החלום ושברו: על הספר "חלום הצבר הלבן"

מאת: מירון בנבנשתי

הוצאת כתר, 2012

מירון בנבנשתי הוא לא רק אינטלקטואל ירושלמי מעורב וחריף העוסק זה עשרות שנים במחקר גיאוגרפי-היסטורי של ארץ ישראל ושל הסכסוך עם הפלסטינאים. תקופה מסוימת, בהיותו סגן ראש העיר ירושלים הממונה על ניהול מזרח העיר, שלח ידו בעשייה ציבורית. עד שהיד נכוותה. הכוויה הזו עדיין כואבת והכאב שזור בספר שלפנינו. כך גם צער הפרידה מהאמונה התמימה של מירון הצעיר בצדקת המפעל הציוני. בנבנשתי הוא נציג אוטנטי של הצבר האציל, דור שני לחלוצים שהקדישו את חייהם לאותו מפעל במחצית הראשונה של המאה העשרים והקימו את המדינה. הספר הוא ביוגרפיה של החלום ושברו.

 גילוי נאות: גם אני שייכת לזן הנכחד של אזרחים חילוניים הרואים במדינת ישראל את ביתם ואת משפחתם המורחבת. גם אני אינני נמנית על המיואשים והמקטרים המוציאים דרכון זר, מתכנסים בד' אמותיהם ולעזאזל כל השאר. כמו המחבר, גם אני רואה בצרות של המדינה את הצרות שלי. הורי כמו הוריו בנו את הארץ בלי מירכאות. למרות שאני צעירה ממנו ואינני זוכרת את ארץ ישראל שלפני קום המדינה, אני מרגישה שהבית שלי אינו מסתיים בקירות המבנה היפה שבו אני מתגוררת אלא הבית הוא המדינה והצרות שלה הן הצרות שלי. אני דואגת לעתיד הבית הזה כי גם בניי ונכדיי גרים בו. אני רוצה מאוד לראותם גדלים ומשגשגים בארץ ותוהה איזו מדינה תהיה להם בעוד ארבעים וחמישים שנה.

 אחרי שמיקמתי את עצמי, נחזור לבנבנשתי שפורש בספר הזה לא רק את סיפור חייו אלא גם את תפיסת עולמו ומשנתו הפוליטית וכל זה בגילוי לב נדיר, בדם לבו ממש. בן לאב ציוני, נצר למשפחה מיוחסת בקהילת סלוניקי ולאם שעלתה ממזרח פולין, גדל המחבר בתקופת המנדט הבריטי בשכונת רחביה בירושלים. האב היה מורה, גאוגרף ואיש ציבור שמצד אחד קיים יחסי חברות עם נכבדים ערבים ומצד שני שרטט מפות שהתעלמו פה ושם מישובים ערביים לטובת הפרויקט הציוני. הנער מירון, מלח הארץ, גאה בשורשיו ובייחוסו, כמו גם בפועלם של הוריו  שראו בהתגייסות ובהתמסרות לטובת העם והרעיון הציוני דרך חיים ושהחדירו בו ציונות ואהבת הארץ דרך הרגליים.

 לא ברור מדוע נקרא הספר "חלום הצבר הלבן". מה כל כך לבן בצברים בכלל ובמחבר בפרט? האם הצבע הלבן מבדיל אותו מהילידים הפלסטינאים הכהים יותר? או אולי כי הצברים – ילידי הארץ שדיברו עברית כשפת אם – נראו צחים כשלג בעיני האבות המייסדים. הנה גדל כאן דור יהודי חדש שניחן  בעוז רוח כנעני, באינטלקט יהודי ובחספוס של שיח הצבר. האם יש מי שמייצג את הדמות הזאת טוב ממירון בנבנשתי?

 המחבר רואה עצמו כאבן מאבניה של הארץ הזאת, כיליד אריסטוקרט. הוא מתאר את תמצית הילידות כתחושת הביטחון של ילד הגדל בבית חדור תחושת שליחות ואוהב את הן את נוף מולדתו והן את רוח הקהילה שאביו נמנה על נכבדיה. "כל ימי חשבתי שתחושת הילידות שהתגאיתי בה, מבדילה אותי מתרבות המהגרים הציונית השלטת ומשמשת תשתית לתפיסה התומכת בדו-קיום ופיוס. כיום ברור לי שהזהות הילידית הזאת היא בעצם ביטוייה המזוקק של הציונות. פולחן המולדת הציוני היה במהותו דת חילונית ששאפה ליצור סמלים חדשים לעומת הסמלים הדתיים-מסורתיים של היהדות בגולה. אבל בכך היה טמון זרע כישלונו: הניסיון ליצור תחליף חילוני לאמונה הדתית כאשר התחליף היה עשוי  מחומרים השאובים מהמסורת היהודית, לא היה יכול להצליח לאורך ימים. מלחמת ששת הימים יצרה את התנאים להפיכתו של פולחן המולדת למיתוס לאומני-דתי-פונדמנטליסטי."  כבר כאן, במבט לאחור על ילדותו  מתחילה ההתפכחות מהאתוס הציוני.

 חלקו השני של הספר דן ביחס של מדינת ישראל לפלסטינאים החל ממלחמת העצמאות. בנובמבר 1947 קיבלה אמנם הנהגת הישוב את תכנית החלוקה אבל זמן מה לאחר מכן התפתח בהדרגה "ששון אלי קרב משום שמלחמה ושימוש בכוח שירתו אז (במלחמת השחרור ואחריה) את המטרות האסטרטגיות של הציונות: השתלטות על שטחים וטיהור אתני". המחבר ממשיך לקעקע מוסכמות: "באותו זמן, המיתוס שמערכת החינוך והשלטון טיפחו היה: ידינו מושטת לשלום אבל מדינות ערב/הפלסטינאים מסרבים. אין עם מי לדבר. זה היה ועודו שקר. מדינת ישראל מעולם לא ניסתה באמת לדבר שלום, תוך כבוד הדדי עם הפלסטינאים ועם מדינות ערב עד אוסלו", ואז  נרצח רבין על שהעז להפר את המוסכמה.

 בנבנשתי מצר על כך שהישראלים מתעלמים מאלף שנות חיים ערביים בארץ ישראל ומודה שהוא מרגיש קרבה גדולה יותר לערבים ילידי הארץ שיושבים על אדמתם כמה מאות שנים ומעבדים אותה, מאשר לעולים דוגמת אביגדור ליברמן שזה מקרוב באו וכבר כובשים עמדות כוח ומשנים את אופייה של המדינה. החטא הקדמון לדבריו היה גירוש חלקי של הערבים במלחמת העצמאות. כלומר, גם הפרויקט הציוני נראה בעיניו עברייני במידה רבה. אולי משום כך, כל אחד מהתסריטים שהוא מתאר כולל שיבה של פלסטינאים לתחומי מדינת ישראל, בין אם הדו-לאומית ובין אם בגבולות 1967, תביעה שאפילו הדוברים הפלסטינאים זנחו כבר.

 סלידתו של המחבר מהמיליטריזם הישראלי ניכרת לאורך כל הספר. את השרות הצבאי עשה בנח"ל וכשזומן למבדקי קצונה סרב למלא את הטפסים, סירוב שגרר משפט על "השחתת רכוש צבאי (קשקוש על הטפסים)". הוא גאה לדווח שהשתחרר בדרגת טוראי. "רתיעתי מן הצבא הלכה והתגברה במהלך השנים לנוכח המיליטריזציה שהשתלטה על השיח הציבורי, על תפיסות אסטרטגיית-העל של ישראל…הסבירו לנו שסכנת המיליטריזציה אינה קיימת בישראל, שכן לא יכולה להיווצר חונטה של גנרלים בצבא המבוסס על כוחות מילואים וקאדרים מצומצמים של משרתי קבע. אבל הייתה זו אשליה. נוסד ממסד בטחוני ענק השולט במערכות השלטון ובכלכלת המדינה, והוא בעל אינטרס מובהק להנציח את העימות ולטפח את תחושת האיום הקיומי." לאלימות שלנו, כותב בנבנשתי, קוראים הגנה עצמית. לאלימות שלהם קוראים טרור.

 בפרקים האחרונים הוא פורש את התחזית הפסימית שפרסמה אותו לפני יותר מעשרים שנה:  תהליך ההתנחלות הנמשכת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אינו מאפשר עוד חזרה לגבולות 67. המצב שנוצר הוא בלתי הפיך ולכן הפתרון היחיד האפשרי בתנאים שנוצרו הוא כינון של מדינה דו-לאומית.  מחבר אינו מאושר מהתחזית שלו: "כציוני אני מעדיף מדינת לאום יהודית, אבל אני חושש שהתהליך ההיסטורי שהחל בעקבות מלחמת 1967 הביא לביטולה ההדרגתי של האופציה הזאת".

 הסכסוך בין היהודים לפלסטינאים בארץ ישראל מתואר אפוא מתוך תפיסה פטליסטית של נצח הסכסוך. זאת למרות שבמחצית השנייה של המאה העשרים הסתיימו באזורים אחרים של העולם, בעיקר באירופה, סכסוכים לאומיים בני אלף שנה ולא סתם הסתיימו אלא אף הולידו בריתות דוגמת האיחוד האירופי שמטרתו הראשונית הייתה למנוע אפשרות של חידוש האלימות. המחבר איננו מציע פתרון רצוי או קווי מתאר להתנהלות של המדינה הדו-לאומית שהוא חוזה. ובמקום הצעה מעשית הוא מביא דוגמאות ממדינות דו-לאומיות: צפון אירלנד, בוסניה, קפריסין ומקדוניה, שיישבו סכסוכים אתניים ממושכים בדרכים שונות. הספר מסתיים אפוא בנימה אופטימית זהירה: ממחקר שערך על סכסוכים אתניים ודתיים במדינות אלה מצא בנבנשתי שכיבוד הזהות והאתוס של שתי הקהילות הוא תנאי להצלחה. "המאבק להשגת שוויון של כבוד חשוב אלף מונים מהוויכוח התאורטי על מדינה אחת או שתיים", לידיעת הנוגעים בדבר.

2 מחשבות על “החלום ושברו: על הספר "חלום הצבר הלבן"

  1. אני די בטוח שהממשלות שלנו לא תמיד פעלו במלוא המרץ בשביל לחתור לשלום,
    אבל לצערי זה רחוב דו-סטרי, וגם הפלסטינים צריכים להתגמש בשביל שחזון שתי המדינות יקום, ונראה שרבים מהם לא מוכנים לעשות כן…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s