ישראל מבינה רק כוח

20.11.2012

בשעה ששורות אלה נכתבות נמשכים עדיין מטחי טילים אל ישובי הדרום ונמשכות הפגזות צהל ברצועת עזה. הלב יוצא אל תושבי הדרום בשדרות ונתיבות, באשדוד ואשקלון, בבאר שבע וקריית מלאכי, ואל חברי המושבים והקיבוצים בעוטף עזה שאינם מוגנים כלל על ידי כיפת ברזל בשל קרבתם לרצועה. אל בעלי העסקים הקטנים ומפעלי התעשייה שחורקים שן וממשיכים לעבוד ולייצר תחת מטחי טילים ואל אלה שנאלצים להישאר עם הילדים בבית, מפסידים ימי עבודה ומסחר ונאלצים להתמודד לא רק עם הסכנה והחרדה אלא גם עם מצוקות פרנסה. אנחנו, תושבי המרכז והצפון צריכים להוריד בפניהם את הכובע ולתבוע עבורם פיצוי ממשי יותר מהכרת תודה. משהו כמו "הבטחת הכנסה" ו"מילגות" שהממשלה מעניקה בקלות רבה לאברכים הספונים לבטח באוהלה של תורה.

ואחרי ההקדמה ההכרחית הזו צריך לשאול איך ומדוע משלים הציבור הנאמן הזה עם התגובה הפבלובית של הממשלה וושל מערכת הביטחון לכל מתקפת טילים, תגובה המתחילה בהצהרות "לא ניתן להמשיך כך" ו"צהל יגיב תגובה קשה", ממשיכה בחיסולים ממוקדים ומסתיימת במבצע צבאי מתמשך שמטרתו לצרוב לפלסטינאים בעזה את התודעה אך בפועל מלבה את השנאה ומשבש את החיים של למעלה ממיליון ישראלים.

 הרי היינו בסרט הזה כמה וכמה פעמים. מ-2004 עד היום "חיסל" צהל עשרות רבות של טרוריסטים בכירים ובאותה הזדמנות הרג בשוגג מאות אזרחים. בשמונה השנים האחרונות יצא צהל  לשמונה מבצעים למיגור הטרור ברצועת עזה שלכל אחד מהם ניתן שם עברי יפה: קשת בענן (2004), ימי תשובה (תקופת החגים 2004), גשם ראשון (2005), שמיים כחולים (2005), מכת ברק (2006), גשמי קיץ (2006), חורף חם (2006) וכמובן- עופרת יצוקה (דצמבר 2008). אף אחד מהמבצעים והחיסולים המפוארים האלה לא הביא את הרגיעה המקווה. לכל היותר קיבלנו כמה חודשי שקט עד שאחד הצדדים, בדרך כלל הישראלי, מתקשה להתאפק והאלימות מתפרצת במשנה מרץ ובאמצעי לחימה משוכללים יותר, כמו בשבוע האחרון.

הגיע הזמן לנסות כוון אחר. אם ברצוננו לשבור את מעגל הדמים בדרום ולהקדים תרופה למכות העלולות להתפרץ במזרח הארץ ובצפונה, יש ללוות את השיחות עם החמאס על הפסקת אש במהלך מדיני מקיף שיכלול את הרשות הפלסטינאית. יו"ר הרשות מחמוד עבאס, משתף פעולה עם זרועות הביטחון של ישראל במאבק בטרור, מצהיר על התנגדותו לאלימות ואף הסתכן באחרונה בוויתור על זכות השיבה. ומה קיבל בתמורה לכל אלה ולהפסקת הטרור? מסגדים שרופים, מאות עצי זית כרותים, אדמות מופקעות והתנחלויות מתרחבות. ומה יכולים הפלסטינאים בגדה להסיק מהבהילות של נציגי ישראל להגיע להסכם עם הטרוריסטים בעזה? שהאלימות משתלמת ושהישראלים מבינים רק כוח.

האינטרס האמתי של ישראל הוא קידום פתרון של שתי מדינות לשני עמים. לשם כך יש  לתמוך בבקשתה של הרשות הפלסטינאית לקבל מעמד של חברה באו"ם ולעודד הקמה של מדינה פלסטינאית, תחילה ביהודה ושומרון ובהמשך בצרוף רצועת עזה. צעדים אלה  יחזקו את הרשות הפלסטינאית המתונה ויחלישו את היוקרה של החמאס והתנועות האסלמיות. שינוי כזה במדיניות ישראל ימתן גם ההתקפות על ישראל מצד תנועות האביב הערבי ברחבי המזרח התיכון וישפר את מעמדה בדעת הקהל העולמית. סקר דעת קהל שערך ח'ליל שקאקי בעזה בחודש ספטמבר מגלה שלמעלה ממחצית האוכלוסייה תומכת בפתרון של שתי מדינות, ויותר משיבים מעדיפים את אש"ף על פני החמאס כנציג הראוי של הפלסטינים. יש אפוא סיכוי טוב  שהחמאס ישאף לזכות אף הוא בנתח מהעוגה ויצטרף למדינה הפלסטינאית כשזו תוכרז ותקום ברוב שטחי יהודה ושומרון.

אך אם ממשלת ישראל תמשיך להתעלם מהרשות הפלסטינאית ומהיו"ר שלה, לא ירחק היום שתושבי הגדה המיואשים יחזרו לנקוט באלימות כמו זו שראינו באינתיפדה  השנייה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s