקון הראשון לחוקה מבטיח לאמריקאים חופש ביטוי כמעט מוחלט. חבריי המקומיים הדגישו תמיד שלמרות זאת, העיתונות  האמריקאית נוהגת באיפוק ואינה משתלחת בפוליטיקאים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית ובעצם, מאז נכנס אובמה לבית הלבן, השתנה סגנון הדיווח והעיתונות הימנית תוקפת אותו על כל צעד שהוא עושה ומדביקה לו שמות תואר כמו מוסלמי, אוהב מוסלמים, סוציאליסט, חדל-אישים ולא-פטריוט.

 רשתות החדשות הארציות, CNN ו-FOX, עוסקות כמעט אך רק בבחירות. גם כשהדיון נסב על נושאים אחרים כמו הגרעון בתקציב, ביטוח בריאות ממלכתי והיחסים עם סין – מתייחסים הפרשנים לעמדה של כל אחד מהמועמדים לסוגיה ואיך ישפיעו החדשות האחרונות בנושא על עמדות הבוחרים. בפרסומת של המפלגה הרפובליקאית ב-CNN נשמע קולו של רומני קורא:

"תרמו לי עכשיו. עוד 35 יום לבחירות ויום אחד לעימות הראשון. תרמו לי כדי להציל את ארצנו מעוד ארבע שנים של סוציאליזם. התקשרו עכשיו למספר X או היכנסו לאתר ותרמו."

 בדיינרס (מסעדות עממיות ופונדקים) במדינות המערב – בנבדה, ביוטה, במונטנה, באיידהו ובויומינג, מסך הטלוויזיה תמיד מקרין משדרי ספורט, רשת פוקס או c-span. תוך כדי ארוחת צהריים בדיינר טיפוסי, צפיתי בראיון עם סקוט פרויט, התובע הכללי של אוקלהומה, שהגיש לבית המשפט העליון תביעה בטענה שהממשל הפדרלי אינו רשאי לכפות על המדינות השונות להפעיל ביטוח בריאות ממלכתי. זאת, למרות שאותו בית משפט אישרר את החוק לפני חודשים אחדים. פרויט הודה שהוצאות הבריאות אכן עולות, שהמובטלים והקשישים אינם מסוגלים לרכוש שרותי בריאות ושיש לעשות משהו לתיקון המצב אבל טען שהוא מתנגד לחוק מסיבות אידיאולוגיות וכי החוק החדש מנוגד לחוקה.

 עד כדי כך חזק הלובי של איגודי הרופאים, חברות הביטוח ויצרני התרופות  המפרסמים את מוצריהם בכל ערוצי התקשורת תוך שהם דוחקים במטופלים לבקש מהרופא שלהם מרשם לתרופה זו או אחרת. הלובי החזק הזה לא יסלח לאובמה שהצליח, בפעם הראשונה בהיסטוריה האמריקאית, לאתגר אותם ולזכות באישור החוק החשוב הזה הנקרא בפי כל ObamaCare.

אגב, אוקלהומה אינה נמנית על המדינות העשירות בארה"ב. היא מדורגת במקום ה-47 (מבין 50 המדינות) בתוחלת החיים ובמקום ה-46 במדד השגשוג המודד את  רמת החיים. רבים מתושביה של אוקלהומה נמנים על אותם 47%  ה"לא יוצלחים" כפי שהוגדרו על ידי מיט רומני, אלה שזקוקים לחוק החדש, אבל לתובע הכללי שלהם יש אידיאולוגיה ולעזאזל  העניים. כל אזרח באמריקה חופשי להיות חולה ולמות מבלי שיפריעו לו. אין פלא שתוחלת החיים כאן נמוכה יחסית למדינות אחרות בעלות אותה הכנסה לנפש. כדאי לקורא הישראלי לעצור רגע ולהעריך את ביטוח הבריאות שלנו שגם אם אינו מושלם, הוא לא מפקיר את החולים לחסדי שמיים.

  10.10.2012

סתיו 2012, צפון מערב אמריקה: הסינים באים, הסינים באים

 כתבה שנייה בסדרה

 בשבת, 22 בספטמבר, היום המציין את סוף הקיץ, חגגה הקהילה הסינית של סן- פרנסיסקו את פסטיבל ירח הסתיו ו- Chinatown צהלה ושמחה.  אלפי סינים לצד מאות תיירים סקרנים גדשו את רחובות השכונה הגדולה והוותיקה הזו שהוקמה לפני כ-160 שנה ונחשבת לקהילה הסינית הגדולה והמשפיעה ביותר בצפון אמריקה. לכבוד הפסטיבל נסגרו הרחובות לתנועת כלי רכב ועל בימת הבידור הופיעו רקדנים, להקות זמר, בדרנים וילדי פלא מכל הסוגים, לא לפני שפרנסי הקהילה ברכו בסינית את צאן מרעיתם והתגאו, ללא תרגום, בהישגי הקהילה. מה שלא הצלחתי לפענח היו התורים הארוכים של סינים קשישים, לא עשירים (זאת אפשר היה להסיק ממראה הבגדים שלבשו ומשפת הגוף שלהם שהייתה שונה לחלוטין מזו של הקהל החוגג) שהשתרכו לאורך המדרכות הצרות בואכה דוכנים מסתוריים שנראו דומים לשאר הדוכנים ברחובות. כל ניסיונותיי לברר את הסוד עלו בתוהו. איש מהם, גם אלה שדיברו  אנגלית, לא היה מוכן להסביר לשם מה הם ממתינים בסבלנות כזו. טוב לדעת שיש בעולמנו מנהגים תרבותיים שאינם ממהרים לעלות לרשתות החברתיות.

פסטיבל ירח הסתיו ברובע הסיני של סן-פרנסיסקו

רוב הסינים האלה נולדו בארצות הברית. מצד אחד הם אמריקאים גאים ומצד שני הם מקפידים לשמור על אורחות חייהם, על המאכלים הסיניים, על שפתם ועל תרבותם. שלטי החנויות והמשרדים ב-Chinatown כתובים סינית ורק פה ושם מופיע תרגום לאנגלית. גם המקסיקנים שפגשנו בשוק הפשפשים הענק בעמק נאפה דבקים זה בזה וממשיכים לדבר ספרדית. רבים מהם הגיעו לקליפורניה בשנים האחרונות בדרך לא חוקית ובקושי מבינים אנגלית. למרות זאת, הם מפעילים את השוק הענק (דוכנים המשתרעים על פני שבעים דונם) בסדר מופתי, עם מגרש חניה מסודר, סדרנים בכל פינה וביתן משטרה קטן המאויש על ידי שוטרים מהקהילה. אפשר לקנות כאן הכול ובזול – מזון, כולל תבלינים וירקות מוזרים, בגדים, כובעים, נעליים, מכשירי רדיו גנובים ממכוניות, רהיטים, כלי עבודה, תספורת ואפילו טווינה – מסאז' סיני יבש בעשרה דולר ששווה כל פרוטה. אלא שההיספנים עניים יותר ומשכילים פחות מהסינים והשפעתם על הפוליטיקה של קליפורניה מועטה יחסית.

מסאז' סיני יבש בדרך לטעימות יין בעמק נאפה

לא אלה ולא אלה מוכנים לדבר על נטיותיהם הפוליטיות ועל הצבעתם הצפויה בבחירות לנשיאות. ההיספנים, גם אלה שזכו באזרחות אמריקאית,  טרודים בהישרדות, והסינים שדובבתי, חלקם התייאשו מהפוליטיקה המושחתת לדבריהם וחלקם מעדיפים לא להתבטא בנושאים פוליטיים מחשש פן יאונה רע לקרוביהם בסין.

ברקלי

אהרון, הצעיר השחור שנשלח לתקן את המקרר בחדר המלון שלנו בברקלי, הוא פליט מארתריאה. מוכר, לא?  לפני שש שנים הגיע בדרכים עקלקלות לארה"ב וכעבור שנה זכה במעמד של פליט. החיוך הגדול על פניו והאנגלית המשובחת בפיו מעידים עליו שהצליח בגדול, בעיקר כשמשווים את מצבו לזה של בני עמו שהגיעו לישראל. מותר לו לעבוד ומותר להעסיק אותו. הדאגה היחידה שמעיבה על אושרו היא מחלת אמו שנשארה באריתריאה. השיחה עמו נסבה על תרופות חדשות לטיפול בסכרת שהוא מתכנן לשלוח לאם החולה.

מכל חמישים המדינות של ארה"ב, קליפורניה קלטה מרצון או מאונס את מספר המהגרים הגדול ביותר. למעלה מרבע (10 מיליון איש) מאוכלוסיית קליפורניה הם מהגרים, רובם היספנים שבאו ממקסיקו או דרכה. כ- 2.6 מיליון מהם מוגדרים מהגרים לא חוקיים. אבל הבולטים ביותר במרחב הציבורי הם דווקא הסינים שרבים מהם הצליחו להגיע לעמדות בכירות בחיי המסחר והמדע. רחובות סן-פרנסיסקו מוצפים סינים – הן מקומיים והן תיירים המגיעים באלפיהם מסין לראות בעיניהם את הארץ שנחשבה לשטן הגדול עד לפני עשור או שניים. גם הקמפוס היפה של אוניברסיטת ברקלי הממוקם לרגלי הגבעות בצד המזרחי של המפרץ (The Bay)  הומה סינים. דובר האוניברסיטה אישר בפני ש-44% מהסטודנטים הם מלוכסני עיניים. אל יקל הדבר בעיניכם. לא קל להתקבל למוסד האקדמי המפואר הזה או לשלם את שכר הלימוד הגבוה שהוא דורש, מה שמלמד על מעמדה הכלכלי האיתן של הקהילה הסינית בקליפורניה.

בכניסה לקמפוס התעכבתי ליד דוכני הסברה והחתמה, כמו אלה שאפשר לפגוש גם  בהר-הצופים וברמת אביב. אבל כאן בברקלי, מרבית הדוכנים מאוישים על ידי סטודנטים זרים המפרסמים  אגודות הסטודנטים מארצות שונות. לצד הדוכן להגברת המודעות לסרטן השד, פגשתי דוכנים של אגודות הסטודנטים הפיליפינים, ההודים, הקוריאנים, הויאטנמים, המזרח אסייתים (באופן כללי) והאפריקאים. לא פסחתי על הדוכן של הסטודנטים הפלסטינאים שלא ששו לדבר אתי והתנחמתי אצל  חבורה של סטודנטים יהודים ופלשתינאים, חברי אגודת עץ-הזית שמנסה לעורר דיאלוג בין ישראלים לפלסטינאים ושחבריה חזרו לא מכבר מסיור באזורנו.

עשרות הדוכנים בכניסה לקמפוס של אוניברסיטת ברקלי מעידים אף הם על אמריקה – ארץ שבה שהחופש בכלל וחופש הביטוי בפרט הם ערך עליון, הכולל בין היתר את החופש להכפיש את הזולת (אין כמעט תביעות על לשון הרע) החופש להחזיק כלי נשק, החופש למות ממחלה (לחסרי ביטוח בריאות) והחופש לישון על ספסל ברחוב כשהבנק מנכס לעצמו את הבית הממושכן.

9.10.2012

סתיו 2012, צפון מערב אמריקה – איך השיגה קנדה את שכנתה מדרום

כתבה ראשונה בסדרה                                                                                                                                                                   

ננדי, נהג המונית שהסיע אותנו משדה התעופה העירה, הגיע לוונקובר מפונג'אב לפני 22 שנה, אבל עד היום ניכר בדיבורו מבטא הודי כבד. ננדי מרוצה מהחיים בקנדה. הוא בנה משפחה, מצא את פרנסתו תחילה כנהג ולימים כבעל מונית, ומצבו הכלכלי מאפשר לו לבקר אחת לשנתיים את אמו הקשישה ואת אחיו בפונג'אב. בחורף האחרון, הוא מספר, כשהטמפרטורה בוונקובר יורדת והעסקים חלשים, לקח גם את אשתו וילדיו לביקור המשפחתי בפונג'אב, ואחריו בילו שבוע בבתי המים המפורסמים בדרום הודו.

ננדי גאה במונית שלו, שכמו מרבית המוניות בוונקובר היא טויוטה פריוס היברידית – מצוידת במנוע חשמלי נוסף למנוע הרגיל וחסכונית מאוד בדלק. למרות שקנדה עשירה מארה"ב באוצרות אנרגיה טבעיים, הממשלה הקנדית מתגמלת בעלי מוניות היברידיות בהפחתת מסים, ומחיר הדלק בה גבוה מאשר בארה"ב.

ונקובר

בכלל, השכנה הצפונית של ארה"ב, שהייתה בעבר הקרובה הענייה והפחות מתקדמת, סגרה מזמן את הפער. הדולר הקנדי, שהשתרך במשך שנים אחרי הדולר האמריקני, שווה היום יותר. אם בעבר נסעו תושבי דטרויט לקניות בטורונטו,  הרי היום נוסעים הקנדים לקניות זולות בארה"ב. קנדה חילונית יותר, מתנהלת באופן רציונלי יותר, דבקה בשיטות המדידה המטריות, שומרת על עושרה לדורות הבאים ואינה מנסה לנהל את העולם. חלק מעושרה נובע כמובן מכך שאינה ממנת צבא ענקי וסומכת באופן מוחלט על כך שארה"ב תגן עליה מכל אויב, ולמען האמת – אין לה הרבה כאלה.

הנחיתה בסן-פרנסיסקו נדמית כמו נחיתה משוויץ לישראל. בהשוואה לוונקובר ולוויקטוריה, עיר הבירה החמודה של בריטיש קולומביה, סן-פרנסיסקו מלוכלכת, צפופה ובעיקר – סינית יותר. לא שחסרים סינים בקנדה, אלא שסן-פרנסיסקו ממש מוצפת בהם. נדמה  שסין מייצאת לא רק מוצרי אלקטרוניקה, בגדים וצעצועים, אלא גם מיליוני תיירים סקרנים, נוסף על האוכלוסייה של צ'יינהטאון.

 אחרי חמש שנות היעדרות, קליפורניה נראית מוכה. המשבר הכלכלי של 2008 ניכר בכול. בני שיח לא מעטים מספרים שפוטרו מעבודתם, חלקם נקלטו לא מכבר במשרות חדשות, פחות נחשקות, וחלקם עדיין מחפשים.  המרחב הציבורי נראה מוזנח יחסית לקנדה הנקייה והמצוחצחת – כבישים אינם מתוחזקים, אשפה נאספת רק פעם ביום, ורציף הדייגים המפורסם מוזנח מתמיד

 סיבוב במזח הדייגים הוא חוויה מעוררת ציונות בלב התייר הישראלי. הנוף נהדר – מפרץ יפהפה שסירות מפרש וספינות תיירים משייטות בו על רקע האי אלקטרז, גשר הזהב מתנשא משמאל והעיר סן-פרנסיסקו פרושה מאחורינו. עם נתוני פתיחה כאלה, אין צורך בקישוטים. אבל חולדאי היה כבר מסב את מחסני הנמל הנטושים לגלריות ולמסעדות מעוצבות ובונה טיילת רחבה ויפה  כמו שעשה בנמל תל-אביב וכמו שהוא מטפל עתה בנמל יפו. כאן בסן-פרנסיסקו על המים, אזור המזח נראה כמו התחנה המרכזית בתל-אביב או כמו שוק רמלה-לוד. דוכנים לביגוד זול, למצלמות ולמזכרות תוצרת סין, ניצבים מול מזללות מזון מהיר לסרטנים ופסלים אנושיים מוכספים המנסים לקושש כמה פרוטות מתיירים המצטלמים לצדם

מזח הדייגים בסן-פרנסיסקו

זוהי אמריקה.  כדי  להפוך את מזח הדייגים לפנינה תיירותית יש להשקיע כספי ציבור,  ואמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שרומני, מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות מייצג בצורה המובהקת ביותר, מתנגד להתערבות ממשלתית ומקדש את היוזמה הפרטית. אוי לה לממשלת קליפורניה אם תשקיע את כספי משלם המסים בשיפוץ מזח הדייגים. ולמען האמת, גם כך המקום הומה אדם, בעיקר בסוף שבוע סתווי שטוף שמש.

הם חשים שאובמה גנב להם את המדינה

אלא שבלב השמחה, בכיכר יוניון, ליד אוהל התערוכה הלבן של חברת הרמס שמנסה לשכנע את קהל הצרכנים שהמחירים הגבוהים כל-כך של מוצריה – מכותנות גברים עד תיקי עור במחיר 5,000 דולר – מוצדקים, בשל החומרים המשובחים המרכיבים כל מוצר והמומחים האירופים שעבדו עליו, פגשנו את סטיב וחבריו מנסים להחתים את העוברים ושבים על עצומה להדחת הנשיא אובמה. כן, הדחה! שבועות ספורים לפני הבחירות הם עומדים ליד תמונות גדולות של נשיא ארה"ב מעוטר בשפם של היטלר ומטיפים שטנה.

קשה להסביר את עומק השנאה והבוז שרוחשים פעילי הימין הקיצוני בארה"ב לנשיא אובמה. הם חשים שהוא גנב להם את המדינה ואינם בוחלים בשום דרך להכפישו ולפרסם  עליו שקרים. סטיב מסביר לנו ברצינות גמורה שאובמה הוא שעורר את המרד נגד קדאפי בלוב, הוא שגרם להדחת הנשיא מובארק והוא שפועל עתה להדחת אסאד. האביב הערבי, לשיטתו, הוא בכלל מזימה של אובמה ושל "בעלי בריתו" באל-קעידה.

גם זוהי אמריקה, שבה מותר לכל אדם להכפיש את הנשיא, בעיקר אם הוא שחור. בכלל, במרחב הציבורי בקליפורניה רואים הרבה יותר פעילים ומודעות פרסומת למען רומני מאשר מודעות הקוראות לבחירת אובמה. האם ייתכן שאובמה סימן את קליפורניה כקלף בטוח בטרם עת?

8.10.2012

כל בלוגר שמכבד את עצמו צריך להביע את דעתו על הסוגיה האיראנית

7.9.2012

מזה חודשים רבים אנחנו חיים בחרדה הן מפני הגרעין האיראני  והן מפני התוצאות הצפויות של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין של איראן. נוכח חרדה זו  אין  לציבור  את הכוח  הדרוש כדי לצאת נגד הגזרות הכלכליות הנחתות עליו בקצב הולך וגובר – עליית המע"מ, עליית מחירי הדלק והמזון, קיצוץ בקצבאות הילדים, עצירת פרויקטים תחבורתיים, עלייה הצפויה במחירי המכוניות הקטנות ועוד ועוד. אין פלא שהמחאה החברתית נמוגה הקיץ בד בבד עם התבססות הסוגיה האיראנית בקדמת הבמה.

 ביבי, ברק וכלי התקשורת המשדרים אותם, טורחים לתחזק את החרדה הזו באין ספור תדרוכים ונאומים הרומזים שטייסינו המצוינים  יוצאים או-טו-טו בדרך לבושהר ולעוד תריסר מתקנים גרעיניים הפזורים מעל ובעיקר מתחת לקרקע.

גם אם איראן אכן מתקדמת בדרכה ליצור פצצה גרעינית, לא ברור איזו תועלת, מלבד טפיחה עצמית על השכם, תצמח לנו מהפצצת הכורים האיראנים? להערכת כל המומחים, ויש רבים כאלה, הפצצה ישראלית עשויה לעכב את האיראנים בשנתיים-שלוש, ומה אז?

מאידך, לדעת אותם פרשנים ואפילו לדברי שר הביטחון שחוזה 500 הרוגים, התוצאה הוודאית של תקיפה כזו תהיה מהלומת נגד אירנית שתתבטא בהפגזה של מרכזי האוכלוסייה בישראל  בטילים ארוכי טווח במשך חודשים ושנים והידרדרות מעמדה הרעוע כבר של ישראל בעולם.  ולא פחות חשוב – תקיפה כזו תאחד את העם האיראני סביב מנהיגיו הנוכחיים ותהרוס את הסיכוי להחלפת המשטר.

כל זה ידוע כנראה גם לביבי ולברק, אז מדוע הם מובילים אותנו להרפתקה מסוכנת כל כך ? האם הם גמרו אומר ללכת בדרכו של בר-כוכבא?

אין לי מושג אבל אנסה לקושש כמה תשובות עד לפוסט הבא. בינתיים אני מציעה לקרוא את מאמרו של צבי סבר מלכודת איראנית שהתפרסם הבוקר ב"הארץ".

ערוץ 10 – תנו לשדר בארץ הזאת

 19.8.2012

ההחלטה של מועצת הרשות השנייה לחלט את ערבויות ערוץ 10 ורשת והאפשרות שהערוץ  יפסיק לשדר בקרוב, צריכות להדאיג כל אזרח החרד לדמוקרטיה בישראל. ידיעות אלה הקפיצו אותי מהכורסה הנוחה מול המסך כדי לבדוק מאין צמח החוב הגדול כל כך של ערוצי הטלוויזיה המסחריים למדינה. לתומי חשבתי שמשרד האוצר הזרים אליהם מיליוני שקלים ובעלי הערוצים מסרבים להחזיר את החוב או מאיימים לעשות לו תספורת, האופנתית כל-כך בימים אלה. שיטוט קל באינטרנט גילה שלא מדובר בפירעון חוב או בתספורת מהסוג המוצע על-ידי הטייקונים למחזיקי האג"ח. מתברר שהמדינה לא השקיעה בערוצים המסחריים אפילו שקל אחד, לא כמענק ולא כהלוואה. להפך, הממשלה מכרה לזכיינים רישיונות שידור בתמורה לדמי זיכיון של עשרות מיליוני שקלים ולתמלוגים בהיקף של 1.75% מההכנסות. זאת בשעה ששלוש זכייניות הטלוויזיה – רשת, קשת וערוץ 10  הפסידו ב-2011 קרוב למאה מיליון שקל שהצטרפו להפסדים דומים בשנים הקודמות.

 בתנאים אלה ברור שערוצי הטלוויזיה המסחרית אינם יכולים להרוויח ולשלם תמלוגים שהם שם מכובס למסים. המודל הפיננסי שעמד ביסוד שיטת הזכיינות והרישיונות נכשל אפוא כישלון חרוץ.  שוק הפרסום במדינה בת שבעה מיליון תושבים ששליש מהם מוגדרים עניים, אינו יכול לספק הכנסות שיאפשרו תשלום דמי רישיון/זיכיון ותמלוגים. מה גם שחלק נכבד משוק הפרסום נדד מהתקשורת המשודרת והמודפסת לעולם האינטרנט.

                                    לונדון וקירשנבוים – משידורי ערוץ 10

כדאי לעצור ולשאול – מדוע בעצם צריכים ערוצי הטלוויזיה והרדיו לשלם מסים מיוחדים למדינה? אם הערוץ מרוויח, חובה על בעליו לשלם מס הכנסה אבל באיזו זכות דורשת המדינה מערוצי הטלוויזיה המסחריים תשלומים שאינה דורשת מאף עסק אחר? האם משרד ראש הממשלה האחראי על הרשות השנייה השקיע בהקמת הערוצים האלה? האם הם רווחיים יותר מהבנקים? מחברות הביטוח? ומה באשר לחוק הקובע כי מקום משכנה של חברות החדשות יהיה בירושלים?  האם זו דרישה סבירה? מדוע לא יידרש משרד הביטחון לעבור לירושלים או לנווה אילן? האם לא די שהממשלה מטילה עלינו האזרחים לממן את ערוץ 1?  מחר היא עלולה לחייב רישוי להדפסת עיתון, להשקת אתר אינטרנט או לפתיחת בלוג ולצרף דרישה לתשלום  דמי רישיון ותמלוגים.

 על משרד האוצר ומועצת הרשות השנייה לפעול לשינוי שיטת הרישיונות, כך שהערוצים המסחריים יהיו פטורים מתשלומים למדינה. יש לוותר לערוץ 10 על החובות שצבר ולפצות את ערוץ 2 בהתאמה. תרומתם של התשלומים האלה לאוצר המדינה בטלה בשישים לעומת ערכם להצלת  הטלוויזיה העצמאית. פעולה אמיצה כזו מצד הממשלה תעלה באחת את רמת השידורים בשני הערוצים הקיימים, תקטין את התלות שלהם בתכניות ריאליטי מביישות ואולי אף תעודד הקמה של ערוץ מסחרי שלישי.

בכלל, ככל שהמדינה, באמצעות מועצת הרשות השנייה, תמעיט להתערב בשידורי הטלוויזיה המסחרית ובהתנהלותה, כן ייטב לדמוקרטיה ולציבור הצופים.  הרשות השנייה צריכה להתרכז בעידוד היצירה המקורית ובמניעה של שידור תכנים פוגעניים או מסיתים.

 אלא שמועצת הערוץ השני כמו גם חברי ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בנושא מוקדם יותר השנה חושבים אחרת. מסיבות פוליטיות הם מעדיפים להשאיר את הזכייניות "רעבות" ובחשש מתמיד מפני סגירה. כך יכולים חברי כנסת אחדים והממשלה העומדת מאחוריהם לאיים על שני הערוצים אם אלה יעזו לשדר תחקירים לא נעימים וכך מקבל ראש הממשלה חשיפה כמעט יומיומית במהדורות החדשות, חשיפה שעלולה להצטמצם אם חברות החדשות לא יהיו תלויות בו. הממשלה עסוקה כידוע בניסיונות יצירתיים לסתימת פיות – כמו במקרה של קרן נויבך – ולא בהגנה על חופש הביטוי או בשמירה על פלורליזם תקשורתי.

מדוע כשלו תנועות המחאה?

5.8.2012

פעילי המחאה החברתית מהקיץ שעבר חברו אמש לתנועה למען שוויון בנטל בהפגנות מעוטות משתתפים נגד המדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלת נתניהו. כאילו לא היינו בסרט הזה בקיץ שעבר, כאילו לא ביקרנו במאהל הפריירים ולא חזינו בסוף יוני במופע פרוע במיוחד לפתיחת עונת קיץ 2012.

מה השיגו המחאות האלה עד כה?

העלאה מתוכננת של המע"מ שתפגע בעיקר בעניים, העלאה חדה במחיר הדלק שפוגעת במעמד הביניים (או במה שנשאר ממנו), העלאה של מס הכנסה שתכווץ את ההכנסה הפנויה, קיצוץ צפוי בקצבאות הילדים שיכביד עוד יותר על משפחות צעירות ובתור פרס ניחומים – חינוך חינם לפעוטות בני 3-4  עם גננות מעטות מדי בכיתות גן צפופות. כל אלה ברמת המיקרו. וברמת המקרו – בתוך שנה הידרדרה כלכלת ישראל ממשק צומח ומאוזן יחסית למשק הסובל מגרעון תקציבי מפחיד וגולש באטיות למקום העגום בו נמצאות היום יוון, ספרד ומדינות נוספות באירופה. ומה השיגו הפריירים שדרשו גיוס לכל? ועדה (איך לא) שהתפרקה ותכנית "גיוס" גרועה ויקרה פי כמה מחוק טל.

לא לתוצאות כאלה פיללו פעילי שתי התנועות והאלפים שהצטרפו אליהם. מן הראוי שיעצרו לרגע ויחשבו כיצד להפוך את המחאה לאפקטיבית יותר, כיצד משיגים לא רק אהדה ציבורית וחשפה תקשורתית אלא גם ובעיקר תוצאות. הן בנושא  הצדק החברתי והן בסוגיית גיוס החרדים מינה ראש הממשלה ועדות ללא כוונה אמתית ליישם את המלצותיהן. ועדת טרכטנברג הוציאה מתחת ידיה המלצות נכונות שרק קצתן אומצו על ידי הממשלה,  ואילו בסוגיית גיוס החרדים קיבלנו מרקחת קואליציונית גרועה יותר מחוק טל שנגדו הוגשה העתירה לבג"צ.

 צריך להודות אפוא שתנועות המחאה החביבות האלה לא השיגו דבר זולת "שינוי התודעה" של חלק מהציבור. למרבה הצער שינוי זה לא חדר לתודעתם של מקבלי ההחלטות. אלה מינו ועדות מלומדות, זרקו לקהל כמה סוכריות שחלקן התאדה בתוך שנה (מסים מופחתים על מכוניות קטנות ונקיות, קיצוץ בבלו על דלק) והשתמשו בדרישות המחאה כתירוץ לפריצת מסגרת התקציב לטובת… המתנחלים, החרדים והלובי החזק של מערכת הביטחון.

הדרך הנכונה להתמודד עם המשנה הכלכלית והפוליטית של ממשלת נתניהו היא לדרוש שינוי בחלוקת העוגה בצד צעדים להגדלתה. בסוגיית הגיוס אפשר לבחון מתן פטור מלא לחרדים תמורת חיסול כל התמיכות והקצבאות לישיבות, לאברכים ולמוסדות חינוך שאינם מלמדים מקצועות ליבה.

העלאת יעד הגרעון עליה החליטה הממשלה לפני שבועות ספורים, פירושה הגדלת האוברדרפט הלאומי. היא איננה משנה את סדרי העדיפויות ואיננה מבטיחה שכספי ההלוואות שהממשלה נוטלת יוקצו למטרות ראויות.  מה שהיה הוא שיהיה: קבוצות בעלות כוח פוליטי ימשיכו לקבל את חלקן ואף יגדילו אותו ואילו הצעירים שמשרתים בצה"ל, שעובדים ומשלמים מסים, ימשיכו לשאת בעול ולראות כיצד המקורבים – החרדים, המתנחלים, אנשי מערכת הביטחון (לא כולל חיילים בשרות חובה המשתכרים 352 ₪ לחודש) ממשיכים לדרוש ולקבל את חלקם מהעוגה.

 צדק חברתי פירושו חלוקת משאבים שוויונית יותר וחלוקה זו כרוכה, מה לעשות,  בקיצוצים מכאיבים לאלה שהתרגלו לקבל יותר. על תנועות המחאה להיות ממוקדות יותר בדרישותיהם ולא להסס להציע מקורות מימון לכל אחת מהן. אין כנראה מנוס מעימות  עם הקבוצות החזקות שמעולם לא מקצצים להן דבר. בהזדמנות זו, כדאי גם להכות על חטא ולאמץ, באיחור של כמעט שנה, את מסקנות ועדת טרכטנברג שלא רק המליצה על צעדים להגברת השוויון אלא גם לא היססה להצביע על בורות השומן ועל המקורות הראויים למימון המלצותיה.