10.4.2013

משלחת של חיילי צה"ל במדים צעדה השבוע בין אושוויץ לבירקנאו. הרמטכ"ל לבוש מדי ייצוג מרשימים ניצב על תלולית לצד הדרך והצדיע להם כשפנו "לימין שור". למשלחת הצטרפו גם הורים שכולים, 'עד משלחת', ניצול שואה ששיתף את חברי המשלחת בסיפור חייו, וכן נכה צה"ל והאלוף הפראלימפי נועם גרשוני. מאחוריהם צעדו מאות בני נוער, מרביתם לבושים מעילים כחולים אחידים וקצתם עטופים בדגלי הלאום. כמה צועדים   מבוגרים יותר נשאו ספרי תורה, כמו אלה הספונים בדרך כלל בארון הקודש בבית הכנסת ואחרים השמיעו תקיעות צרודות בשופרות של הימים הנוראים. אפילו את כלי הקודש הללו גררו למקום הנתעב הזה. בתום המצעד נשא הרמטכ"ל עוד נאום של לא-עוד: "היום אני ניצב כאן כמפקדו של צבא ההגנה לישראל, לעם היהודי, שמעבר להיותו צבא לוחם, דרוך, מיומן ומקצועי, הוא צבא ערכי ומוסרי".  ואיך יכולים צאצאי הקורבנות לנהוג באופן לא ערכי ולא מוסרי לאחר שצעדו בין המשרפות של אושוויץ? אחרי שגררו אליהן את בית הכנסת כולו – ספר תורה, שופר וטליתות.

עכשיו ברצינות. איך מתיישבת הקורבנות הזו עם המדים? עם צה"ל, הצבא החזק ביותר במזרח התיכון ואולי בעולם כולו?  אין צורך בעין רגישה במיוחד כדי להבחין בדיסוננס בין הנרטיב הקורבני שמטפחות ממשלות הימין לבין פעולותיו של צה"ל כצבא כיבוש שגורם לאחרים להיות קורבנות.

בינתיים, בהיעדרו של הרמטכ"ל מטקס פתיחת יום השואה ברחבת יד-ושם, ייצג את צה"ל רס"ר שתיזז מחלקת חיילים ב"הכתף שק" ו"דגל שק" בין נאום לנאום ובין אל-מלא-רחמים לקדיש, כשברקע שרה מקהלת הרבנות הצבאית.  כאילו חסרות בארץ עשרות מקהלות אזרחיות שהיו שמחות להופיע. מדוע בעצם אי אפשר לערוך טקס ממלכתי ללא צה"ל? דומה שגם אחרי 65 שנות עצמאות חסרים לממלכה שלנו ערכים וסמלים שאינם צבאיים ואינם קשורים לשואה ולחורבן. מה דעתכם על סולידריות או חמלה? על "צדק צדק תרדוף"? על ציון פעולתם של גיבורים נערצים שאינם לוחמים ואינם קורבנות?

 כל נואם מקושש לו קרובי משפחה קרובים או רחוקים שנספו בשואה או ניצלו ממנה – ראש הממשלה מזכיר את אבי אשתו והרמטכ"ל שהוא בכלל דור שני לשואה, הביא את בנו החייל למצעד הזה. כאילו שבנה של מלכה גנץ, ניצולת ברגן-בלזן, אינו יכול לנסוע עם משפחתו לסיור פרטי במחנות ההשמדה ללא מדים וללא תקשורת. יתכן אמנם שבנו החייל ייאלץ להמתין לשחרור מצה"ל כדי לצאת מהארץ אבל לא נתעכב על זוטות כאלה.

לא די שהמדינה מלאימה את האבל ומחליטה איך ומתי יציינו אותו בכל מקום – בדקת הצפירה ברחוב (ואוי לו למי שלא יעצור ויעמוד דום),  בבתי הספר  ואפילו בכיכר בקרקוב, היא מצרפת באחרונה את צה"ל למערכת החינוך שכבר עושה בשואה שימוש כסוכן  של סוציאליזציה לאומנית-צדקנית. המסר העולה ממנה הוא: העולם כולו נגדנו ולא נותר לנו, הקורבנות הצודקים תמיד, אלא להשליך יהבנו על צבא הגנה לישראל. משום כך אגב,  אין מה לדבר על צמצום עוצבות השריון, קיצוץ בתקציב הביטחון או ביטול מקהלת הרבנות הצבאית.

הלקח שצריך להילמד מהשואה הוא אכן לעולם לא עוד. לא עוד גזענות, לא עוד מיליטריזם, לא עוד רודנות ולא עוד אימפריאליזם. אלה הרעות החולות שהביאו את העם הגרמני לכפוף את ראשו בפני היטלר ולבצע כמעט ללא עוררין את המשימות הנפשעות שהטיל אליהם – כיבוש אירופה והשמדת העם היהודי. ומהשלילה נובע הלקח החיובי: כן להומניזם, כן לדמוקרטיה, כן ל"כל אדם נברא בצלם", " וְגֵר, לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם, יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג, ט).

 זכר השואה הנלמד היום בבתי הספר ובצה"ל אינו מנחיל לנוער את הערכים האלה. תלמידי בתי הספר התיכוניים הנוסעים לפולין ומתעטפים בדגל ישראל אינם חוזרים משם עם תודעה דמוקרטית והומנית מחוזקת. את השואה צריך ללמד באמצעות ספרים, סרטים, ביקורים ביד-ושם, שיחות עם ניצולים ולימוד ההיסטוריה של אירופה והאידיאולוגיות שצמחו בה מסוף המאה התשע-עשרה. תנו להם לקרוא ספרים של פרימו לוי, שמואל פיזאר, אנה פרנק ואהרון אפלפלד, קחו אותם לצפות ב"שואה" של קלוד לנצמן. ובעיקר, שוחחו אתם על הלקחים שחשוב להפיק מהשואה – שכל אדם נברא בצלם ולכל עם זכות להגדרה עצמית ושביטחון נקנה בעיקר בזכות בריתות ויחסי כבוד בין עמים ומדינות. שצבא במדינה דמוקרטית נקרא לפעול רק כשהמדינאות נכשלת ושאל לו לעסוק בהפקת אירועים וטקסים.